יד המלך (לנדא) - א פו

והיה ספק השקול הרי יש בבהמה זו צד פלגא לאיסור וצד פלגא להיתר ועוד יש בבהמה זו צד מיעוט לאיסור מצד מיעוט בהמות הטריפות הנמצאות בעולם ומיעוט זה יש בכל בהמה מחמת עצמה דדלמא במקום נקב קא שחיט וא"כ נסמוך מיעוט זה דשמא טריפה הוא מצד עצמה. לפלגא של ספק מחמת הסכין והוי ליה רובא לאיסור ובין לר' הונא ובין לר' חסדא יאסר מחמת רוב וכמו דמצינו באשה שהלכה חמותה למדינת הים דאף כיצאתה מליאה אינה חוששות. ומשום דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות ומיעוט מחילות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והוי רובא לצד זה דאין כאן זקוקת יבם ולמה לא נאמר כמו כן גם כאן אלא ודאי דהן הוא חילוק הסברא אשר כתבתי דרוב הזה אשר בחמותה אף דהוא ג"כ רובא דעלמא בכל זה אין להרוב הזה שום ענין לדון בו הכלל דכל דפריש ואין מקום לומר בו דהצד המיעוט הוא כמאן דליתא וכאילו ברור לנו דיהיה כהרוב ולא תפיל. דהא הספק הזה נולד תיכף כשיצתה מלאה טרם ילדה ואז לא היה מצויר בירור הזה בשום אופן כלל דהא הספק הוא על העתיד ומי יודע עתידות שיהיה ערב בדבר דלא תפיל ואין בידינו לומר ברוב הזה, רק דהכרעות הספק לצד זה שתלד הוא הרבה יותר מלצד זה שתפיל. ולפי חק התורה דאחרי רבים להטות אין לנו לחוש לצד המיעוט שתפיל אבל מ"מ צד המיעוט מונח עדיין עכ"פ בהספק. רק דאין אנו חוששין אליו וכיון דצד המיעוט יש עכ"פ עדיין בהספק. לכן כי מצא צד המיעוט מקום להצטרף לפלגא להיות רוב ע"י צירופו שפיר מצטרף משא"כ במיעוט הבהמות הטריפות נגד רוב הכשירות דכי אנו דנין על בהמה אחת דמרובא הוא. אזי בטיל צד המיעוט בספק של בהמה זו ממציאות כלל והרי הוא כמו שאינו וכמו שביארתי דבכלל זה דכל דפריש אין אנו דנין על העתיד רק על ההוה אם בהמה זו כשרה או טרפה וכיון דמתחלת תולדת הספק מאז מעולם היינו מחליטין דכשרה הוא הרי איננה עוד בגדר הספק ואין לבהמה זו אשר אנו דנין עליה שום ענין כלל עם מיעוט בהמות הטריפות אשר בעולם וכמו דאין לבהמה הברורה לנו דכשרה הוא שום ענין עם מיעוט בהמות הטריפות אשר המה בעולם ולגבי בהמה זו הוי המיעוט כמו שאינו וכיון דהמיעוט הוא כלא היה הרי ממילא אף דנולד בבהמה זו עוד ספק טריפות מצד שחיטתה אין כאן מקום לסמוך המיעוט הטריפות אשר בעולם לפלגא דטריפות הבא לבהמה זו מצד השחיטה דהא מיעוט זה כבר נתבטל בבהמה להיות כאילו לא היה כלל וממילא אין לנו מאומה לצרף. והוי כמו אם נולד ספק בשחיטת בהמה הברורה לנו דכשירה היא מצד עצמה דאין המיעוט בהמות הטריפות אשר בעולם. מעלה ומוריד לענין הספק אשר בשחיטת בהמה זו כלל

ובדרך הזה ניחא גם הא דתמוה לר' הונא. דבהמה בחייה בחזקה איסור עומדת א"כ קשה שחיטה עצמה דהיכי אכלינן בישרא וניחוש דלמא במקום נקב קשחיט ואף דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות כשרות הם, מ"מ נסמוך מיעוט טריפות לחזקת איסור של הבהמה אשר עליה בחייה והוי ליה רובא וכעין זה מרשה הרא"ש בפ"ק דחולין על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דאיך אנו סומכין על רוב זה. ולמה לא נסמוך מיעוט דאינן מומחין אל חזחח איסור של הבהמה אשר עומדת בחייה ומתרץ דכיוא דריב המצוין אצל שחיטה מומחין הם כמאן דאתידע לן במה נשחטה דמי. וביאור דבריו הוא לעמידת חזקת איסור אשר בבהמה אינו רר עד שיוודע לך במה נשחטה וכיון דהוי כמאן דנודע דנשחטה שפיר הרי נסתלק חזקת איסור של הבהמה וממילא אין לנו אל מה לסמוך המיעוט והנה ברובא דרוב מצוין יש מקום להסביר סברא זו של הרא"ש משא"כ מיעוט טריפות נגד רוב כשירות אשר בעולם דמיעוט זה הוי כמו כל שארי מיעוט ורובא ואין להרוב שום ענין כלל לגרע כח החזקה. ולמה לא נסמוך המיעוט לחזקה דליהוי רובא אכל לפום כללא שהסברתי ניחא דהא דסמיך מיעוטא לחזקה או לפלגא לא שייך. רק במיעוט כזה אשר אין בכח הרוב לבטלו לגמרי משא"כ במיעוט בהמות טריפות. נגד רוב הכשירות אשר בעולם דמאז מעולם כל בהמה פרטי אשר אנו דנין עליה אם כשרה או טרפה הוא אנו מכריעין אותה עפ"י חק התורה דמרובא פריש וכשרה הוא וכיון למרגע תוללתה בכל יום תמיד יש עליה שם כשרה הרי דינה כמו בהמה הברורה לנו דכשרה היא וממילא נתבטל המיעוט מהספק וכאילו אין כאן שום מיעוט כלל וממילא אין במיעוט זה מקום נסמוך אותו אל החזקה וכמו שביארתי

והנה מחמת כי דבר זה שחידשתי הוא יסוד מוסד בכלל גדול בתורה והוא נוגע לענינים גבוהים ורמים נתתי אל לבי לתור ולדרוש ולתקוע בו יתידות בל ימוטו ומצאתי ראיתי כי סברא זו שחידשתי הנה היא ממקומו מוכרע ואתיא מרוצח גופא דאמר רחמנא קטליה ואמאי וניחוש דלמא טרפה הרג ואף דאזלינן בתר רובא ורוב בני אדם שלמים הם הלא לענין הצלת הרוצח אם אנו מצילין אותו עפ"י לין פיקוח נפש הוא ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב וכי תימא דבדקינן ליה הא מינוולי' ועוד דלמא במקום סייף נקב היה וכמו דקאמר הגמרא גופא להוכיח מזה דאזלינן בתר רובא אלא ודאי כאשר כתבתי ולפיכך שפיר כיון דאנו דנין על זה הנהרג דמרובא דעלמא פריש ואדם שלם היה ובכל דפריש מרובא כי האי דהוא רובא דליתא קמן אנו דנין על המיעוט דהוא כמאן דליתא ואמרינן על אותו חלק שאנו דנין עליו דמרובא הוא דאין בו שום חלק מהמיעוט והיכי דאין צד מיעוט בספק כלל ממילא אין חילוק בין פיקוח נפש לשאר ענינים דאין מקום בזה לומר. אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב וחוששין בפיקוח נפש לצד המיעוט כמו לצל של הרוב דהא אין כאן צד מיעוט כלל ולדעתי סברא זו אשר האיר ה' עיני עליה היא ברורה ונכוחה מאוד וחזקה היא לסמוך עליה כעל עמוד ברזל והוא לבר חלש אשר לא הרגיש בו שום אחל מרבותינו הראשונים והאחרונים

פרק ששי הלכה כ"ג ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזרון אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיך שנאמר ושמרתסאת השבת כי קדש הוא הוא קודש ואין מעשיה קדש כיצד ישראל שביטל בשבת במזיד למוצאי שבת יאכל לאחרים אכל לו לא יאכל עולמית ואמבשל בגנה למוצאי שבת יאכל בין הוא ובין אחרים מיד וכן כל כיוצא כזה ע"כ

דין זה הוא פלוגתא דתנאי בפרק ואילו נערות רדף ליל) ובפרק מרובה לדף ע"א) ובפרק הכל שוחטין (דף ט"ה ואיפסקו הלכתא כר' יהודא

והנה הב"י בי"ד סוף סימן ק"ב הביא בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה דהמבשל בשבת במזיד דנאסרה התבשיל להמבשל אם נתערבה מאותו תבשיל בתבשיל אחר בתערובות מין במינו מותר התערובות הזאת גם להמבשל בעצמו ולא אמרינן דבזה דמותר לאחרים הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטיל משום, דאין לין זה של דשי"ל רק באם יש דרך להתיר התערובות לאותו אלם בעצמו שנאסר עליו אבל בהיתר לבני אדם אחרים אין בו דין דשיל"מ והדבר תמוה דלמה ליה למרן הכ"י להביא דין זה בשם ר"י משמיה דהרמ"ה והלא גמרא מפורשת הוא בפרק הנודר מן הירק דף נ"ט) דקאמר הגמרא דקונמת הוי דבר שיש לו מתירין משום דהוה מצוה לאיתשולי אבל תרומה לא הוי דשיל"מ בשביל כך משום דבתרומה אין מצוה בשאלה ומה בכך דתרומה לא מיקרי דשיל"מ בשביל שאלה שבה והלא בלא"ה מחויב להיות לתרומה קו דשיל"מ דהא, מותר לכהנים, אלא ודאי דכיון דאינה ניתרת לאותן שנאסרה עליהם דהמה זרים אין זה דשיל"מ והיינו ממש דין זה של הר"י בשם הרמ"ה. הן אמת דיש לחלק בין תערובות של בישול שבת לתערובות של תרומה דתערובות של תרומה אין לו מתירין רק לכהנים לבדם אבל בישול שבת יש לו מתירין לכל העולם אבל בכל זאת ממקומו הוא מוכרע מסוגיא זו דאף היכי דיש לו מתירין לכל העולם רק לאותו אדם לבדו שנאסר עליו נשאר באיסור גם זה אין לו דין דשיל"מ דאלת"ה למה להו להגמרא בקונמות הטעם דבשביל הכי הוי דשיל"מ משום דמצי למיתשל עליה והוכרח הגמרא ע"י כך לסברת החילוק דמצוה למיתשל עליה ולמה לא אמרה הגמרא בקונמות הטעם משום דמותר לאחרים ובקונמות הוא מותר לכל בני אדם כמו בבישול שבת אלא ודאי דאף דהוא מותר לכל בני אדם לא מיקרי בכך דשיל"מ ובעינן דוקא שיהיה מותר להנודר בעצמו אשר נאסר עליו כשהיה בעין ולכן שפיר הוכרח הגמרא לטעמא דשאלה דע"י שאלה שפיר יותר להנודר בעצמו וביותר תמוה על הרמ"א שם בהג"ה שהביא מקודם דין זה של איסור קונם שנתערב דהוי דשיל"מ משום דמצי למיתשל עלים ותיכף אחר זה באותה ההגה"ה בעצמה הביא דין זה של הב"י כשם הר"י בבישול שבת כאילו נתחדשה הלכה זו בדין בישול שבת והלא ככר מוכרע נין זה מהטעם של שאלה אשר הביא הגמרא בקונמת

איברא היש לחלק בין היתר אחרים של בישול שבת להיתר אחרים של איסור קונמת דבהיתר אחרים של איסור קונמת יש מקום לומר דמש"ה לא מיקרי בכך דשיל"מ משום הנאותן אחרים אשר אינם הנודרים לא נאסר מעולם וכן א הש"ך