יד המלך (לנדא) - ד. קמד

דיבור השני לבטלו ומכ"ש בעדות עדים דגוף המעשה שהגידו עליה בראשונה לא נגמר ע"י עדות העדים דמה דהוי הוי רק דע"י הגדתן של העדים בא להב"ד הידיעה כי כן היה כאשר העידו וכיון דכבר נודע דבר העדות עפ"י הגדתן בפעם הראשונה נגמר כל ענין הדיבור ושוב אין בידם לבטלו עוד או להוסיף ולגרוע מאומה וזה היה גם כונת רש"י במה שכתב דגבי עדות חדא הגדה כתיבא דאין כוונת רש"י דקרא דאם לא יגיד ממעט שני הגדות רק דכונת רש"י הוא דכיון דגבי עדות חדא הגדה כתיבא הרי נגמר בהגדה הראשונה כל העדות וממילא אין כח ביד הגדה השניה לבטלו דאחר שנגמר כל הענין עפ"י דיבור הראשון שוב אין כח בדיבור השני לבטלו ועפ"י הסברת דברים האלה ממילא אין חילוק בין הגדות שני עדים להגדות עד אחד במקום דמועיל עדותו דכיון דאנן קיי"ל כעולא דכל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים הרי גם בהגדות ע"א במקום שהוא נאמן נתקיים נאמנותו אצל הב"ד בהגדתו הראשונה ונגמר אז כל ענין העדות ושוב אין עוד כח בהגדתו האחרונה לחזור מכל מה שהגיד בראשונה:

ועתה נבוא לבאר ענין נתינת אמתלא אם מהני בעד אחד לחזור מעדותו והנה מקור שורש זה של תועלת אמתלא הוא בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) באשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני ובאתה לפני חכמים ואמרה דבשביל שעמדו עליה אנשים שאינם מהוגנים על כן אמרה דהיא א"א ואמרו חכמים דנאמנת אבל נעלם מאתנו ולא נודע לנו כחו וטעמו של דבר אמתלא אשר אין שום שורש ויסוד מן התורה ואדרבה משמעות התורה בחוקי העדות הוא דצריך שיהיה להעדים נאמנות פשוטה בהכשר ויתרון מצד עצמם אבל לא מכח שום אמתלא ואיך נסמוך על זה בענינים חמורים כאלה בדבר שאין לו שורש בתורה אמנם תוכן הענין הוא דאין כח בחזרה של אמתלא שיהיה לה נאמנות גמורה שהב"ד יאמינו בה שכדברי החזרה והאמתלא כן הוא דבאמת בכל הגדה שהיה לה נאמנות גמור לא מהני שום אמתלא לחזור בה ואנו רואין דבהגדה של שני עדים כשרים אינו מועיל להם כל המוני אמתלאות שבעולם להיות חוזרים ומגידים רק דכל כח החזרה בנתינת אמתלא הוא רק במקום דגם ההגדה הראשונה לא היה לה נאמנות גמורה להב"ד רק שהדיבור של ההגדה היה לו כח מצד עצמו ובדיבור כזה אשר אין לו רק פעולה עצמית שפיר מהני אמתלא לחזור בו ולבטלו. דאף דהב"ד אינם מאמינים להחזרה ולאמתלא הלא הב"ד לא האמינו גם לראשית ההגדה הראשונה. ובאמת אמרו חז"ל דין זה של חזרה ונתינת אמתלא באשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני דגם לאמירה ראשונה שאמרה דא"א אני לא האמינו הב"ד לדבריה ואם קידשה אחד מן השוק בודאי צריכה ממנו גט רק היא שוי' באמירה זו כל העולם על עצמה לחתיכא דאיסור' וכח זה של שויא ח"ד אין בו כח נאמנות רק כח עצמיו אשר נתפעל בה איסור מחמת דיבורה ובפירוש שנינו באשה שאמרה קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דהוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ובקונטריס דרך אמונה אשר יחדתי על כל דרכי נאמנות של תורה ושל דבריהם הכרעתי דאף דענין של שויא אנפשיה ח"ד הוא רחוק הרבה מענין קונמות ואינם להם שום שיוי ודמיון כלל בנושאיהם. בכל זאת בענין זה ערך כח אחד לשניהם דיש כח ביד כל אדם לאסור איסור על נפשו בדבר המותר לשאר כל אדם וכמו דבקונמות מהני חזרה. עפ"י שאלה וחרטה כמו כן בשויה אנפשיה ח"ד מהני חזרה ע"י נתינות טעם ואמתלא ולפיכך לא הובא דין זה דא"א וחזרה דפנויה גבי אמירת האב דסליק הגמר' שם מיני' משום דהגדות האב על קידושי בתו יש לו נאמנות גמורה מן התורה והרי הוא בזה כמו שני עדים גמורים דכמו דגלי רחמנא עפ"י שנים עדים יקום דבר להאמין העדים על כל עדות שבעולם כמו כן כתבה התורה. את בתי נתתי לאיש הזה להאמין את האב על קידושי בתו ולכן כמו דלא מהני שום אמתלא להחזרות שני עדים כמו כן לא מהני שום אמתלא לחזרת האב. ורחוק בזה הרבה הגדות האשה על עצמה מהגדת האב על בתו דבהגדות האשה על עצמה לא היה מעולם שום נאמנות בהגדתה רק כח איסור הבא מצד עצמה ולכן שפיר מהני כח החזרה והאמתלא אשר באה ג"כ מצד עצמה לבטל כח איסור הראשון משא"כ בהגדת האב על קידושי בתו דע"י הגדה זו הוברר הדבר להב"ד דנתקדשה כדבריו ואיך יועילו אלף אמתלאות אשר אין להם שום כח ונאמנות להב"ד לבטל הגדה הראשונה אשר כבר הוחלט ונתאמת להב"ד:

וניחא בזה הגהות הרמ"א באה"ע סוף סימן י"ז דכתב שם על תשובת הרשב"א באב שאמר קידשתי את בתי וחזר ואמר שעידי הקידושין פסולי עדות היו דנאמן דמיירי דאמר האב כן תוך כדי דיבור והקשה עליו הט"ז דהא אף לאחר כדי דיבור הלא חזרה מחמת פסולי עדות הוי חזרה באמתלא ולעולם יכול לחזור בו וכמו באשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני דאם נתנה אמתלא לדבריה יכולה לחזור בה אפילו לאחר זמן מרובה ולפמ"ש אין הגדת האב והגדות האשה בעצמה דומות כלל זה לזה ובהגדת האב לא מהני שום אמתלא לחזור בו. והלכך לאחר כ"ל גם באמתלא דפסולי עדות לא הי' האב נאמן לחזור בו:

אמנם כל זה הוא בהגדת שני עדים. או בהגדת האב שהוא כמו הגדת עדים אבל עדיין עלינו לבאר בהגדות ע"א באיסורין דקיי"ל דע"א נאמן בהם אם יש בידו לחזור בו. והנה בפירוש שנינו בירושלמי פ"ב דכתובות העדים שהעידו בין לטמא ובין לטהר בין לרחק ובין לקרב בין להתיר ובין לאיסור בין לזכות ובין לחוב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין אנו נאמנים ע"כ הרי כלל הירושלמי גם עדות של איסור והיתר בכלל חוזרים ומגידים אך דבירושלמי נאמר דבר זה בשני עדים ואנחנו לא נדע דאפשר גם בחוזרים ומגידים של איסור והיתר הוי שני עדים דוקא ומשום דהגדות שני עדים בכל ענין עדות גמורה וקיימא הוא או אפשר דכיון דע"א נאמן באיסורין הוי לענין זה עדות ע"א באיסורין כמו שני עדים דגם ע"א אינו חוזר ומגיד ושני עדים דנקיט הירושלמי משום זכות וחוב וקירוב וריחוק נקיט דאין עד אחד נאמן בהם:

ונתתי אל לבי לתור ולדרוש כל כח הנאמנות של עד אחד באיסורין עד היכן מגיע נאמנות זו וראיתי בפרק הניזקין (דף נ"ה) ובפרק האומר (דף ס"ה). דשקיל וטרי הרבה בגמרא והעלו במסקנא דבדבר דלא איתחזק ביה לא היתירא ולא איסורא וגם בדבר שבידו עד אחד נאמן בהו מן התורה וכה"ג ביוה"כ יוכיח. ועיין בהרא"ש שם בפרק הניזקין בארבעה עשר חלוקות שביאר בנאמנות של ע"א באיסורין אמנם כל שהוא נגד החזקה אין עד אחד נאמן בו הרי לנו דאף באיסורין אין לעד אחד נאמנות גמור דאם היה לו נאמנות גמור היה נאמן אף נגד חזקה ומקרא מלא דיבר הכתוב לא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאות ומשום דכל ראשית חיוב עון וחטאת נגד חזקה הוא דעד עתה לא היה בו שתי אלה והעד בא לחייבו בהם.. והא דע"א נאמן שלא כנגד חזקה. גם בזה אין לו להעד נאמנות גמורה שיהיה הדבר מבורר עפ"י הגדתו דכדבריו כן הוא רק דכל דבר דלא איתחזק בו לא איסור ולא היתר הרי הוא בלא הגדת העד ספק השקול והנה כל ספיקא דאוריית' אם הוא מן התורה לחומרא או רק מדרבנן עכ"פ כל הכרעת צד חומרא זו אינו רק בספק השקול.. אבל בספק המוכרע לצד אחד יותר מהשני אין זה בגדר ספק זה שאנו דנין בו לחומרא רק בספק כזה אנו מחליטין לצד זה שהוא מוכרע יותר וזה הוא כל כחו של ספק ספיקא ולפיכך בכל דבר דאין בו שום חזקה ומבלעדי הגדת העד הוא ספק השקול אזי מכריע הגדת העד לצד זה שהגיד עליו העד אם לאיסור או להיתר וממיל' אף שאין לו להעד נאמנות בדבריו שיבורר הדבר כפי הגדתו בכל זאת עכ"פ כיון דהגדתו מכרעת לצד זה שהגיד עליו שוב אין זה ספק השקול וממילא מוכרע הספק לצד זה של הגדות העד אבל אין עדיין מבורר בהגדתו כי כן הוא הדבר כאשר הגיד עליו העד וגם בדבר שבידו דאף נגד חזקה עד אחד נאמן בכל זאת גם בזה אין בדברי העד נאמנות גמור שיהיה בכח דבריו להורע כח חזקה רק כיון דהענין אשר הגיד עליו הוא בידו לעשותו כדבריו הרי ממילא ע"י זה עצמו הורע כח החזקה והיה כלא היה דכיון דביד העד לשנות החזקה אזי אין לך לגבי העד חזקה העשויה להשתנות גדולה מזו וממילא נאמן עליו כמו דנאמן בכל ענינים שאין בהם שום חזקה ולפיכך גם בדבר שבידו כל שורש הגדות העד סובב והולך רק לבטל החזקה ונשאר ספק השקול וממילא הגדתו מכרעת וכיון דכבר ביארתי דכל שרשו של עיקר זה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוא משום דע"י הגדה הראשונה של העדים אשר האמינו בהם הב"ד נגמר דבר העדות והוברר הדבר כפי הגדתם והגדה זו חשובה כמעשה ואין כח בדברי הגדה השניה אשר אינו רק דברים בעלמא לבטל את הראשונה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ולפי זה בהגדת עד אחד באיסורין דמעולם לא איתחזק נאמנות גמור לדברים האלה וגם לא הוברר הדבר עדות על פיו הרי ממילא גם דבריו הראשונים בזה אינן רק דיבור רק דיש בדיבורו עכ"פ הכרעת מה לבל יהיה הספק עוד ספק השקול ואם בא אח"כ לחזור מדבריו למה לא יהיה בידו לחזור וקרוב הדבר בדעתי