יד המלך (לנדא) - ד. קכו

מהכפירה ראיה דהוא חשוד אממונא כלל ולפיכך תפס הרי"ף תירוצא דאביי עיקר דכיון דסתם סוגיות הגמרא בכמה דוכתא מורה דגזלן פסול לעדות מדאורייתא ובפירוש פריך הגמרא בפרק זה בורר אהא דהוסיפו עליהם הגזלנין והחמסנין והא גזלן דאורייתא הוא ומדקא מתמה הגמרא להקשות מזה על כרחך פסיקא להו להגמרא דגזלן מדאורייתא פסול לעדות ומסתבר ליה להרי"ף דהדברים ק"ו באם הוא פסול לעדות דהוא עצמו אינו בעל דבר ויכול להיות דהריוח אשר יגיע מהשקר זה אינו נוגע להעד לעצמו כלל ובכל זאת פסלתו התורה להחשוד ומכ"ש דנפסל לשבועה מדאורייתא דבשבועה הוא עצמו הוא הבעל דבר וכל הענין כולה נוגע לו לעצמו וכיון דמסתבר ליה להרי"ף דהחשוד נפסל לשבועה מן התורה הרי ממילא כל חשוד אממונא חשוד אשבועתא ולכן שפיר דחה הרי"ף תירוצא קמא דסתם גמרא והוכרח לתפוס תירוצא דאביי עיקר דחיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו:

וניחא בזה הא דלא מצינו בכל הלכות רבינו שום רמז מכל ענין זה של חשש מלוה ישינה. וכל רבותינו הראשונים בפירושיהם ובפסקי הלכותיהם רובם ככולם מלאים מזה ולפי מה שביארתי שפיר השמיטו רבינו לשיטתו דכיון דלדעת רבינו אין חשוד נפסל לשבועה מן התורה וכיון דחשוד ודאי לא נפסל מן התורה לשבועה ומכ"ש בתובע ונתבע דאין עכ"פ שום אחד מהם חשוד ודאי דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא וכתירץ הראשון של הגמרא (ויכול להיות דדבר זה גופא הביאו לרבינו לדיעה זו דחשוד אינו נפסל לשבועה מן התורה משום דסתמא דגמרא בתירוץ הראשון סבירא להו הכי ולכן פסק כסתמא דגמרא) וכיון דלדעת רבינו תירוץ הראשון של סתמא דגמרא הוא עיקר ולפיכך שפיר השמיט כל ענין תירוצו של אביי בחששא דמלוה ישינה מכל פסקי הלכותיו דרבינו לדעתו אין לו שום ענין עם תירוצו של אביי כלל:

ויש לי להביא ראיה לדעת רבינו דחשוד כשר לשבועה מן התורה ורבנן חייבוהו לשלם נגד שבועות שכנגדו מהא דפרק ואילו הנשבעין דחשיב שם במתניתין כל הנשבעין ונוטלין ולמה לא חשיב בהדי דהנשבעין ונוטלין גם המוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמרינן בפרק האשה שנפלו דישבע כמה הוציא ויטול והתוס' שם בפרק האשה שנפלו הביאו קושיא זו בשם ר"ח ותירצו דלא חשיב שם אלא אותן ענינים אשר גם גוף הנטילה הוא תקנת חכמים שתקנו דיטול בשבועה ואי לאו תקנת חכמים אף בשבועה לא היה נוטלין אבל אותן הענינים אשר גוף הנטילה הוא מדאורייתא ומדאורייתא היה נוטל בלא שבועה רק דחכמים החמירו עליו לישבע וכמו הבא ליפרע מנכסי יתומים דמדאורייתא היה נוטל בהשטר בלא שבועה וחכמים החמירו דלא יפרע אלא בשבועה אותן ענינים לא קחשיב וכן מורה גם משמעות לשון המתניתין דבתקנת המשנה של הנשבעין ונוטלין נקיט הלשון ואילו נשבעין ונוטלין דזה מורה התקנה על הנטילה ועל השבועה משא"כ בהבא ליפרע מנכסי יתומים נקיט במתניתין פרק הכותב דלא יפרע אלא בשבועה ושינוי לשון זה מורה להעיר על הכוונה דבבא ליפרע מנכסי יתומים. גוף חיוב הפרעון הוא מן התורה בלא שום שבועה והתקנה היה רק על חיוב השבועה לבדה והנה במתניתין דהנשבעין ונוטלין חשיב בהדייהו גם שכנגדו חשוד על השבועה ואם נאמר כדעת הרמ"ה דחשוד פסול מדאורייתא לשבועה הרי גם חשוד מחויב מדאורייתא לשלם בלא שום שבועות שכנגדו וכדין כל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולתקנות החשוד תקנו חכמים על שכנגדו שלא יטול בלא שבועה, וא"כ גם בחשוד אין תקנת חכמים על הנטילה רק על השבועה לבדה וכמו שבועות הבא ליפרע מנכסי יתומים והמוציא הוצאות על נכסי אשתו ולמה חשיב במתניתין שבועות נטילה של חשוד דשכנגדו נשבע ונוטל אלא ודאי כדעת רבינו דחשוד כשר מדאורייתא לשבועה, וחכמים עקרוהו השבועה ממנו וחייבוהו לשלם נגד שבועות שכנגדו ולכן שפיר חשיב גם חשוד במתניתין משום דגם בחשוד היה התקנה על שניהם על הנטילה ועל השבועה:

