יד המלך (לנדא) - א צט

לעולם כדאמרינן מעיקרו הב"ע כגון שהתנה בר"ה ולא ידע במאי התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר לית ביה מששא בנדריה לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה וכתב שם הרא"ש דרבא לא פליג אדאביי וגם רבא סבירא ליה דאם לא היה זכור כלל התנאי בשעת הנדר דהנדר בטל רק דבכדי שלא להגיה הוסיף רבא לחלק בהיה זכור להתנאי גופא בין אם אמר על דעת הראשונה אני נודר ובין לא אמר וכך כתב הר"ן שם גם רבינו בהלכות נדרים פ"ב הלכה ד' פסק ג"כ כאביי וכתב מרן הכ"מ שם דגם ר"ת והרשב"א והסמ"ג דעת כולם הוא דההלכה כאביי ועפ"י מימרא זו דרבי אליעזר בן יעקב נתיסד מנהגינו שהשליח ציבור במעמד כל הקהל מבטל בעיו"כ ערבית קודם ביאת השמש. כל הנדרים אשר יהיו עתידין לידור ואף דבגמרא נאמר ענין זה על ראש השנה אשכחן יוה"כ דאיקרי נמי ראש השנה. דכתיב בעשרים וחמש שנה לגלותינו בר"ה בעשור לחודש איזהו ר"ה שהוא בעשור לחודש הוי אומר זהו יוה"כ. כדאמרינן בעירוכין וכן כתב גם הגהות מיימוני וכתב שכן הנהיג הראב"ן וכתב הטעם דיען כי הרבה בני אדם מזלזלין בנדרים ושבועות ועל חיוב מלקות שעבר עליהם יוה"כ אין יוה"כ מכפר על כן מתירין קודם יוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה בכדי שיהיה נקי אז בלא חטא והנה לטעם זה דההתרת נדרים של עיוהכ"פ הוא בכדי לתקן החטא שעברו אין שורש זה המנהג נצמח כלל ממימרא דרבי אליעזר בן יעקב דראב"י קאי על ביטול נדרים העתידים לידור והתיקון על חטא שעבר הוא על אותן הנדרים שכבר נדר ובאמת הביא כן הראב"ן הנוסחא לומר מיום כיפורים העבר עד יום כיפורים זה הבא עלינו

וראיתי להטור א"ח סימן תרי"ט דגם הוא כתב כן הנוסחא כמו שהביא הראב"ן להתיר הנדרים שכבר נדר מיום הכיפורים העבר עד יוה"כ אשר עומד בו והביא בשם הר"ת שהקשה על המנהג דמה מועיל ההיתר על הנדרים שכבר עבר והוא הנהיג לומר מיוה"כ זה עד יוה"כ הבא עלינו ועפ"י דעת ר"ת זה נתיסד מנהגינו והוא עפ"י מימרא דרבי אליעזר בן יעקב שהבאתי

הן אמת דאם אמנם דהטור הביא קושיות הר"ת בלי שום ישוב כלל גם האחרונים. כשהביאו קושיא זו ליסד המנהג עפ"י נוסחא זו של דעת ר"ת לא העירו בו מאומה. בכל זאת אנכי לעניות דעתי לא זכיתי להבין קושיא זו כלל דהלא אנן קיי"ל כאמימר דפרק ג' דשבועות (דף ל). דאם נשבע או נדר על ככר ואכלה אפילו אכלה כולה ואפילו כפתוהו על העמוד ללקותו אם לא התחילו ללקות עדיין יש בידו לשאול על שבועתו ונדרו וכן פסק הרי"ף והרא"ש ההלכתא כאמימר גם רבינו בהלכות שבועות פרק ו' הלכה י"ח פסק ג"כ כוותיה דאמימר ולמה לא יהיה בידו לשאול ביוה"כ שעמד בו על אותן השבועות ונדרים שכבר נשבע ונדר ועבר עליהם בשנה העבר ואיך היה פשוט להר"ת להקשות דמה מועיל ההיתר על הנדרים שכבר עבר הלא קושיא זו הוא ממש דעת רבא דאחר שעבר ואכלה כולה אין נשאלין עליה אבל אנן קיי"ל כאמימר דפליג עליה דרבא וסובר דאפילו אכלה כולה נשאלין עליה ואם כן יכולין להתיר אף אותן הנדרים שכבר עבר

וראיתי להט"ז בש"ע י"ד סימן שכ"ג שהקשה על ההגה"ה המובא שם בשם ההגהות מיימוני סוף הלכות זרעים דחלה אוסרת תערובתה במינה עד מאה ואחד ושלא במינה עד ששים ואם נתערבה ואין בהתערובות כדי לבטלה ישאל לחכם ויתיר לו הנדר דנשאלין על ההקדשות ויחזור ויטול חלה אחרת וכתב שם הט"ז וזה לשונו ועוד תימא גדולה דאי מהני שאלה מחמת הפסד התערובות של חלה או תרומה א"כ היכן מצינו כרת בשוחט קדשים בחוץ או מיתה בידי שמים בזר שאכל תרומה של הפרשת עצמו והלא מיראת עונש ודאי ישאל לחכם. יע"ש בדברי הט"ז שהאריך בזה והביא שם להקשות בדעת הסמ"ג גם הביא דברי התוס' בפרק השולח (דף ל"ג) ד"ה ואפקונועי ואולם שורש דבריו שם תמוהים ומופלאים דמה מועיל כל הקושיות וראיות לדבר אשר ענינו מפורש בגמרא והלא דבר זה אם יש שאלה בהקדש או אין שאלה הוא בגמרא פרק יש נוחלין (דף קך) פלוגתא דב"ש וב"ה ואנן קיי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש וכתב שם הרשב"ם על הא דיש שאלה בהקדש וזה לשונו שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא פתח לנדרו ועקר את ההקדש מעיקרו איגלאי מלתא למפרע דלא היה הקדש מעולם ופטור מכרת והוא הדין בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מיתשיל עליהן וחוזרין לטבלן עכ"ל הרשב''ם. הרי לך בפירוש דמה דקשה ליה להט"ז דיכול לפטור א''ע מחיוב כרת דשחוטי חוץ הוא פשוט להרשב"ם דכן הוא באמת. ומה שדקדק הט"ז בדברי הרשב"ם דכתב דילך אצל חכם וימצא לו פתח לנדרו וזה מורה דאין החכם יכול להתיר לו אלא אם כן מצא לו פתק חרטה אחרת אבל העבירה עצמה שכבר עבר והעונש אשר נתחייב עליה אינו מועיל לו להיות לו פתח חרטה לשאלתו ורצה להוכיח מזה להסתייע לקושיתו שהקשה על דין ההגה"ה בהיתר תערובות החלה ע"י שאלה. והלא אין סיבת התערובות מספיק לו להיות לו פתח לשאול ע"י כך על הפרשתו וצריך חרטה אחרת ואיך סתם בההגה"ה להביא היתר השאלה לתרופה תמידיית לתערובות חלה שאין בו כדי לבטלה והלא יכול להיות לפעמים דאין לו מקום לחרטה על גוף ההפרשה ואנכי נוראות נפלאתי על הט"ז דמה יענה גמרא ערוכה בפרק הנודר מן הירק ( דף נ"ט) דפריך הגמרא שם אהא דדבר שיש לו מתירין לא בטל והרי תרומה. דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברוב דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תירקב הא למאה תעלה ומשני דמיירי בתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עלה, ולמה לא משני הגמרא דמיירי באין לו מקום פתח לחרטתו על הפרשתו אלא ודאי דתערובות זה עצמו הוי פתח לחרטה ולכן שפיר פריך הגמרא דכל תערובות תרומה דשי"מ ע"י שאלה הוא וזה הוא הוכחה נכוחה, דלא כדעת הט"ז שכתב דסיבת התערובות של חלה אינו מועיל לפתח חרטה לשאול על הפרשתה והא דהוכיח הט"ז דהתערובות עצמו לא חשיב חרטה מהא דבפחות ממאה תרקב ואמאי תרקב. ולמה לא יתן עצות בנפשו לשאול על נדרו והתערובות בעצמו יהיה לו פתח לחרטתו. אלא ודאי דסיבות התערובות בעצמו אינו מועיל לו לפתח ולכן שפיר מיירי הא דבפחות ממאה תרקב באין לו מקום לחרטה וקושיות הגמרא על דשיל"מ מהא דבמאה תעלה הוי כוונת הגמרא אף דאין לו פתח לחרטה בכל זאת כיון דעכ"פ משכחת בו היתר ע"י שאלה בפתח חרטה, יש לו דין דשיל"מ לענין זה דלא תעלה אף במאה והנה דברים אלה דחוקים מאוד דאיך נאמר על דבר אשר עפ"י מעמד ומצב תכונתו כאשר הוא לפנינו אין לו היתר דהוא דשיל"מ ומה מהני דמשכחת ביה היתר כאשר יהיה לו מקום לחרטה עכ"פ עתה כאשר הוא לפנינו דאין לו מקום לחרטה אין לדבר הזה היתר והא דקאמר הגמרא בכל סתם נדר דהוי דשיל"מ ולא חילקו בין נדר שיש להנודר מקום לחרטה או לא הלא מזה גופא מוכח דסיבות התערובות בעצמו הוא מקום לפתח חרטה היפוך דעת הט"ז ולפיכך שפיר סתם בגמרא בכל איסור נדר שנתערב בהיתר דאינו בטל ומשום דבכל תערובות של איסור נדר הוי התערובות בעצמו פתח לשאלתו וכיון דכל תערובות איסור נדר איתא בשאלה מצד תכונתו הוי דשיל"מ ולא בטל וע"ז פריך הגמרא מתרומה שנפלה למאה חולין תעלה ואמאי והלא גם הנפילה זו בעצמו יתן מקום לחרטת הפרשתו ואיתא בשאלה ולמה תעלה והא יש לה מתירין ע"י שאלה והא דהקשה הט"ז דאמאי לא פריך הגמרא על הא דבפחות ממאה תירקב ואמאי תירקב והלא אם התערובות הוי פתח לחרטה הרי הפסד ההרקבה בודאי הוי פתח לשאלתו ולמה יפסיד להרקיבו ולמה לא ישאל על הפרשתו ובמחילה מכבוד קדושת תורתו דבריו תמוהים ומופלאים. דאיך היה ביד המתניתין להמציא בתרומה שנתערבה בפחות ממאה חולין תקנה כללית ע"י שאלה שישאל על הפרשתו בחרטת סיבות התערובות הלא עולם כמנהגו נוהג דהאדם מתקן תבואותיו בתרומה ומעשרות בכדי להכשיר כריו לאכילה ואם כבר אכל מכריו איך יתן המתניתין עצות לנפשו לשאול על הפרשתו הלא אם ישאל על תרומה זו שכבר הפריש ויפריש תרומה אחרת מחדש הרי אותו תבואה שכבר אכל בנתים מכרי זה היה אוכל טבל למפרע ולכן שפיר מתניתין דינא קמ"ל דכל תערובות תרומה אשר אין בו בכדי ביטול וגם אינו יכול לשאול על הפרשתו מחמת שכבר אכל מהכרי עפ"י הפרשה זו אזי אותו תערובות אין לו תקנה כלל רק תירקב ואם איתרמי דלא אכל עפ"י הפרשה זו עדיין מהכרי מאומה אזי הדבר מובן מעצמו דלפי מה דקיי"ל כב"ה דיש שאלה בקדשים ותרומה ומעשרות אין צריך להרקיבו בחנם רק ילך אצל חכם וישאל על הפרשתו משא"כ מהא דנפלה למאה תעלה שפיר פריך הגמרא דאמאי תעלה והא הוי דשיל"מ בשאלה ואף אם כבר אכל מהכרי ואם ישאל יהיה אוכל טבלים למפרע בכל זאת אין עבירה זו של אכילת טבל שאכל למפרע גירעון לגוף ההיתר של התרומה ועצם התרומה שהפריש יהיה חוזר להיות חולין והדבר שאנו דנין לענין דבר שיש לו מתירין אין אנו דנין רק על התערובות שנתערב התרומה בתוכה אם אין להתערובות הזה היתר אחר רק ע"י ביטול לבד או שיש לו איזה היתר אחר מבלעדי הביטול ואם יש להתערובות הזה היתר ע"י שאלה מה לנו אם ע"י שאלה זו יהיה עובר במה שכבר אכל על אכילת טבל למפרע עכ''פ התערובות הזאת