יד המלך (לנדא) - ד. קלא

אחד לשנים דבשנים היה הנתבע מוכרח לשלם ובעד אחד הוא נשבע להכחיש את העד ונפטר אבל אם הנתבע מודה לדברי העד וממילא אין בידו לישבע נגדו אזי אין שום חילוק בעדות זה בין ע"א לשנים. והוי דין ההלואה זו כמו אם היו שני עדים מעידים על גוף ההלואה והנתבע היה מודה לדבריהם בגוף ההלואה והיה רוצה לפטור א"ע מהפרעון ובאותו טענה אשר היה יכולת ביד הנתבע לפטור א"ע מהפרעון באם היו שנים מעידים על גוף ההלואה. באותה טענה עצמה ממש יכול לפטור עצמו בעדות עד אחד ולכן בטענת יש לי כנגדו דמסתבר ליה לרבינו דהיכי דיש שני עדים על גוף ההלואה אין הנתבע נאמן בטענת יש לי כנגדו ולא כתשובת הרי"ף המובא בב"י על טור ח"מ סימן ע"ה ולפיכך גם אם אין בהלואה רק עד אחד כיון דאין הנתבע. נשבע להכחיש עדותו הוי העד אחד אשר היה בההלואה כמו אם היו שנים וגם בע"א אינו נאמן בטענת יש לי כנגדו:

הן אמת כי בזה גופא הרעישו מאוד גדולי הראשונים על רבינו דאיך יהיה עדיף כחו של עד אחד בהלואה יותר משנים ואם היו שנים בההלואה היה נאמן לומר יש לי כנגדו ובע"א יהיה דינו מתוך שאיל"מ הרי דהיה פשוט להגדולי הראשונים האלה דדבר זה דבשני עדים בההלואה נאמן הנתבע לומר יש לי כנגדו הוא מוחלט כל כך. עד שאינו עולה על הדעת כלל דרבינו לא יסבור דבר זה ומלאו את ידם להקשות על רבינו מזה אף דמדין זה עצמו דבשני עדים בהלואה דהנתבע נאמן לפטור עצמו בטענת יש לי כנגדי מדבר זה לא נמצא שום רמז כלל בפסקי רבינו. ואולם לולי שאיני כדאי לדבר דבר בענין המוסכם ומוחלט בדעת רוב מרבותינו הראשונים והובא בש"ע ח"מ סימן ע"ה לפסק הלכה בלי שום חולק הייתי אומר דיש ראיה חזקה ועצומה דבשני עדים בההלואה אין הלוה נאמן בטענת יש לי כנגדו דהנה דבר זה הוא ברור ומוכרע דטענת יש לי כנגדו מצד עצמה אין לה שום נאמנות. דאם נאמר דטענת יש לי כנגדו בפני עצמה טענה מעליותא הוא. א"כ איך יתפרש דעת המ"ד דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר דפרעו שלא בעדים אינו נאמן ואמאי לא יהי' נאמן לומר דפרעו שלא בעדים במיגו דאי בעי היה טוען טענת יש לי כנגדו דבטענה זו לא היו עדי ההלואה מועילים מאומה אלא ודאי דטענת יש לי כנגדו אין לה מצד עצמה שום נאמנות כלל רק מכח מיגו דפרעתי ולפיכך למ"ד דהמלוה את חבירו בעדים אינו נאמן לומר שפרעו שלא בעדים. ממילא גם בטענת יש לי כנגדו אינו נאמן. ולפי הנחת ביאור דברים אלה. דכל הכח של טענת יש לי כנגדו אינו רק מחמת מיגו דפרעתי הרי מוכרע ומוכח גם למ"ד דהמלוה את חבירו בעדים א"ב לפורעו בעדים והלוה נאמן בכל גונא לומר פרעתי בכל זאת טענת שיש לי כנגדו אינו נאמן בהלואה בשני עדים דכיון דהדבר מבואר דטענת יש לי כנגדו אינה בפני עצמה שום טענה וכל עיקר נאמנות של טענה זו אינה רק בכח מיגו דפרעתי ובהלואה בפני עדים הרי עכ"פ ברגע של ההלואה עצמה דלא היה אז שום מקום לטענת פרעתי הרי ממילא אז באותה רגע עצמה לא היה שום מקום גם לטענת יש לי כנגדו אשר כל כחה הוא רק במיגו דפרעתי וכיון דהורע ונגרע פעם אחת בפני עדים הנאמנות של טענה זו. לא חוסיף עוד תת כחה לעולם שיהיה נאמן עליה ואף דאחר זמן ההלואה שפיר יש בידו לטעון פרעתי וממילא גם בטענת יש לי כנגדו יש לו אז מיגו דפרעתי בכל זאת כיון דטענה זו אין לה נאמנות מצד עצמה, וממילא באותו רגע שלא היה לו מקום להמיגו הוחזקה בעדים טענה זו לשקר. הרי גם כשבא לו המיגו אח"כ שוב אין המיגו מועיל לו מאומה דאיך נחזיק טענה אחת פעם אחת לשקר ואחר כך נחזיק טענה זו עצמה לאמת:

ואל תשיבני מהא דאומן אין לו חזקה. דקאמר הגמרא שם דדוקא במסר לו בפני עדים וגם ראה הבגד עתה בידו אבל בלא ראה אף דמסר לו בפני עדים נאמן האומן לומר לקוח במיגו דהחזרתי ואף דגם התם נולד הנאמנות של המיגו אחר המסירה שהיתה בעדים ובכל זאת מועיל לו המיגו דהחזרתי להאמינו דלקוח בידו דמזה אין תשובה עלי דהתם אף דבשעת המסירה שמסר לו בפני העדים לא היה להאומן אז המיגו דהחזרתי בכל זאת עכ"פ גם טענת לקוח לא הורע אז בפני העדים דהא לא היה אז עדיין שום מקום לטענה זו דלקוח כלל דהא העדים ראו דבתורת אומן בא לידו וכל טענת לקוח לא נולד רק אחר שבא לידו ואז בא גם המיגו דהחזרתי משא"כ בטענת יש לי כנגדו דעל כרחך כל כונת ענין טענה זו שהביאו הפוסקים הכונה הוא דהנתבע הודה על ההלואה אבל אמר שהיה לו חוב אצל המלוה עוד מזמן קודם של ההלואה וקיבל ההלואה זו בפרעון דמי חובו דאם כוונת הטענה של יל"כ שהביאו הפוסקים הוא דהנתבע טוען דאחר ההלואה נתן כל כך מעות או חפצים להמלוה כפי העולה דמי ההלואה אין זה מיקרי טענת יל"כ דאם הלוה רוצה לחשוב זאת על פירעון חובו הרי הוא טענת פירעון כמו כל שאר טענת פרעתי וכיון דכוונת הטענה דיש לי כנגדו הוא דהנתבע טוען דיש לו חוב זה ביד המלוה עוד קודם ההלואה א"כ גם אז תיכף בשעת ההלואה היה מקום להלוה לטעון טענה זו דהוא מקבל המעות ההלואה בדמי חובו המגיע לו מהמלוה עוד מקודם לכן רק דאם היה טוען אז טענה זו לא היה נאמן ומשום דאין אז מקום להמיגו והטענה זו של יל"כ בפני עצמה היו מחזיקין העדים בשקר וכיון דהיה פעם מקום להנתבע טענה זו והיתה מוחזקת אז בפני עדים לשקר לא תוסיף עוד טענה זו תת כחה לעולם להיות הנתבע נאמן עליה והרי"ף דפסק בתשובה דגם באיכא שני עדים בההלואה נאמן לומר דיל"כ לא מסתבר ליה סברא זו ובדבר זה מחולקים המה הרי"ף עם רבינו ורבינו לדעתו דמסתבר ליה דבהלוה לו בפני שני עדים אין הנתבע נאמן בטענת יש לי כנגדו הרי ממילא גם באם היתה ההלואה בפני ע"א כל שאין הנתבע כופר גוף ההלואה והוא מודה לדברי העד ואינו יכול לישבע נגדו הוי כחו של עד האחד כמו שנים דגם בעד אחד לא היה להנתבע אז בשעת ההלואה המיגו דהחזרתי דהיה מיגו להכחיש את העד ומיגו להכחיש את העד לא אמרינן ולכן שפיר פסק רבינו דגם בהלוה לו בעד אחד והנתבע מודה בגוף ההלואה אינו נאמן בטענת יל"כ אבל פרעתי דאף בשני עדים היה נאמן דאנן קיימינן דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים הרי ממילא גם בעד אחד נאמן ואחר זה הביא רבינו הדין בשטר בעד אחד והלוה מודה בההלואה וטוען פרעתי דבזה גם בטענת פרעתי אינו נאמן ומשום דאם היו חתומים בו שני עדים לא היה נאמן לומר פרעתי ומשום חזקה דשטרך בידי מה בעי גם בע"א אמרינן חזקה זו דליכא למימר דבשביל כך סמיך הלוה להניח שטר כזה שאין בו אלא ע"א להניחו ביד הלוה משום דיש בידו להכחיש את העד דהא עכ"פ השתא לפני הב"ד הוא מודה לדברי העד והא דהיה בידו להכחישו אינו רק מיגו ומיגו להכחיש את העד לא אמרינן:

