יד המלך (לנדא) - ד. קיד

הנה המשנה למלך הקשה על דעת רבינו זאת מעובדא המובא בגמרא סוף פרק החובל ך דף צ"ג) בארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקליה רבי יוסף גבי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי וגנבה ובעי אביי למפטריה משום דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים ואמר ליה רבי יוסף דעניים דפומבדיתא מיקץ קייץ להו הרי לנו דאם לא היה קייץ היה גם רבי יוסף מודה לדברי אביי דהיה פטור ומשום דארנקי של צדקה איתמעט מדין שומרין. והרי התם היה ההוא גברא דאפקדיה הארנקי אצלו פושע בשמירתו אלמא לכל דאיתמעט מדין שומרין גם מן חיוב פשיעה. איתמעט יעוין שם בחצירו והנה תמוה על המשנה למלך. איך נעלם ממאור עינו דקושיא זו נאמרה בתוספת בפרק שבועות הדיינין דף מ"ב] ד"ה ש"ח וגם ההגהות מיימוני כאן במקומו הביא עובדא דארנקי זו לראיה נגד דעת רבינו גם עיקר סברת תירוצו של המשנה למלך. דהוי ממון שאין לו תובעין נאמרה ברש"י שם במקומו בסוף פרק החובל ואולם על גוף הקושיא שהרעישו התוספת וההגהות מיימוני על דעת רבינו מעובדא זו לא זכיתי להבין קושייתם ותמה אני על ההגהות מיימוני איך החליט בדעתו לדחות דעת רבינו מעובדא זו. והלא אין לעובדא זו שום ענין עם דעת רבינו כלל דהפטור של עובדא זו שרצה אביי לפטרו הוא מן קרא דלשמור ולא לחלק לעניים ואנו רואין דהגמרא פריך שם אמתניתין דסוף פרק החובל בקרע כסותי ושבור את כדי דחייב מן קרא זה דלשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד והוכרח הגמרא לחלק בין אתא לידיה בתורת קריעה דזה אימעוט מקרא דלשמור ובין אתא לידיה בתורת שמירה ואמר ליה לקרוע אותו ולא אמר ע"מ לפטור דזה לא אימעוט מקרא דלשמור דהא בתורת שמירה אתא לידיה ולשמור קרינן ביה הרי אנו רואין עכ"פ דממיעוט זה דלשמור אימעוט גם היכי דאיבד בידים וממילא אם אתא לידו לחלק לעניים ובעניים דלא קייץ גם באיבד בידים פטור דהא מחד מיעוטא גמרינן לה דמקרא זה דלשמור דממעטינן מיניה קריעה ושבירה גם לחלק לעניים ממעטינן ליה ובפרט לפי מה שפירש רש"י טעם הפטור של לחלק לעניים משום דנסתלק רשות המפקיד וגם העניים בעצמם. אם לא קייץ להו איננם בעלי דברים ואין בידם לתבוע הכשר הנזק מאת השומר והוי ממון שאין לו תובעים וטעם פטור זה של ממון שאין לו תובעים שייך כמו כן במאבד בידים כמו בפשיעה וממילא לפי דעת אביי דלא ידע מהא דעניים דפומבדיתא מיקץ קייץ להו אף אם ההוא גברא דאפקיד רבי יוסף גביה היה מפסיד להארנקי בידים לא היה עליו החיוב לשלם ומשום דהוי ממון שאין לו תובעים וא"כ איך יש בידינו לדמות פטור עבדים ושטרות וקרקעות דאתי מכלל ופרט וכלל אל פטור זה דלחלק לעניים דממעטינן מלשמור הלא בעבדים ושטרות וקרקעות שאיבדם בידים אינו עולה על הדעת כלל שיהיה פטור דהלא עבדים ושטרות וקרקעות יש להם בעלים וממון שיש לו תובעים כמו כל שאר ממונו של אדם הוא ובפירש שנינו בפרק החובל דף פ"ז) דהחובל בעבד כנעני של חבירו דחייב בכל חמשה דברים וגם רבי יהודא לא פליג עלייהו דרבנן רק בחיוב בושת לבד דר"י