יד המלך (לנדא) - ד. י

גמורה הוא לכן ממילא עפ"י גזרת התורה אין מקום בזה לשליחות כלל ואף דהשליח נאנס בזה ע"י שליחות של המשלח בכל זאת כיון דאין מקום לגוף השליחות הוי כמו אם היה נאנס ע"י עצה רעה שהטעהו או שהסיתוהו אחרים על כך דחיוב התשלומין חל על זה שהזיק ולפיכך גם כאן אף שהמשלח הזה היה עיקר הגורם שהטעה את השליח בשרפת הגדיש בכל זאת כיון דאין כאן דין שליחות הרי באמת המשלח הזה לא טוב עשה בעמיו. אבל התשלומין חלין על השליח דהוא היה גוף המזיק:

ועפ"י הדברים האלה ארוח לן מה דקשה לפי מה שפירש"י לסברת המקשה דיש שלד"ע דהיה מתחייב המשלח ולא השליח ואנחנו לא מצינו בשום מקום שהתוס' יעוררו על פירש"י בזה הרי מסתמא גם התוס' סבירא להו כפירש"י זה, וא"כ קשה לדעת התוס' דבשליח שוגג אמרינן ליש שלד"ע איך יפרשו אליבא דאמת גמרא ערוכה בפרק המניח (דף ל"ב) דמקשה הגמר' אהא דשוגג קרוב למזיד לא סגיא ליה בגלות ממתניתן דמכות דהוסיף לו החזן הכאה אחת יותר על האומד ומת ה"ז גולה ואי אמרת דשוגג קודם למזיד אינו גולה האי נמי קרוב למזיד דהו"ל לאסוקי אדעתיה דמית אינש בחדא רצועה ומשני דמיירי דטעי במנינא ופריך וכי החזן מונה והא דיינא מונה כו' ומשני דטעי דיינא.. והא התם השמש הוא שוגג דלא ידע דהדיין טעה במנינא ולדעת התוס' יש בזה דין שליחות דהיינו דבהכאה אחת הנוספת שמת בה הנלקה הוי החזן שליח של הדיין ואמאי החזן חייב גלות נימא בזה שלוחו של אדם כמותו ויהיה הדיין גולה שהוא המשלח ולא החזן השליח:

ולפמ"ש ניחא דהא דכתב רש"י לפום סברת המקשן לפטור את השליח בנזקי חבירו ע"י השליחות שעשאו המשלח. זה הוא דוקא בהיה השליח אונס והמשלח מזיד אבל בשניהם מזידין לא עלה מעולם על דעת המקשן לפטור השליח על כל דבר פשע מחמת זה שעשאו בפקודת המשלח וכמו דבשניהם מזידין אין ביד השליח לפטור א"ע ע"י שליחות המשלח ומשום דכיון דהוא מזיד בדבר כמו המשלח אז ממילא יש יתרון חוב עליו בחיוב התשלומין נגד המשלח מחמת ההיזק היה בגופו ובעצמו של השליח כמו כן הוא גם בשניהם שוגגין כיון דשניהם היו אונסים ברצונם ובכל זאת התורה חייב את האונס אזי יותר יש להטיל החיוב הזה על השליח. שהוא המזיק בעצמו ולפיכך בדיין שטעה במנינו והשליח הוסיף ההכאה על פיו ומת המוכה דהדיין והשליח ב"ד שניהם שוגגין במיתתו והתורה חייבה גלות על השוגג הזה וכיון דאין בידינו לחייב את שניהם גלות על ההריגה ההוא דהא לא חמיר עכ"פ חיוב גלות. על הריגה בשוגג מחיוב מיתה על רציחה במזיד והלא ברציחה במזיד קיימא לן דשנים שהרגו את הנפש אינן נהרגין וגמרינן לה מדכתיב כל נפש אדם עד שאחד יכה כל הנפש וכמו דאין בידינו לחייב מיתה לשנים שהרגו כמו כן אין בידינו לחייבם גלות ולפטרם לשניהם ג"כ אין בידינו דהא בכל זאת עכ"פ כל נפשו של הנהרג יצא רק ע"י הכאות החזן לבד ולכן שפיר אין החיוב גלות רק על החזן לבד:

הלכות גנבה פרק ראשון הלכה ב' אסור לגנוב כל שהוא ד"ת ע"כ:

וכתב ה"ה על זה וז"ל ודין פחות משוה פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין וכן הביא הסמ"ע בח"מ סימן שמ"ח סעיף א' וז"ל דכמו דחצי שיעור לענין איסור חלב ודם אסור מן התורה אע"ג דאין לוקין עליו וכמבואר במקומו בי"ד ובא"ח הלכות יוה"כ כמו כן חצי שיעור לענין ממון ג"כ אסור מן התורה. אע"ג דאין לוקין עליו ע"כ לשון הסמ"ע והנה דעת ה"ה והסמ"ע בטעמו של רבינו הוא דכיון דאנן קיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור באיסורין אסור מן התורה סמך רבינו על זה לאסור כמו כן החצי שיעור גם בגנבה וגזלה ואנכי לא ידעתי מה ראיה יש מאיסורין לגנבה הלא גם באיסורין הוצרך התורה לריבוי דכל חלב לרבות חצי שיעור ומחלב ילפינן כל שאר איסורין אבל עכ"פ אנו רואין דבסברת חזי לאיצטרופי לבד לא סגיא לאסור חצי שיעור. וא"כ בחצי שיעור דממון דלא מצינו ביה ריבוי וממונא מאיסורא לא ילפינן ומנא ידעינן בממון דחצי שיעור אסור בו אמנם לדעתי נראה דדעת רבינו באיסור פחות מש"פ בגנבה וגזלה לאו מדין ק"ש באיסורין ולא מסברת חזי לאיצטרופי נגעו ביה, רק בלא"ה מצד עצמו הח"ש אסור בגזל והא דהוצרך באיסורי אכילה לדרשא דכל משום דבאיסורין כתיב לא תאכל וסתם אכילת בני אדם אינו בפחות מכזית והלכך שפיר עיקר הלאו שבכל איסורי אכילה שבתורה לא הוקבע רק על כזית ולכן שפיר הוצרך הגמרא לריבוי דכל ולסברת חזי לאיצטרופי לאסור אף חצי שיעור משא"כ באיסור דגנבה וגזלה דלא מצינו שום רמז בקרא דהלאוין האלה לא יהיו נאמרין רק על פרוטה ואדרבה הלאוין האלה סתמא נאמרו וקאי על כל הלוקח דבר מה מחבירו בחזקה שלא ברצונו או שלא בידיעת יהיה דמי שויה כמה שיהיה הכל הוא בכלל הלאו רק דחכמים שיערו. דכל פחות מפרוטה מחלי אינשי זה לזה וממילא אין פחות מפרוטה בכלל חיוב השבה גמורה דאף דלא השיבו. כיון דהנגזל מחל לו להגזלן כאלו השיבו להנגזל דמי וממילא אין עבירת לאו גמור. על פחות מש"פ דכיון דכל פחות מפרוטה הוי כאילו השיבו הרי נתקיים תמיד בפחות מפרוטה העשה דוהשיב וניתקן עי"ז תמיד הלאו דלא תגוזל דלא יהיה עובר עליו והנה כל זה שייך לענין עבירת לאו גמור אשר בגזלה משא"כ על איסור אשר חל על הגזלן לכתחלה שלא לגזול מאומה מחבירו אין חילוק בין פרוטה ובין פחות מפרוטה דכיון דקודם הגזלה לא שייך מחילה דאף אם מחל לו הנגזל אז לא מהני מידי דכל זמן שהוא עדיין ברשות הנגזל. אין במחילתו כלום דאין אדם יכול למחול לחבירו שום דבר אשר הוא עדיין ברשותו וכיון דבשעת הגזלה אין מקום למחילה. הרי ממילא איסור הלאו מצד עצמו הוא על פחות מפרוטה כמו על פרוטה ולענין איסור גניבה וגזל לכתחלה אין חילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה, ובפרט דבאיסור גניבה לכתחלה גם בפחות מפרוטה אין מקום להקל מעליו האיסור מ"ה מחמת מחילה. דהא בשעת הגנבה לא ידעו הבעלים עדיין דימקלו ואף לכל פחות מפרוטה מסתמא מחל, מ"מ הא אנן קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואף בדבר שאין בו סימן דלכי ידע מסתמא יהיה מיאש א"ע מיני' בכל זה השתא מיהו לא ידע וכמו כן בגניבות פחות מפרוטה. אף דלכי ידע דנגנב ממנו מסתמא ימחול בכל זאת בשעת הגנבה עדיין לא ידע. ולכן לענין איסור גנבה לכתחלה פרוטה ופחות מפרוטה שוים הם ואין ביניהם רק לענין עבירת הלאו שהוא על הדיעבד דבדיעבד כשהגזלה ביד הגזלן שפיר שייך מחילה בפחות מפרוטה והוי כאלו השיבו ואינו עובר עליו:

ויש לי להביא ראיה לסברתי זאת מפרק ארבע מיתות (דף נ"ז) דקאמר שם רב פפא לא נצרכה אלא לפחות מפרוטה ופריך אי הכי כותי בישראל אמאי אסור הא בר מקילה הוא ומשני נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתא מי לית ליה. וכיון דכותי נהרג על זה הרי אנו רואין דהלאו דלא תגזול אינו על חסרון ממון לבד רק גם על הצער דצעריה הגזלן להנגזל ואנן חזינן דהגמרא פריך דכותי בישראל אמאי אסור הא בר מחילה הוא הרי הוכח דלענין מחילה אין חילוק בין כותי לישראל וכמו דפחות