יד המלך (לנדא) - ד. קכח

הלכה י"א מי שטען על חבירו וכפר בו ונשבע בין שבועות התורה בין שבועות היסת ואח"כ באו עדים והעידו עליו שעל שקר נשבע הרי זה משלם והוחזק חשוד על השבועה וכבר בארנו בשבועות שכל הנשבע על ממון חבירו ועשה תשובה חייב להוסיף חומש ע"כ:

הגה הרי"ף כתב בתשובה הובא בבעל התרומות שער עשירי ח"א הלכה ג' ובטור ח"מ סימן פ"ז סעיף מ"ג דאם נשבע היסת ואח"כ בא עד אחד והעיד באותו תביעה נגד שבועתו. הרי זה צריך לישבע עוד הפעם שבועה דאורייתא ואם בתר דמשתבע הודה מעצמו במקצת הוי ליה חשוד ופרע מה דאודי ועל השאר שכנגדו נשבע ונוטל והבעל התרומות והטור הקשו על הרי"ף דלמה בהודה מעצמו נעשה חשוד והלא אין אדם נפסל עפ"י עצמו והביאו דעת ר' שרירא גאון דפסק בדין זה. דאם דרך תשובה הודה נאמן על השאר במיגו ואם לא הודה דרך תשובה אזי נשבע על השאר ש"ד ואינו נפסל עפ"י עצמו.. והנה עפר אני תחת כפות רגלי רבותי הראשונים האלה. אבל בכל זאת לא ידעתי כל תוכן תמיהתם על דעת הרי"ף אשר גדלה בעיניהם כל כך עד שמלאו את ידם לחלוק עליו והלא דעת הרי"ף נכונה הוא מאוד דהא דאין אדם נפסל עפ"י עצמו הוא רק בכל פסולי עבירות דעלמא אשר הגיד אדם על עצמו דאינו נאמן ומשום דאדם קרוב אצל עצמו משא"כ בפסול זה באם כיחש בעמיתו בתשומת יד ונשבע עליו לשקר ואח"כ הודה דלשקר נשבע דזה הוא ממש דין שבועות הפקדון האמור בתורה דישיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסיף עליו הרי גלי התורה בפירוש דבהודאה זו אף דעושה א"ע רשע בהודאתו דנשבע על שקר בכל זאת נאמן על עצמו ואם התורה סמיך לחייבו קרן וחומש ואשם עפ"י הודאתו זו למה לא יהיה נאמן בהודאה זו. גם לפסול א"ע לשבועה עד שיעשה תשובה ויחזור לכשרותו:

איברא דאנן קיימינן דאין חשוד הנפסל פעם אחת לשבועה חוזר לכשרותו עד שילקה וכן כתב רבינו לעיל בסמוך הלכה י' ואנו לא מצינו בדין שבועות פקדון רק שנתחייב בהודאתו קרן וחומש ואשם. אבל לא נמצא בשום מקום שום רמז על חיוב מלקות ואדרבה כל הענינים האמורים בדין זה כולם מורים בעליל דמלבד שלש אלה קרן וחומש ואשם אין עוד בדין זה שום חיוב יותר ואם נאמר דיש לזה המודה על שבועות שקר נאמנות גמור הרי ממילא נתחייב גם מלקות בהודאתו וכיון דלא מצינו בשבועות הפקדון דלוקה א"כ יהיה נשאר זה המודה בפסלותו לעולם ולא יהיה לו תקנה להיות חוזר לכשרותו וזה הוא דבר אשר אינו עולה על הדעת כלל אלא ודאי דאין בדין זה להאיש המתוודה דין נאמנות גמור רק למאי דהממהו התורה לבד דהיינו לענין חיוב קרן וחומש ואשם אבל לא לענין מלקות ולכן כמו דאינו נאמן לענין חיוב מלקות כמו כן אינו נאמן לפסול א"ע ומבלעדי זאת גם מצד תכונת דין זה בעצמו ממקומו הוא מוכרע דנשתנה ענין הודאות בע"ד אשר בדין שבועות הפקדון מן כל שארי הודאות בע"ד, אשר בכל שאר מקומות דבכל שאר מקומות אמרינן דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי וממילא כמו דבהעדאות עדים יש לעדותם נאמנות לכל דבר ואין שום מגרעת בעדותם ומקרא מלא דיבר הכתוב. עפ"י שנים עדים יקום דבר כמו כן בהודאות בע"ד יש להודאתו נאמנות לכל דבר משא"כ בהודאות בע"ד אשר בשבועות הפקדון אין בידינו לומר דהודאתו הוי כמו עדים דהא אנו רואין בדין זה דשני עדים כשרים אינם נאמנים לחייבו חומש ואשם. רק קרן לבד ועפ"י הודאתו נתחייב בשלשתן קרן וחומש ואשם אלא ודאי דאין כח החיובים אלה בהודאות שבועות הפקדון מצד נאמנות ההודאה רק מצד חק התורה אשר גזרה כך דבהודאה זו יהיה נתחייב באלה. וממילא יש מקום לומר דיותר על כך ממה שהיתה חק התורה בדין זה אין לו להמודה מצד עצמו שום נאמנות יותר לא לענין חיוב מלקות ולא לענין לפסול את עצמו:

ואולם האמת יורה דרכו דהחיוב של קרן וחומש ואשם אשר בדין שבועות הפקדון הוא מצד נאמנות גמור של המתודה וכן מורה גם דעת רבינו דבהלכות גזלה פרק ז' הלכה ס' נתן רבינו הטעם דמשום כך אינו מביא קרבן וחומש עפ"י עדים משום דהקרבן והחומש לכפרה המה באים ואין לו מקום לכפרה רק בהתודה מעצמו משמע דלענין גוף הנאמנות שוים המה הודאות עצמו והעדאות עדים וכמו דעכ"פ לענין חיוב קרן היה נתחייב עפ"י הנאמנות של שני עדים כמו כן גם החיוב קרן אשר נתחייב בהודאות עצמו שהוא כמאה עדים הוא ג"כ בכח נאמנות גמור ועפ״י הכלל דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי וכיון דיש נאמנות גמור להודאה זו עכ"פ לענין חיוב תשלומי הקרן ואין נאמנות לחצאין הרי ממילא נתחזק נאמנות של הודאה זאת, לכל מילי והוי כמו אם היו עדים מעידים נגדו שנשבע לשקר ובאמת היה נתחייב גם מלקות וממילא היה נפסל עפ"י הודאתו זאת כמו דנפסל ונלקה על שבועות שקר ע"י עדות שני עדים. והא דלא מצינו חיוב מלקות בדין זה של שבועות הפקדון לאו משום איזה גירעון בנאמנות הודאתו אלא משום דכתב רחמנא בפרשה זו וכפר עליו הכהן ונסלח לו מכל אשר יעשה לאשמה בה הרי גלי רחמנא בפירוש דבהקרבות איל האשם נסלק ונתכפר לו כל חטאתו אשר חטא לכן שוב אינו לוקה ומשום דבקרבן האשם אשר יקריב נתכפר בו גם חיוב המלקות אשר עליו וכעין זה ממש מצינו בבא על שפחה חרופה דהאשה לוקה ואינה מביאה קרבן והאיש מביא קרבן ואינו לוקה, ואף אם הוא מזיד בכל זאת כיון דמביא קרבן אין עליו חיוב מלקות דבהקרבות אילו האשם נתכפר לו כל החטא וכמו שנאמר ונסלח לו על חטאתו אשר חטא וגדולה מזו כתב רבינו בהלכות איסורי ביאה פ"ד הלכה י״ז וז״ל כל מקום שאמרנו בשפחה שהוא פטור הוא פטור מן הקרבן והיא פטורה מן המלקות אבל מכין אותם מכות מרדות מדבריהם אם היו שניהם מזידין וגדולים ע"כ. הרי לך בפירוש דגם מכות מרדות אין האיש לוקה רק היכי דהוא פטור מן הקרבן אבל היכי דמביא קרבן גם מכות מרדות אינו לוקה ומשום דאין קרבן ומלקות על חטא אחד באדם אחד בשום מקום וכמו כן ממש בדין שבועות הפקדון הגם דהנאמנות של הודאות הבע"ד הוא גם לענין פסול וחיוב מלקות בכל זאת כיון דמביא קרבן נתכפר לו החטא לפטרו ממלקות וכיון דנפטר מהחיוב מלקות הרי הוי דינו לענין חזרה לכשרותו כמו אם היה לוקה וכמו דבדין מלקות גמורים חוזר לכשרותו אחר המלקות ועשיות תשובה כמו כן בהודאות שבועות שקר אשר בשבועות הפקדון חוזר לכשרותו תיכף אחר הבאות הקרבן דהקרבן הוא במקום המלקות וחזרה בתשובה. יש ג"כ בזה דהוידוי