יד המלך (לנדא) - א צא

גם כאן גבי שביתת בהמה כל עיקר החשש הוא דשמא יעבוד העכו"ם עם הבהמה בשבת ויהיה הישראל עובר על שביתת בהמתו והרי אם יעבוד העכו"ם עם הבהמה אז יעשה העכו"ם מעשה קנין גם בהבהמה דבהמה גסה ניקנית במסירה או דקה בהגבהה ואין לך קנין הגבהה ומסירה יותר מהעבודה שעובד בה העכו''ם וא"כ גם במעשה הקנין דמיא ממש לעובדא דר' ענן וגם העכו"ם קונה אף שלא מדעתו

הן אמת דבפרק רבן גמליאל (דף נ"ב) קאמר שם הגמ' דהעודר בנכסי הגר וקסבר שהם שלו לא קנה כיון שהזוכה גופא לא ידע והראב"ד הביאו הנמוקי יוסף פרק חזקת הבתים הקשה על עובדא דר' ענן מגמרא זו דהעודר בנכסי הגר ומחלק בתירוצו בין עובדא דר' ענן דאם חבריה דר' ענן היה יודע היה ר' ענן קונה שלא מדעתו משום דהיה אז דעת אחרת מקנה אותו אבל בעודר נכסי הגר שהם נכסי הפקר אין שם דעת אחרת מקנה ולכן אין הזוכה בעצמו קונה שלא מדעתו והנה לפי חילוק זה של הראב"ד יש סברא להצדיק דעת המג"א דכיון דאין דעת ישראל המקנה להקנות הבהמה אל העכו"ם רק על יום השבת לבד ולפי דעת החכם שהביא הט"ז שם בש"ע ס"ק ה' אין הקנין של העכו"ם באמת רק ביום השבת לבד ולאחר השבת מחויב העכו"ם להחזירה אליו ואף לדעת הט"ז שהשיג שם על דעת זה החכם אין השגתו זאת רק על מה שהפריז החכם על המידה בהיתר מכירה כזו אף להפקיע ע"י כך איסור ריבית ובאיסור ריבית אין דרך זה נכון באמת ואף מבלעדי השגתו של הט"ז דהלא אנו רואין באיסור ריבית דאף דרך מכירה גמורה אסור לו להלוה למכור חפץ להמלוה עבור מעותיו שקיבל ממנו ליתן לו במקח הזול פחות מהמקח אשר עומד אז בעת קבלת החפץ אם לא ביצא השער בשעת נתינת המעות דמותר למכור לו כפי השער אשר עומד אז ובמכירת משכון בשביל הפקעות ריבית דגם יתרון דמי הריבית מובטחים ע"י החלטות מכירת המשכון הרי בהכרח דמי שויה המשכון עולה יותר מדמי ההלואה אשר יערימו לקרוא אותן דמי מכירת המשכון וממילא אין בזה מקום להיתר של יצא השער דהא מוכר לו תיכף בפחות מכדי שויה ומכירה בפחות משויה בלא יצא השער אסור בהלואה ואין לחלק ולומר דעיקר איסור בלא יצא השער הוא רק בקיבל הנוה על עצמו ליתן לו החפץ אחר זמן מה ובשעת קבלת החפץ הוקר מקחו מהמקח שקבע עמו אבל בנותן לו החפץ תיכף בשעת ההלואה למה לא יהיה בידו למכור חפץ הממושכן בפחות מכדי שוי' הלא מי ימחה בידו למכור חפיצו בחצי דמיהן דזה אינו דודאי אם רוצה להחליט המכירה תיכף אזי בודאי רשות ביד כל אדם לעשות בשלו כל מה שירצה מה שאין כן במכירת משכון להבטחות ולהפקעות איסור ריבית דאינו מוכר לו המשכון לחלוטין רק עד זמן הפרעון ואם ירצה הלוה להחזיר להמלוה מעותיו שהלוה לו והבטחות התוספת שהבטיח לו מחויב