סבר. דעבד אין לו בושת אבל בכל אידך ארבעה דברים גם רבי יהודא מודה דחייב ובודאי לא יעדוף כחו של השומר. בהא דקיבל שמירת העבד עליו לפטור עצמו עי"כ בקבלו להעבד בידים וכמו כן הוא גם בקרקעות ושטרות דבפירש שנינו דלמ"ד דה"ג לממון כ"ד השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם. וכיון דבעבדים ושטרות וקרקעות מאבד בידים חייב שפיר מסתבר ליה לרבינו דגם בפשיעה חייב בהו משא"כ בלחלק לעניים דהוי ממון שאין לו תובעים ובכל ממון שאין לו תובעים כשבא אדם דעלמא ואיבדו בידים הרי הוא פטור מלשלם דהא אין לו אל מי לשלם רק באם מסר אחד לחבירו ממון לחלק לעניים הוי אמינא דאם איבדו לממון זה בידים מחויב להכשיר הנזק אל יד האיש הזה אשר קיבל המעות מידו ולכן כתב רחמנא המיעוט דלשמור למעט דגם בממון כזה שקיבל לידו לחלק לעניים נסתלק רשות בעלים ממנו והוא כשאר ממון שאין לו תובעים דפטור מלשלם גם באיבדו בידים וכיון דבכל הני דממעטינן להו מקרא דלשמור דגם באיבדם בידים פטור מלשלם הרי ממילא אין שום מקום בהם לחייב בפשיעה אבל בעבדים ושטרות וקרקעות דחייבים באיבדו בידים יכול להיות דגם בפשיעה חייבים ותמיה זו מרפסין איגרן על התוספת והגהות מיימוני ז"ל:

גם מה שתמה הראב"ד על רבינו דאם חייב בפשיעה למה לא יהיה חייב גם שבועה אם טוען שלא פשע הנה גם בזה יש להסביר דעת רבינו דמסתבר ליה לרבינו דאם אמנם דחיוב גניבה ואבידה וחיוב פשיעה וגם חיוב שבועה הכל בחדא פרשה של שומרים כלולים בכל שומר ושומר כפום דינו בכל זאת יש חילוק והפרש רב בין חיוב שבועה ותשלומי גניבה ואבידה ובין חיוב תשלומי פשיעה דהנה כל חק ומשפט אשר שם התורה בדיני שומרים אינם מצד החק לבד רק דכן אמדה התורה דעת בני אדם דכן סמכו דעת השומר והמפקיד בשעת מסירת החפץ לשמירה דבקבלת שמירה בחנם דאין לו שום הנאה בשמירתו אין השומר מקבל על עצמו רק חיוב פשיעה לבד ומשום דחיוב זה גורם הוא אליו בעצמו וש"ש הבא בשכרו קיבל עליו גם אחריות גניבה ואבידה ושואל אשר כל הנאה שלו מקבל על עצמו גם אחריות אונסין ואולם בדבר הזה מובדל חיוב שבועה ותשלומי גניבה ואבידה ואונסין מן חיוב פשיעה דחיוב פשיעה דהוא חיוב ברור שיש ביד אדם לחייב א״ע בדבר שאינו חייב ובפרט חיוב כזה דהוא בידו הרי לא גרע עכ"פ מאם אוביר ולא איעבד אשלם במיטבא דכיון דהתנה על דבר שבידו חל עליו החיוב ומכ"ש בקיבל על עצמו באם יפשע בפיקדון שקיבל לשומרו שיהיה חייב לשלם דתנאי זה ודאי בידו הוא דקבלות חיוב כזה חל כמו קבלות כל חיוב גמור וא"כ בתשלומין דפשיעה שפיר יש חיוב נוסף על חק התורה מצד קבלתו של השומר בעצמו משא"כ בחיוב שבועה אשר בשומרין דאף דגם באלה אמדינן דעת השומר דהיה כך דעתו בעת קבלות השמירה בכל זאת אין מקום כלל בקבלה זו לשום חיוב נוסף מצד קבלת עצמו דמה מהני קבלות עצמו הלא אין אדם יכול לחייב א"ע בשבועה שאינו חייב וגם בקבלת תשלומי גניבה ואבידה ואונסין הגם דאמדינן דעת השומר דקיבל על עצמו תשלומי כל אלה בכל זאת אין קבלתו מועלת כלל לחייב אותו מאומה ע"י כך דכיון דאינם בידו אין לך אסמכתא גדולה מזו