שם באותה ההלכה מעשה באחד שחטף לשון כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר אחר כן חטפתי ודידי חטפתי ואמרו חכמים דהרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם:

כבר כתבתי דעובדא זו הובא בפרק חזקת הבתים דף ל"ד] ובפרק שבועות הפיקדון ( דף ל"ג) ובתוספת שם הקשו דמפני מה הוי זה אינו יכול לישבע ולמה לא ישבע על טענתו דשלו חטף ונאמינו על טענה זו בשבועה במיגו דאם היה רוצה לישבע על שקר היה מכחיש את העד דלא חטף כלל והיה נשבע לשקר להכחיש את העד וכתבו שם באמצע הדיבור ואין לומר דזה לא חשיב מיגו דהוא ירא לישבע לשקר להכחיש את העד לבל יצטרף העד עם הבע"ד אחר שבועתו ויעידו עליו דהיה נשבע לשקר ויפסלנו לעדות ולשבוע' וכמו דמצינו בעובדא דבר בניתוס דהאמינו רבא ומשום דפלגינן דיבורא דאי אפשר לומר כן דהא משמע דאי לאו דהעד היה מחייבו שבועה היה נאמן והיינו על כרחך במיגו ע"כ:

והנה פירוש דבריהם הוא דאם נאמר דהחוטף ירא מצירוף של העד והבעל דבר לבל יפסלנו אם כן למה להו להגמרא אל הא דמתשאיל"מ הרי גם מבלעדי חיוב שבועה כלל היה החוטף מחויב לשלם דהא מודה שחטף מיד חבירו וחזקה דכל מה שיש תחת יד אדם שלו הוא. ומיגו דלא חטפתי ג"כ אין לו דהא גם מבלעדי חיוב שבועה אשר העד מחייבו וגם אם לא היה נשבע בהכחשת העד היה ג"כ ירא להכחיש את העד לבל יצרף העד עם הבע"ד לפסלו ע"י ההכחשה בלבד וכדין כופר בפיקדון דפסול לעדות ונסכא יש לו דין פיקדון. והנה אם אמנם דדחיות התוספת שדחו דברי עצמם נכונה הוא מאוד אבל בכל זאת גם תחלת דבריהם ברורים הם דאין זה מיגו דירא לישבע בשקר להכחיש את העד לבל יצרפו יחד לפסלו ובשביל דחיות התוספת שדחו ענין זה לא נדחה עדיין בכך הפחד והמורא של החוטף ואנו רואין דמיגו דהעזה או מיגו נגד קול לא אמרינן הרי לנו דאין אומרים מיגו רק בשתי טענת שוות יחד ואין טענה אחת קשה עליו יותר מהשנית ואם כשטענה אחת קשה עליו יותר מחמת שהיא נגד קול או העזה אין אומרים עליה מיגו על אחת כמה וכמה כשירא לנפשו לבל יופסל ע"י טענה זו שיטעון לעדות ולשבועה לעולם דאין אומרים מיגו על טענה כזו ואולם גוף דחייתם נצבה כמו נד על סוגיות הגמרא והוא תמיה נפלאה בפני עצמה דלמה להו להגמרא הא דמתשיל"מ הלא מבלעדי חיוב שבועה כלל אין בטענה זו מקום למיגו דלא חטפתי דירא לבל יצרפו העד והבע"ד ויפסלנו מצד הכופר בפיקדון:

והנראה לי בזה דדבר זה נכון וברור מצד עצמו דאין זה מיגו דירא לבל יפסלנו כאשר ישבע לחקר נגד העד והבעל דבר והא דהוצרך הגמרא אל חיוב שבועה ולסברת מתוך שאיל"מ משום דאי לאו חיוב שבועה לא היה בכפירה לבדה כח בצירופם של