המלוה להחזיר לו משכונו דהא המכירה לא היה רק על זמן ואימתי הוחלט המכירה רק בבוא יום הנועד להפירעון כאשר לא ירצה הלוה להחזיר המעות להמלוה בזמן שהבטיח לו ואם הוחלט אז המשכן ביד המלוה בפחות מכדי שוי' ריבית גמורה אשר בשכר המתנות המעות הוא נוטל ממנו והנה כל זה שייך בהפקעות איסור ריבית וגם במכירת חמץ בפסח יש ג"כ מקום להחמיר במכירה כזו ומשום דגבי חמץ כל שיש להבעלים זכות חיוב חזרה לא גרע זכות זה מזכות של גורם לממון דעובר עליו בפסח ומשום דגבי חמץ כתיב לא ימצא משא"כ בהפקעות איסור של שביתת בהמתו אשר חל על הבעלים ביום השבת למה לא יהיה ביד הבעלים לסקל מעל עצמם חיוב זה ע"י מכירה שימכרו בהמתם לעכו"ם שיהיה מכור לו על יום השבת ולאחר השבת יוחזר להבעלים והרי אנן קיי"ל דבכל מקום מתנה ע"מ להחזיר שמיה מתנה ואם מתנה לזמן שמיה מתנה למה לא יהיה מכירה לזמן שמיה מכירה והראיה שהביא הט"ז מהא דפרק אין בין המודר במתנת בית חורין דאמרו דכל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדש לאו מתנה והרי במכירה כזו החוזרת לאחר זמן אין ביד הלוקח להקדישו ואין זה מכירה ובמחילה מכבוד קדשו וגדולת תורתו של הט"ז לא ידעתי מזה שום ראיה כלל ולמה לא הקשה הט"ז מגמרא זו דפרק אין בין המודר על הא דרבא דבכל מקום מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה והלא במתנה ע"מ להחזיר אין ביד המקבל להקדישו דכל מתנה שאין ביד המקבל להקדישה ל"ש מתנה, ובפרק לולב הגזול ( דף מ"א) בתוספת התעוררו בקושיא זו ונלחצו בתירוצו אבל באמת אין זה קושי' כלל דאין זה עם זה שום ענין כלל דבפרק אין בין המודר במתנות בית חורין דהמתנ' זו שנתן המודר לאחרי' ע"מ שזה שהדיר הנא' הימנו יהנה עמהם היה בהכרח המתנה להאחרי' מתנה חלוטה דבמתנה ע"מ להחזיר שהיה נשאר להמודר עדיין זכות חיוב ההחזרה בהמתנה לא היה זה שהדיר הנא' הימנו הימנו רשאי לאכול עמהם וליהנות בהזכות שיש להמודר עדיין בהמאכל הזה ובמתנה חלוטה שפיר כללו חכמים דכל שאין ביד המקבל להקדישה אין זה מתנה חלוטה וממילא אין כאן מתנה כלל דהא הנותן לא נתנה כי אם אדעתא דמתנה חלוטה וכיון דאינו חל מתנ' תלוטה אין כאן מתנה כל עיקר משא"כ בנותן מתנה ע"מ להחזיר דהתנה בפירוש דאינו נותנו במתנה חלוטה רק לזמן וכיון דכללא כייל לן רבא דבכל מקום מתנה ע"מ להחזיר שמיה מתנה הרי ממילא אין במתנה ע"מ להחזיר שום מקום כלל. לכללא זו דכללו חכמים. שיהיה דוקא כח ביד המקבל להקדיש המתנה שקיבל וכמו כן גם במכירה אשר לחלוטין בודאי בעינן שיהיה ביד הלוקח להקדישה משא"כ במכירה אשר מתחלתה איננה מכור רק לזמן בודאי אין מקום לכלל זה שכללו במתנת בית חורין כלל