ואולם מלבד זאת עיקר דעת הרמ"ה שהביא ה"ה הוא תמוה מאוד דנהי דסבירא ליה להרמ"ה דחשוד פסול לשבועה מן התורה ומניעות שביעתו מן התורה בכל זאת איך יש מקום כלל בחשוד שומר לומר בו מתוך שאי"ל משלם הלא בכל אופן יש לו מיגו דהחזרתי ולמה לא יהיה מהימן לומר נאנסו במיגו דהחזרתי ולא היה חייב שבועה מן התורה כלל וממילא לא היה עליו החיוב תשלומין של מתוך שאי"ל משלם והנה בכל סתם שומר אין מקום למיגו זו דהוי מיגו לאיפטורי משבועה ומיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן משא"כ בשומר שהוא חשוד דאם נאמר בו מתוך שאיל"מ הרי נעשה משבועה זו חיוב ממון ולאיפטורי מממון אין לך מיגו גדולה מזו ואין לומר כיון דעיקרו ושרשו של חיוב ממון זה בא מחיוב שבועה לכן כמו דאין בידו לפטור עצמו במיגו מעיקר חיוב שבועה כמו כן אין בידו לפטור עצמו במיגו מחיוב הממון הבא מחמת חיוב השבועה דזה אינו דאם נאמר דממון הבא מחמת מתוך שאי"ל של חיוב שבועה דינו כשבועה א"כ יהיה קשה הא דשומר שמסר לשומר ונגנב או נאבד דהשומר הראשון חייב לשלם ומשום דהמפקיד לא האמין בשבועה רק להשומר הראשון שהפקיד אצלו והוא כיון דאי"ל משלם ולמה לא יפטרנו השומר השני להשומר הראשון משבועה כדין עד המסייע וממילא אין עליו חיוב תשלומין והרא"ש ברפ"ק דמציעא הביא קושיא זו ודחאה כל כך עד שקראה קושיות הבל ותוכן סברתו הוא דאף דחיוב ממון זה מחמת שבועה באה בכל זאת השתא דאינו יכול לישבע. ותשלומי ממון נתחייב לו שוב אין לחיוב זה שום דין שבועה רק דין ממון גמור ואין ביד עד אחד לפטור מן חיוב ממון וכיון דהדבר מבואר דכל חיוב ממון הבא מחמת שבועה שאינו יכול לישבע יש לו דין ממון א"כ לדעת הרמ"ה בכל חשוד שומר למה לא נאמינו על טענתו לפוטרו מחיוב תשלומין המוטל עליו מחמת מניעות יכולת שבועתו במיגו דהחזרתי ולא היה מחויב שום שבועה כלל:

והנראה לי לישב דעת הרמ"ה דהנה אם אמנם דראיה זו משומר שמסר לשומר הוכחה. אלימתא הוא דחיוב ממון הבא מחמת שבועה הוי דינו כממון, ואין ע"א יוכל לפטרו ממנו בכל זאת מצד הסברא יש לחלק טובא בין דין ממון של מניעות כח פטור דע"א ובין דין ממון לענין מיגו לאיפטורי משבועה דלענין פטור של ע"א מקרא מלא דיבר הכתוב לא יקום ע"א באיש לכל ולכל חטאת ודרשינן בספרי לא יקום ע"א באיש אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין תלמוד לומר לכל עון ולכן שפיר כיון דהשתא חיוב ממון הוא. דיני ממונות קרינן ביה ואין ע"א יכול לפוטרו משא"כ לענין מיגו לאיפטורי משבועה דאין בזה צד חק התורה רק כח סברא לבד יכול להיות כיון דהממון בא מחמת שבועה לכן עיקר ראשית הפטור. אשר מחמת המיגו הוא רק על השבועה והפטור ממון ממילא בא וכיון דעל עיקר ראשית השבועה לא מהני מיגו לפוטרו וכיון דאינו יכול לישבע הרי ממילא גם חיוב הממון ממילא בא דמתוך שאי"ל משלם:

וניחא בזה מה שיש לתמוה לפי מה דקיי"ל דאין חיוב שבועת מודה במקצת בפחות מכפירת שתי כסף א"כ גם בשתי כסף שלימים מצומצמים באמר עליהם דלא ידענא. ועל השאר הודה דבודאי חייב לשלם כדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ולמה לא אמרינן דאין בזה דין מתשאיל"מ משום דהוא נאמן במיגו דאי בעי היה מודה על פחות משוה פרוטה. יותר מאת אשר הודה כעת וממילא היה הטענות לא ידענא על פחות משתי כסף. ואם היה במקצת הזה כפירת ודאי היה פטור משבועה וממילא גם בלא ידענא לא יהיה בזה מקום לדין מתוך שאי"ל ואין לומר דכיון דגם אם היה מודה יותר היה מוכרח לשלם עכ"פ אותו היתרון, וא"כ על אותו יתרון הזה אין לו שום מיגו וממילא גם המיגו אשר לו על השאר הוי מיגו לחצי טענה דזה אינו דהא היה בידו להודות ביתרון אשר אינו עולה פרוטה דלגבי מיגו לחצי טענה. אין היתרון הזה נחשב לכלום ובכל זאת היה פועל על ידי יתרון ההודאה זו שהטענת אינו יודע לא היה על שתי כסף שלמים דבשתי כסף מצומצמים היה עכ"פ יתרון ההודאה זו מגרע ערך הטענה של איני יודע מהערך אשר הוא עתה וממילא היה הטענת איני יודע עכ"פ על פחות משתי כסף. והנה בכל הודאה וכפירה גמורה בשתי כסף מצומצמים לא קשה קושיא זו דיהיה פטור משבועה במיגו זו דכיון דכבר נתן רבה הטעם. על עיקר חק התורה של שבועות מודה במקצת וכבר נגזרה גזרת חיוב שבועה זו כי היכי דלודי ליה בכולה הרי כל מיגו אשר יש להנתבע לפטור א"ע יהיה ע"י עצה ותחבולה שיהיה אינו מועיל לו מאומה דאחר דכבר נשרש עיקר כח חיוב שבועה זו הוי כל מיגו הבא ליפטור את הנתבע מחיוב זה מיגו לאיפטורי משבועה ומיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן משא"כ בחמשין ידענא ושתי כסף לא ידענא. דאין על השתי כסף חיוב שבועה רק חיוב תשלומין ובפטור תשלומי ממון למה לא נאמינו במיגו הזה אלא ודאי דכלל חיוב ממון אשר במתוך שאי"ל כיון דחיוב ממון זה מחמת שבועה הוא לכן גם כחה של המיגו אשר בא לפטור חיוב ממון זה אינו, רק על פטור השבועה ופטור הממון ממילא היה בא וכיון דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה וחיוב השבועה עומד במקומו הרי ממילא גם חיוב הממון במקומו עומד ולכן שפיר פסק הרמ"ה בחשוד שומר דאף דיש לו מיגו דהחזרתי בכל זאת כיון דחיוב התשלומין אלה בא לו מחמת חיוב שבועה שאין