ולכן כל שאר חיובים אשר בדין שומרים. לבד מן חיוב פשיעה אין בכולם שום חיוב נוסף מצד קבלת השומר רק מצד חק התורה לבד דכך גזרה התורה דאף דבכל שאר דבר שבממון אשר בין איש לרעהו אין נשבעין על טענת שמא בשבועת שומרין נשבעין על טענת שמא וכמו כן בגניבה ואבידה ואונסין הגם דאדם דעלמא שאינו שומר שבא ע"י איזה סיבה חפץ של חבירו לידו ונגנב ונאבד או נאנס אף דאדם זה שבא החפץ דרך מקרה לילו התחייב א"ע בחיוב פרטי להתחייב באלה אין החיוב זה רק אסמכתא בעלמא ואין בקבלתו כלום בכל זאת בקיבל על עצמו שמירת החפץ מהני קבלתו. ונתחייב לשלם כשנגנב ונאבד אז נאנס כל אחד לפי דינו. ולפי ביאור סברא זו עולה פסקו של רבינו מאוד לנכון דבחיוב פשיעה הגם דמבלעדי קבלות עצמו של שומר. לא היה מצד חק התורה לבד בקרקעות ועבדים ושטרות גם חיוב זה בכלל דין שומרים בכל זאת אחר דבחיוב פשיעה יש חיוב נוסף על חק התורה מצל קבלות החיוב של השומר עצמו לכן אף דבהחיוב אשר מצד חק התורה איתמעט עבדים ושטרות וקרקעות דאינן בכלל חק חיוב התורה בכל זאת בהחיוב הנוסף אשר מצד קבלות השומר עצמו אין מקום לחלק בין עבדים ושטרות וקרקעות ובין שאר חפצים דחיוב הקבלה אשר מצד השומר בעצמו אין לו ענין כלל עם מיעוטא דכלל ופרט וכלל ולכן בחיוב פשיעה חייב גם בעבדים ושטרות וקרקעות עכ"פ מכח קבלות עצמו של שומר וכיון דבכח הקבלה שקיבל השומר בעצמו אין שום מקום חילוק בין קרקעות ועבדים ושטרות ובין כל שאר דברים על כן אין חיוב פשיעה של הני שלשה גם בכלל המיעוט של הכלל ופרט וכלל ואמרינן דהמיעוט דכלל ופרט וכלל לא קאי רק על חיוב שבועה ותשלומי גניבה ואבידה וחיוב אונסין אבל לא על חיוב פשיעה ולפיכך שפיר פסק רבינו דבחיוב פשיעה חייב השומר בכל ענין וגם בעבדים ושטרות וקרקעות שייך דין חיוב פשיעה משא"כ בחיוב שבועה ותשלומי גניבה ואבידה דכפי המבואר לא מהני בחיובים האלה קבלות השומר עצמו ועיקר חיובם אינם רק מצד חק התורה לבד וכיון דממיעוטא דכלל ופרט וכלל איתמעט עבדים ושטרות וקרקעות והקדישות דגם בחיוב הבא מצד חק התורה אין ארבעה אלה כלולים בדין שומרין על כן אין בכל שאר חיוב שומרים שום מקום חיוב בהם כלל ולכן שפיר פסק רבינו דאין בעבדים ושטרות וקרקעות שום חיוב אחר זולת חיוב פשיעה לבד:

ועפ"י ביאור דברינו אלה ניחא גם ההשגה השניה שהשיג הראב"ד על דעת רבינו דאם פשיעה הוי כמזיק א"כ גם פשיעה בבעלים יהיה חייב ולפמ"ש אין בזה שום השגה כלל דהנה כל טעמיה דמ"ד זה דסובר דפשיעה בבעלים פטור הוא משום דקסבר דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ופטור של בעליו עמו הנאמר בשואל קאי גם על ש"ח וכמובא בגמרא ריש פרק השואל [דף צ"ב] בפלוגתא דר' אחא ורבינא וכיון דלזה המ"ד היה מקובל להם דקרא זה דאם בעליו עמו לא ישלם קאי גם על ש"ח ובש"ח אין שום חיוב אחר רק שתי אלה חיוב. שבועה וחיוב תשלומי פשיעה ועל חיוב שבועה אין בידינו לומר כלל דקאי קרא זה דהא מקרא מלא דיבר הכתוב אם בעליו עמו לא ישלם הרי פירשה לנו התורה דפטור זה קאי על תשלומין וכיון דבש"ח אין שום מקום לתשלומין אחרים