סוף דבר דעכ"פ יש סברא ומקום גדול לומר דהקנין שיקננה הישראל להעכו"ם אינו רק על יום שבת לבד וכענין ההפקר המובא שם בההגה"ה אחר זה ולפ"ז יש מקום להצדיק דינו של המג"א דצריך שיהיה הקנין הזה עכ"פ בפני העכו"ם דכיון דאין קנין זה לחלוטין רק לזמן אין זה דעת אחרת מקנה אותו והיכי דליכא דעת אחרת של המקנה בודאי בעינן דעת קונה וכמו בעודר בנכסי הגר וקסבר שהן שלו דלא קנה ואולם עכ"פ המג"א לא כיון דעתו על זה ומלבד דאשתמיטתיה להגאון הזה ענין העובדא דר' ענן המובא בגמ' בפרק חזקת הבתים אלא דנעלם ממנו לפי שעה כל דבריו של הנ"י וקושיות הראב"ד ותירוצו שהבאתיו

פרק שנים ועשרים הלכה ב' מי שרחץ במים מסתפג באלונטיתו ומביאה בידו ואינו חושש שמא יסחוט וכן מי שנשרו כליו במים מהלך בהם ואינו חושש שמא יסחוט ואסור לו לשטחן ואפילו בתוך ביתו גזרה שמא יאמר הרואה הרי זה כובס כסותו בשבת ושטחה ליבשה וכל מקו' שאסרו חכמי' מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור ע"כ

דין זה הוא בפרק נוטל ( דף קמ"ו) דהביא הגמרא הא דא"ר יהודה אמר רב דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור ופריך עליה דרב ממתניתין דשוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ומשני דתנאי הוא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרים ופסחו הרי"ף ורבינו ההלכה כר' אליעזר ור"ש גם דעת הראב"ד מוכח דהוא ג"כ כדעת הרי"ף ורבינו דהלכתא כר"א ור"ש דכל דבר כו' אפילו בחדרי חדרי' אסור וכמבואר למעיין בהשגתו שהשיג על רבינו בפ"ה הלכה ד' הלכות י"ט אכן דעת הגאונים הביאם הרב המגיד הוא דהלכה כחכמים דדבר האסור משום מראית העין מותר ברשות היחיד והנה אין ידינו משגת להכריע בין ההרים הרמים האלה ובפרט כי רוב מרבותינו הראשונים והאחרונים החליטו כדעת הרי"ף ורבינו דהלכה כר"א ור"ש ואולם יש להביא ראיה לדעת הגאונים מפרק אעפ"י (דף ס') דפריך הגמרא על הברייתא דיונק תינוק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ ורמינהו יכול תהא דם וחלב של מהלכי שתים טמא ת"ל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא טמא ואין דם וחלב של מהלכי שתי' טמא אלא טהור ומשני הגמ' על הא דחלב כאן דפריש כאן דלא פריש דבחלב אשר יונק משדי האשה הוי כיונק שקץ ואם פריש אל הכלי מותר לכתחילה אפילו מדרבנן ומסיים הגמ' שם דחילוף בדם דאף דלענין היתר מדאורייתא ילפינן שניהם ממקרא חדא בכל זאת לענין איסור דרבנן הוא להיפוך דבחלב אשה דאסרוהו רבנן משום ענין מאוס ע"כ כשפירש החלב משדי האשה אל כלי שוב אינו מאוס ומותר משא"כ בדם הולכי שתים דאסרוהו רבנן משום דאתי לאחלופי בדם בהמה הוא ממש להיפוך דבלא פירש הדם עדיין מן האדם וכמו דם שבין השינים מוצצו ואוכלו דכיון דליכא מאן דחזי ליכא למיגזר משום הרואים דיאמרו דם בהמה הוא אבל בפירש הדם מהאדם אף דלא פירש אל כל רק שהוא על הככר יש בו גזרה משום הרואים דיאמרו דם בהמה הוא ולפי דעת הרי''ף ורבינו דקיימינן ההלכתא כר' אליעזר ור"ש דכל שאסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור א"כ איזה חילוק יש בדם אדם בין פירש או לא פירש הלא אף דבלא פירש לא שייך גזרת הרואים בכל זאת כיון דעיקר איסורו של דם אדם הוא משום מראית עין דיאמרו דם בהמה הרי אף היכי דאין בו גזרת הרואי' ג"כ אסור ולא די שיש מזה הוכחה לדעת הגאונים אלא דהוא תמוה והפלא על הרי"ף ורבינו דנראים כסותרים א"ע דבכלים שנשרו במים פוסקים ההלכה כר"א ור"ש דאף ברה"י אסור לנגבם ומשום הא דר"י אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור ובדם אדם פסקו ההלכה כסתם גמרא דבדם הנראה בככר גוררו ובדם אשר בין השינים מוצצו ובולעו

שוב ראיתי בספר באר שבע (דף צ"ב) שהקשה קושיא זו על רש"י דמפרש שם בפרק אעפ"י דדם שבין השינים מוצצו משום דליכא מאן דחזי ליה ומה בכך דלא חזי ליה והלא אנן קיי"ל כר' יהודא אמר רב דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור יע"ש ומתחלה היה תמי' בעיני דמפני מה העמיד קושיתו נגד פירש רש"י