יד המלך (לנדא) - ד. קלה

הלכות סנהדרין פרק ב הלכה י"א אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מב"ד הרי זה מותר לו לדון יחידי כו' ואעפ"י שרואה מותר מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד ע"כ:

הנה מרן הכ"מ כתב לקמן בפרק חמישי הלכה ח' דאזהרת חכמים במשנה זו הוא רק דרך עצה. וכונת אמרם ז"ל שאין דן יחידי אלא אחד מפרש הרב מברטנורא דקאי על הקב"ה שהוא יחיד בעולמו. ולדעתי נראה דכונת המשנה בהא דאין דן יחידי אלא אחד דהוא דרך נתינת טעם. דמפני מה אנו מוזהרים לבל נהיה דנין יחידי משום לתכונת של הדן יחידי צריך דעת הדיין להיות אחד דהיינו דשני הצדדי דין צריכין להיות כל כך לאחדים בידו עד שלא יעלה בדעתו כלל שיש בהדין שני צדדים לזכות ולחובה דאם עולה על רוחו שני הדיעות של הזכות והחובה אשר מכל צד הרי בראשית מחשבתו עלה במחשבה לפניו דבר שהוא שקר בהכרח דהא אי אפשר שיהיה שני הצדדים זכאי או שניהם חייב. ועכ"פ דעתו מוטעה מצד אחד ועל כרחו צריך בהקלטות דינו לסמוך על הכרעתו אשר מכריע בדעתו איזה מהשני הצדדים הוא, הזכאי ואיזו מהם הוא החייב והכרעה זאת עצמה מקלקלת השורה של כף מאזני שכלו ודעתו דכל מאזני צדק צריכים שני צדדי המשקולת. להיות בשיוי מצומצמות כל כך עד שלא יהיה שום הכרעה ויתרון כחוט השערה לצד אחד מהשני על כן כל שופט צדק הדן יחידי צריך להיות אחד דהיינו דצריך לדון בשכל ודיעה פשוטה אשר תיכף בראשיתה אינה רק דיעה אחת אבל לא בהכרעות דיעה אחת משני דיעות משא"כ בב"ד של שלשה דאם דעת השנים מתנגדים זה לזה אזי עכ"פ דעת אחד מהם הוא האמיתית ואז עפ"י חק התורה דעת השלישי מכרעת איזה דיעה מהשנים היא האמיתת ולפיכך אם אמנם דבאמת אי אפשר כלל בשוכן בית חומר להיות דן יחידי דבשום נברא אין בו ידיעה פשוטה ואין ידיעה פשוטה בלתי בהבורא לבדו וממילא לפי תכונה זו של דן יחידי אשר הורה לנו המשנה אין דן יחידי רק הקב"ה בכבודו ובעצמו בכל זאת עכ"פ תיבת אחד האמור במשנה אין הכונה כמ"ש הברטנורה על יחיד בעולמו רק דהכונה הוא על אחד המספרי דהיינו שהדיין הדן יחידי צריך להיות אחד בדעתו וכמו שכתבתי:

פרק ששי הלכה א' כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הידועים והגלוים כגון דינין המפורשין במשנה. או בגמרא חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה ע"כ:

בפרק אד"מ (דף ל"ב) תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה. ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. ונסתפקתי בב"ד שטעו בדין ממון. בין אדם לחבירו ועפ"י טעות הזה הורידו אחד בשדותיו של חבירו ולגבות מהם החוב אשר נתחייב לו חבירו עפ"י טעות פסק דין שלהם, ואח"כ נודע טעותם שטעו בדבר משנה דאין ספק דגוף הטרפא בטלה וכדין כל טועה בדבר משנה דחוזר והשדות חוזרים לבעליהם אמנם אם נטעה או בנאה זה הטורף בתוך אותן הימים שהיו הקרקעות ברשותו והשדות האלה אינם עשוים ליטע. איך לדייניה להאי דינא מי הוי דינו של זה הבונה והנוטע כדין יורד ברשות דהא ברשות ב"ד יורד לתוכם וההורדה עצמה אי אפשר לחזור דמה דהוי הוי. ומה שעשוי עשוי ויד זה הנוטע והבונה על העליונה והב"ד ישלמו להבעלים הראשונים מה שהפסידו אותן בזה. או דנאמר כיון דבטעות של הב"ד ירד בהקרקעות האלה הוי תחלת הירידה שלא ברשות וכיון דהשתא אחר שנודע טעותם של הב"ד על זה גופא אנו דנין דיד מי מהם יהיה על העליונה אזי גוף הדין חוזר וממילא הוי דינו כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה דאם השבח יותר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נותן רק שיעור שבח:

והנראה לדעתי להכריע אסתפקתא זו מהא דכתב רבינו א' מהלכות תרומות הלכה א' ב' וז"ל ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכיבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בה כל המצות וזהו כיבוש יחיד כו' הארצות שכיבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהריים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אעפ"י שמלך ישראל הוא ועפ"י ב"ד הגדול היה עושה אינו כארץ ישראל לכל דבר כו' ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ כנען ונשאר בה אז עדיין משבעה עממים ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ היה כובש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר והארצות שכיבש דוד הן הנקראים סוריא ע"כ והנה דברי אלה נראים כסותרים גמרא ערוכה בפרק השולח (דף מ"ז) דמוקי הגמרא הא דיש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר דהכא במאי עסקינן בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש הרי לך בפירוש דטעמא של ארצות שכבבן דוד דאין להם מדאורייתא דין א"י הוא משום דהם כיבוש יחיד ובאמת כתב שם רש"י בפירושו דדוד כיבשן ולא היו כל ישראל שם ואיך הביא רבינו טעם אחר אשר לא הובא בגמרא וגדולה מזו מצינו בפ"ק דגיטין דקאמר הגמרא על הא דקונה שדה בסוריא כאלו קנה בפרוארו ירושלים וחייבת במעשר ובשביעית כא"י דקסבר דכיבוש יחיד שמיה כיבוש הרי לנו בפירוש דלמ"ד דכיבוש יחיד שמיה כיבוש יש להארצות האלה שכיבש דוד דין א"י וירושלים ואין אנו חוששין מאומה על טעם זה שהביא רבינו שכיבש הארצות האלו קודם שכיבש כל א"י לגבולותיה ואיך הביא רבינו דבר אשר הוא נגד הגמרא. הן אמת דטעם זה של רבינו הובא בספרי פרשת עקב וזה לשון הספרי וא"ת מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגת שם אמרו דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה משתכבשו כל הארץ תהיו רשאים לכבוש חוץ לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכיבש ארם, נהרים וארם צובה ואת היבוסי שהיה סמוך לירושלים לא הוריש אמר, לו הקב"ה סמוך לפלטרין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה וזה הוא ממש הטעם שכתבו רבינו. אכן בכל זאת הוא תמוה דאיך סמך רבינו על טעם האמור בספרי במקום שגמרא דידן הוא סותר אותו ואינו חושש בזה ועל כרחך צריכין אנו לומר ולהשות טעם זה האמור בספרי עם הגמרא דידן דגם הספרי סובר דעיקר הטעם דאין לארצות האלה דין, א"י הוא משום דהם כיבוש יחיד ולא שמיה כיבוש אך דהספרי רצה ליתן טעם על זה גופא דלמה יהיה להם דין כיבוש יחיד הלא דוד מלך ישראל היה וכל מלחמותיו עפ"י סנהדרין היה והם הורו לו ללחום ולכבוש הארצות ההם בעת שלחם עליהם על זה נתן הטעם דהסנהלדין בעצמם טעו בהוראתן והורו לו שלא כשורה ונעלם מהם הלימוד זה שהביא הספרי דאינו רשאי ללחום בשאר ארצות עד שיכבוש קודם כל א"י לגבולותיה ולפיכך הוי כיבוש יחיד דאף דדוד שאל בסנהדרין בכל זאת כיון דהסנהדרין טעו בהוראתן הוי כאלו לא הורו כלל וכאלו עשה דוד שלא ברשות ב"ד וטעם של הספרי הזה הוא דלא כמ"ש רש"י דבשביל כך הוי כיבוש יחיד משום שלא היו כל ישראל ביחד ובאמת דברי רש"י אלה תמוהים המה דלא נמצא לטעמו של רש"י ז"ל שום שורש בגמרא דידן והוא נגד הספרי ולכן בחר רבינו להביא טעמו של הספרי דבשביל כך הוי כיבוש יחיד משום שהסנהדרין טעו בהוראתן להורות לדוד שלא כשורה אבל עדיין הא גופא צריכין אנו לדעת דמה היה לו לדוד לעשות הלא הסנהדרין הורו לו ככה והוא היה מחויב לשמוע להוראתם וכמו