והבאות קרבן עצמו אין לך חזרה בתשובה יותר מזה ולפיכך שפיר לא מצינו חיוב מלקות ופסול לעדות ולשבועה בדין שבועות הפקדון והנה כל זה שייך על גוף הדין האמור בתורה דהקרבן שמביא פוטרו מהחיוב מלקות שנתחייב משא"כ בדין שבועות הפקדון בזמן הזה דאין מקום להבאת קרבן וכיון דאינו מביא קרבן הרי חיוב המלקות במקומו עומד וכמו שהבאתי לעיל בסמוך בשם רבינו בשפחה חרופה דבמקום דאינו מביא קרבן הוא לוקה מכות מרדות הרי לך כי רק הבאות הקרבן פוטרו ממכות מרדות אבל היכי דאינו מביא קרבן אזי נשאר חיוב המרדות עליו ולוקין אותו מכות מרדות והא דאינו לוקה בשפחה חרופה היכי דפטור מקרבן מלקות דאורייתא היינו משום דלא נמצא בתורה בשפחה חרופה חיוב מלקות באיש ואדרבה דהתורה מיעטה מקרא דבקורת תהיה דקאי רק על האשה אבל לא על האיש ולכן אף במקום דאין האיש מביא קרבן בכל זאת אנו אין בידינו לבדות מלקות דאורייתא אשר לא נאמרו בתורה ולכן בשפחה חרופה אף היכי דאינו מביא קרבן אין בידינו ללקותו מלקות דאורייתא רק מכת מרדות בלבד אבל בשבועות הפקדון דבעצם עבירת הלאו של שבועות שקר נאמרה ונישנית מלקות בתורה רק דבתמונת ענין זה דוקא היכי דהוא בעצמו התוודה על עונו חקקה התורה חק לחייבו קרבן על המזיד ובהבאות הקרבן נפטר מן המלקות וממילא היכי דאינו מביא קרבן יהיה מניעות הבאות הקרבן מאיזה מניעה שיהיה אזי נשארים עליו החיוב מלקות של תורה אשר נתחייב על כל שבועה שנשבע לשקר כמו שנשארו עליו בשפחה חרופה חיוב המכות מרדות במקום שאינו מביא קרבן ולכן הרי"ף בתשובתו שהשיב לשואלו הדרך אשר ילכו בו והמעשה אשר יעשון בדין זה בזמן הזה דאין מקום להבאות קרבן וגם לא לקיום דין מלקות אזי שפיר השיב דכיון דבגוף הנאמנות האמינתו התורה והוא נאמן בהודאתו זו כמו מאה עדים הרי ממילא נתחייב גם מלקות ונפסל בהודאתו זאת וכיון דאין מקום בזמן הזה להבאות קרבן וגם לא לקיים בו דין מלקות הרי כל כמה דלא נלקה נשאר בפסלותו לעולם ויש לו כל דין חשוד על השבועה דשכנגדו נשבע ונוטל:

ויש לי ראיה נכוחה וברורה להכריע סברא זו אשר נשען עליה כל יסוד ענין זה שכתבתי דאין נאמנות לחצאין ואם אדם נאמן על עצמו בדבר אחד שוב נתחזק הנאמנות של הודאתו באותו דבר לכל מילי ואף בדבר שנעשה רשע על ידו דהנה אנן קיימינן כר' המנונא בפרק מרובה (דף ע"ה) דאמר מסתברא מלתא דרב דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור באומר גנבתי ובאו עדים שגנב דחייב א"ע בקרן ע"י הודאתו אבל באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי