יד המלך (לנדא) - ד. קלג

ואם כן תמוה על רבינו דסתם והביא לעיל בריש פרק א' דכל מודה במקצת הטענה מחויב לישבע מדאורייתא ולא חילק כלל בין לית ליה קרקע או מחל לו השיעבוד ובין אית ליה קרקע ולא מחל השיעבוד והלא לדעת רבינו דש"ד קאי וקיימי קושיות התוספת דהלא אין נשבעין שבועות התורה על כפירת שיעבוד קרקעות ולדעת רבינו אין מקום לתירוצם של תוספת דעכ"פ היה לו לרבינו לפרש זאת בפסקיו להלכה. דאין דין חיוב שבועות מודה במקצת רק באין לו קרקע או במחל לו השיעבוד והנראה לי בזה דהן אמת דלמ"ד שיעבודא דאורייתא לא משכחת ראשית החיוב של שבועות מודה במקצת הנאמר בתורה רק במחל השיעבוד או באין לו קרקע וכמו שכתבו התוספת בתירוץ קושייתם ואולם השתא לדידן דכבר תקנו רבנן משום פסידא דלקוחות דאף למ"ד שיעבודא דאורייתא לא יהיה מלוה ע"פ גובה מן הלקוחות ומשום דמלוה ע"פ אין לה קול הדר דינא במלוה ע"פ דגם מדאורייתא אין השיעבוד חל דכל עיקר שיעבוד אשר על נכסי הלוה הוא רק מטעם ערב דנכסי דאינש ערבין בו ומשום דבשעת הלואה סמיך דעת המלוה עליהם כמו שהוא סומך על הערב שאם לא יפרע לו הלוה בעצמו יהיה נפרע מהם וסמיכת דיעה זו שפיר היה לו מקום לפי ראשית הדין וחק התורה דש"ד וכל הלואה גובה מהלקוחות ואז שפיר היה לב המלוה נכון ובטוח על נכסי הלוה דאין להלוה שום מקום להבריחם דאם ימכרם הלוה יהיה המלוה גובה מהלוקח משא"כ השתא אחר התקנה דאם ימכרם הלוה שוב אין כח ביד המלוה לטרוף מהלוקח ומה לי אם מניעות יכולת הגביה מהלקוחות היה מחוק התורה או שהוא מצד תקנה דרבנן עכ"פ יש ביד הלוה להבריח נכסיו ע"י מכירה ואין ביד המלוה לסמוך דעתו על נכסי הלוה ושוב אין בהם דין ערבות וכיון דאין בהם דין כח ערב אזי ממילא השתא לדידן שוב אין מדאורייתא שום שיעבוד על נכסי הלוה ולכן שפיר לפום קושיות התוספת דקאי על ראשית החק של ד"ת דלמ"ד דש"ד איך משכחת חיוב שבועות מודה במקצת שחייבה התורה דלא היה אז עדיין שום מקום לתקנת פסידא דלקוחות והיו אז הטענות והכפירות של כל הלוואות כפירות שיעבוד קרקעות אבל רבינו דקבע פסקי הלכותיו לפסק הלכה לדידן דכבר תקנו רבנן משום פסידא דלקוחות דמלוה ע"פ לא יגבה מלקוחות הרי ממילא נעקר בכח תקנה זו כל עיקר השיעבוד גם מן התורה דכיון דאחר התקנה אין ביד המלוה לגבות מלקוחות הרי ממילא בכל מלוה ע"פ אין המלוה סומך דעתו בשעת ההלואה על הקרקעות של המלוה דהא ביד הלוה להבריחם ולמכרם אחר ההלואה ולא יהיה אז בידו לגבות מהם וכיון דאין סמיכת דעת של המלוה על קרקעות הלוה הרי אין בקרקעות כח ערב וממילא חלף הלך לו אחר התקנה כל עיקר שיעבוד קרקעות אשר היה עליהם מדין תורה ולפיכך שפיר לא הביא רבינו בשבועות מודה במקצת דמיירי במחל לו השיעבוד או בלית ליה קרקע דלדידן דאין במלוה ע"פ שום מקום לדין שיעבודא דאורייתא חייב שבועות מודה במקצת בכל ענין ואף באית ליה קרקע ולא מחל לו השיעבוד:

ואל יהיה סברא זו חדשה בעינך תא ואחוי לך דוגמתה ממש במטלטלין דיתמי דקיימינן דמדאורייתא לא משתעבדי לבעל חוב ואף דמהלוה בעצמו קיימינן דמיניה דידיה אפילו מגלימא דעל כתיפיה. וכבר הסביר לנו הרשב"א טעם הענין דמש"ה אין המטלטלין של היורש משועבדים לבעל חוב משום דכיון דאם היה הלוה מוכר מטלטליו אחר ההלואה לא היה הבע"ח גובה אותם מהלוקח על כן אין סמיכת דעת המלוה עליהם בשעת הלואה ואין בהם דין ערב והגביה אשר המלוה גובה ממטלטלין אצל הלוה עצמו אינו רק בתורת כפיה אשר הב"ד כופין את הלוה ע"י גביות מטלטליו ואפילו גלימא דעל כתיפיה נוטלין ממנו על אשר ישלם חובו ולכן כשמת הלוה דאין עוד מי לכופו לתשלומין והמטלטלין בעצמם אינם משועבדים להבע"ח לכן אין בעל חוב גובה ממטלטלין דיתמי וכמו כן ממש הוא בקרקעות של יתומים אחר התקנה דעכשיו דתיקנו רבנן דגם קרקעות אין מלוה ע"פ גובה מלקוחות ושוב אין סמיכות דעת המלוה גם על קרקעות אזי הדר דינא של קרקעות דיתמי להיות כמטלטלין דיתמי וכמו דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי מדאורייתא כמו כן כל קרקעות דיתמי לאחר התקנה אינן משועבדים מדאורייתא לבע"ח ואף דבמטלטלי אינן גובה מדאורייתא מלקוחות ובקרקעות גובה מדאורייתא והא דאינו גובה הוא רק מדרבנן מה בכך אם מניעות הגביה הוא מדאורייתא או מדרבנן הרי עכ"פ בכל אופן שוב אין סמיכות דעת בע"מ עליהם מדאורייתא:

ועפ"י דרכינו זה הרווחנו לתרץ קושיות הרי"ף הביאו הש״ך ח"מ ריש סימן ל"ט דהקשה על מימרא דרב פפא בפרק גט פשוט (דף קע"ו) דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות משום דל"ל קלא והיינו משום פסידא דלקוחות ומימרא זו סותרת א"ע מראשה לסופה דכיון דאמר דאינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות הרי הורה לנו רב פפא דעתו דש"ד ומדאורייתא היה גובה גם מלקוחות רק דרבנן תקנו משום פסידא דלקוחות שלא יגבה מהם ובהא דאמר דגובה מן היורשין משום נעילת דלת הורה לנו דעתו דשיעבודא לאו דאורייתא דאם ש"ד למה ליה טעמא דנעילת דלת הלא מן היורשין דאין בהם תקנת פסידא דלקוחות בלא"ה גובה מדאורייתא מהם משום דש"ד והרי"ף נלחץ מחמת תמיה זו לכוין בכוונת רב פפא דבלקוחות עקרוהו רבנן להשיעבוד אשר מן דין התורה וביורשים משום נעילת דלת אוקמוה רבנן אדאורייתא ואולם כוונה זו דחוקה הוא מאוד במימרא דרב פפא וכמו שכתב שם הש"ך על תירוץ הרי"ף זה ולפי מה שכתבתי עולין דברי רב פפא מאוד על נכון דאף דמראשית חק התורה מלוה ע"פ גובה מן היורשין וגם מן הלקוחות ומשום דש"ד בכל זאת השתא דכבר תיקן רבנן דמלוה ע"פ משום דל"ל קלא לא יהיה גובה מן הלקוחות הדר בזה דינא דאורייתא ושוב אין השיעבוד על הקרקעות גם מדאורייתא ומשום דאין דעת המלוה סומך עליהן והיה לקרקע דין מטלטלין וגם מן היורשין לא היה גובה וכמו דמטלטלין דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ולכן שפיר הוכרחו רבנן לתקנת נעילת דלת שאם לא יהיה הבע"ח גובה מהיורשין כלום לא ממקרקע ולא ממטלטלין יהיו נועלין דלת בפני לוין ולפיכך תקנוהו דגם אחר התקנה דאין מלוה ע"פ גובה מהלקוחות בכל זאת מן יורשין גובה:

ובדברינו אלה עולה מאוד לנכון תמיהת התוספת בפ"ק דקידושין (דף י"ד) ד"ה אמר שתמהו שם אמימרא דר' פפא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דל"ל קלא והרי מימרא זו סותרות בתכלית הסתירה את מימרא דר' פפא עצמו בפרק ג"פ [דף קע"ו] דהתם קאמר ר' פפא דגובה מן היורשין משום שלא תנעול דלת בפני לוין ושיעבודא לאו דאורייתא והכא בפ"ק דקידושין קאמר דגובה מן היורשין משום דש"ד (ועיין בתוספת שם שהקשו שם גם על בבא השניה דאינו גובה מן הלקוחות משום דל"ל קלא והתם בפרק ג"פ קאמר דאינו גובה מן הלקוחות משום דשיעבודא לאו דאורייתא ודבריהם אלה תמוהים ונפלאים דבכל הגמרות שלפנינו לא נאמר כלל בפרק ג"פ. דאינו גובה מן הלקוחות משום דשיעבודא לאו דאורייתא רק משום דל"ל קלא וכמו שנאמר בפ"ק דקידושין ואין הסתירה רק בטעמא של הגביה מן היורשין לבד ולדעתי אין זה מדברי התוספת רק איזה תלמיד טועה כתבו אשר הענין הטעתו ועלה במחשבה לפניו דמדנתן ר' פפא הטעם בפרק ג"פ בגביה מן היורשין משום נעילת דלת מסתמא סבירא ליה הטעם. דאינו גובה מלקוחות משום דשיעבודא לאו דאורייתא) ואולם לפי מה שהסברתי יציץ מסתירה זו עצמה כוונה מדויקת על בירור סברתי שכתבתי דבפ"ק דקידושין הורה לנו ר' פפא דעתו בקביעות עצם ההלכה בדין זה. דהלכתא דשיעבודא דאורייתא ולכן בראשית עיקר הדין עפ"י חק התורה היה מלוה ע"פ גובה מן היורשין וגם מן הלקוחות רק משום פסידא דלקוחות גרעו רבנן לשיעבודא דב"ח שלא יהיה גובה מן הלקוחות וזאת היה כוונת מימרא דר' פפא בפ"ק דקידושין דהלכתא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות משום דל"ל קלא וכיון דר' פפא היה מוכרח לטעמים האלה בכדי לקבוע ההלכה בעיקר ראשית חק התורה בדין שיעבודא דאורייתא היה ר' פפא חושש דיש מקום לומר דגביה זו מהיורשין אינה רק בראשית החק של הדין תורה דלא נעקרו עדיין הגביה מהלקוחות אבל השתא דתקנו חכמים משום פסידא דלקוחות דאין מלוה ע"פ נגבית מלקוחות נעקר ע"י כך הגביה. גם מהיורשין ומשום דאחר התקנה הדר דינא של קרקע דיתמי להיות כמו מטלטלין דיתמי וגם מקרקע של יורשין אינו משתעבדי לבע"ח לכן הוכרח ר' פפא להורות לנו במימרא שלו בפרק ג"פ איך אנו דנין לדידן אחר התקנה דאף דאחר התקנה אין במלוה ע"פ סמיכת דעת של המלוה על קרקעות של הלוה ומדינא לא היה מע"פ גובה אף מן היורשין בכל זאת. בכדי שלא יהיה המלוה מפסיד אחר מות הלוה מעותיו לגמרי שלא יהיה גובה לא מן מטלטלין ולא מן קרקע ואין לך סיבות לנעילות דלא גדולה מזו לכן תקנו חכמים דאף לאחר התקנה דאין מלוה ע"פ גובה מלקוחות בכל זאת מן יורשין גובה: