יד המלך (לנדא) - א פג

חילול שבועה וכמו דמצינו בשבועות שוא בנשבע לעלות לרקיע או לבלוע קנה של מאה אמה וכדומה דלוקה משום שבועות שוא ואף דכל אונס רחמנא פטריה והכא אין לך אונס גדול מזה דקיום דברים אלה אינם בגדר האפשרי והיכולת כלל אלא ודאי דחיוב מלקות אשר בשבועות שוא אינו על מניעות קיום השבועה רק על תחילת השבועה דלמה נשבע על דבר שאין ביכולתו לקיימו ומה לי אם נשבע על דבר שאין בידו לקיימו מחמת מניעות הכח והיכולת או דנשבע על דבר שאין בידו לקיימו מחמת גזרת וחק התורה דרביע עליה דעכ"פ הוא בזדון לבו לשקר נשבע ושפיר כתב הירושלמי דאם נשבע שלא לאכול מצה כל השנה כולה דחל בכולל גם על אכילת מצה של לילי פסח דאם אכל בלילי פסח כמצווה עליו בתורה דבערב תאכלו מצות אזי חייב על עבירת שבועתו וכמו כן באמת גם בנבלה באם נשבע לאכול שחוטות ונבילות חל השבועה בכולל גם על נבילות אך דמ"מ חלילה לנו לומר דהוא מחויב לקיים שבועתו ורשאי לאכול נבילות דבנבילות אסור בכל ענין ואף דמוטל עליו חיוב השבועה מאי אולמא לאו של עבירת שבועה מהלאו של אכילת נבילות ובפרט דהלאו של שבועה איתא בשאלה ובפרט דהכא הוא מצוה בשאלה ואין לך אפשר לקיים שניהם גדול מזה ואיך יעלה על הדעת שיהיה הלאו של שבועה דוחה הלאו של אכילת נבלה אלא ודאי דנבלה אסור לאכול בכל ענין רק דהשבועה חל לענין זה שיהיה חייב על עבירות שבועה דכיון דנשבע על דבר שאינו יכול לקיימה והשבועה חל ע"י כולל הרי הוא לוקה על אשר נשבע לשקר אבל מ"מ כיון דכל חלות השבועה בכולל בנשבע לבטל את המצוה בין במצה ובין בנבילה אינו לענין חיוב קיום השבועה רק לענין חיוב מלקות על עבירתה אין זה בגדר לאו והן דבעינן בשבועה דכל לאו והן אשר בשבועה בעינן דע"י השבועה. יהיה חל חיוב קיום של הלאו והן שקיבל על עצמו אבל אם אינו מחויב לקיים גוף השבועה אין זה בכלל לאו והן וכמו כן מוכח בהדיא בגמרא פ"ג דשבועות [דף כ"ה ] דפריך הגמ' אמתניתן דחשיב לאו והן בנשבע שאישן ושלא אישן איני והאמר ר' יוחנן דשבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר ומשני הא דאמר שלשה ימים הא דלא אמר שלשה ימים הרי לך בפירוש דשבועה שלא יישן ג' ימים אינו בגדר הלאו אשר בעינן בשבועה ומשום דלא אפשר לו לקיימו ואף דהשבועה חלה לענין זה שיהיה לוקה משום שבועות שוא בכל זאת כיון דאין חלות השבועה בגוף הקיום אשר קיבל על עצמו אין זה חשיב שבועה בלאו והן וכמו כן בשבועה דנשבע בכולל לבטל את המצוה אף דהשבועה חלה לענין זה שיהיה לוקה על עבירתה בכל זאת כיון דבכל אופן ואף דהשבועה חלה בכל זאת אין המצוה נדחה מפני השבועה ואין כח של חלות השבועה בחיוב קיומה רק בעונש עבירתה לא חשיב זה ללאו והן דבעינן בשבועה

הלכה י"ח מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק איננו שם מפקחין עליו מצאוהו חי אעפ"י שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה ע"כ

הנה. רבינו מיירי בנתרוצץ כל כך עד שאי אפשר כלל שיחיה וכמו שכתב ואי אפשר שיבריא דאם היה קצת אפשר שיחיה לא היה צריך רבינו ליתן הטעם בשביל חיי שעה. דבלא"ה היו צריכין לפקח באם היה רק איזה מציאות רחוקה שיחיה דבפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב וכן הוא גם בגמרא בפרק בתרא דיומא (דף פ"ה) אהא דמצאוהו חי מפקחין דפריך הגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דאפילו לחיי שעה הרי לנו דאפילו ידענו בבירור דאין בפקוח זה רק חיי שעה מחויבים לפקח

וראיתי בתוספת פרק יוצא דופן (דף מ"ד) ד"ה איהו שהקשו שם דאם נאמר דבעובר במעי אמו אף אם מתה האם מותר להרגו בבטן א"כ אמאי מחללין עליו את השבת ע"ש ודבריהם תמוהים דאיך היה פשוט בעיניהם דהנך תרי תלוים זה בזה דאם אין בו איסור הריגה אין מחללין עליו את השבת והלא אין לך טרפה גדולה מאדם שנתרוצץ כל כך עד שאנו יודעין בבירור שאי אפשר לחיות עוד ואם הרג אחד לטרפה אינו חייב עליו כלום ומכ"ש הרצוץ הזה אשר מעותד בכל רגע למות בודאי אין לההורגו כלום ומ"מ מחללין עליו את השבת ואין לחלק דקושיות התוס' הוא אם נאמר דעובר במעי אמו מתה מותר להורגו לכתחלה בידים אבל טרפה אף דההורגו בדיעבד לא נתחייב עליו מאומה בכל זאת לכתחלה בודאי אסור להורגו דאין שום סברא לחלק בכך גם תוס' עצמם בתירוצם לא חילקו בכך וצריך לומר דאין עובר במעי אמו דומה לזה שנתרוצץ בגל דבנתרוצץ בגל יש עכ"פ חיי שעה ובשביל חיי שעה אלה עכ"פ אנו מחללין את השבת וכמו שנאמר בגמרא ובפסקי רבינו משא"כ בעובר במעי אמו דבשעת חילול השבת עבורו גם חיי שעה אין בו אמנם תירוצם של תוס' הוא תמוה דהמה הוכיחו בתירוצם דאין ההיתר הריגה עם חילול שבת תלוי זה בזה. מגוסס דההורגו פטור ואפ"ה מחללין שבת על הגוסס כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ"ה) דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ומאי ראי' יש מגוסס לעובר במעי אמו והלא גוסס יש בו חיי שעה ובשביל חיי שעה אלה נאמר ונשנית בפירוש במשנה ובגמרא דמחללין את השבת ואין לחיי שעה אלה שום ענין כלל עם מה דמותר או אסור להורגו משא"כ בעובר במעי אמו דאין בו חיי שעה ורק בשביל חייו העתידות לבא אנו מחללין שבת ואם מותר להרגו ואין חוששין על חייו העתידים איך נחלל שבת עבור כך ומלבד זאת תמוה דהי' פשוט להתוס' בתירוצם דהטעם דמחללין שבת על הגוסס הוא מחמת דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב והלא אף אם לא היה בגוסס שום מיעוט כלל אשר נשארים בחיים היינו ג"כ מחללין שבת עליו בשביל חיי שעה אשר לו דהרי לא גרע מנתרוצץ אשר מיתתו ברורה. ולמה לנו בגוסס כל ענין זה דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ודברי התוס' אלה. תמוהים ומופלאים מאוד והמה נגד מסקנת הגמרא דפרק בתרא דיומא דדבריהם מורין דרק משום מיעוט דחיים מחללין בגוסס אבל אם היו כולם מתים לא היו רשאים לחלל ובגמרא אמרו דאפילו אם מיתתו ברורה מפקחין משום חיי שעה

אחר זה ראיתי ונתתי אל לבי כי כנים דברי וכי כן היה בדעת כל רבותינו הראשונים והאחרונים דאין הטעם בחילול שבת עבור גוסס משום דאין הולכין בפ"נ אחר. הרוב רק משום חיי שעה דהנה לא מצינו בשום מקום ראשון ואחרון שום זכרון מדין חילול שבת עבור גוסס אי מותר או אסור זולתי בהתוס' שהבאתי לבד מוזכר דבר זה ואף דדין זה הוא פשוט ומוסכם דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב בכל זאת הלא דין זה דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב נאמרה ונשנית באופנים הרבה ואיך לא אישתמיט בשום מקום לשנות דין זה גם גבי גוסס דמחללין עליו את השבת ואף דרובן למיתה אין הולכין בפ"נ אחר הרוב אלא ודאי דמסתבר להו לכולם דאין הטעם כלל בגוסס משום מיעוט דחיים רק משום חיי שעה ולכן שפיר לא שנו חכמים בגוסס דין זה דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב משום דהיו נותנים בזה מקום לטעות דדוקא משום מיעוט דחיים מחללין שבת אבל אם היו כולם מתים לא היה מחללין שבת והוי אמינא דחולה שמיתתו ברורה דלא שייך בו מיעוט זה אין מחללין עליו את השבת ובאמת אין הדין כן דהא אף במיתתו ברורה מחללין שבת משום חיי שעה לכן החרישו מלשנות גוסס בין, הני דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב והא דלא שנו דין היתר חילול שבת בגוסס בשביל ק שעה היינו משום דדין זה של חיי שעה אין לו רק מקום אחד במשנה זו דמצאוהו חי ומוקי לה בגמרא בנתרוצץ ומשום חיי שעה וכיון דבנתרוצץ דודאי ימות מחללין בשביל חיי שעה הרי ממילא אצ"ל בגוסס דיש מיעוט דחיים דמחללין שבת עכ"פ משום חיי שעה שלו

ודע דמבלעדי כל זה לשון התוס' בפני עצמו תמוה הוא מאוד דכתבו בקושיתם דאם נאמר דמותר להרגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת ואיך יהיה עולה על הדעת כלל דיהיה מותר נהרוג בידים עובר בבטן אמו ואין ספק דאף לגרום לו מיתה בחנם אסור לכתחלה ודוקא כשהאם חי והיא בסכנה מותר לחתוך הולד אבר אבר בכדי להציל את האם בכך אבל כשכבר מתה האם על מה ולמה יהיה מותר להרוג הולד לכתחלה ולמה להם שום הוכחה על זה כלל וביותר תמוה דלפי דבריהם לא תירצו מאומה דמה ראיה הביאו מגוסס הלא גוסס בודאי אסור לכתחלה להרגו ויכול להיות דבשביל כך דאסור עכ"פ להרגו לכתחלה מחללין את השבת אבל בעובר בבטן אמו אם מותר להרגו לכתחלה אינו מקובל על הדעת כלל דיהיה מחללין על הצלתו אף השבת ואדרבה דיש הוכחה מבוררת דמי שמותר להרגו בידים לכתחלה אסור לחלל עליו את השבת דבפרק בן סורר [דף ע''ב] מסיק הגמרא אהא דיש לו דמים בין בחול ובין בשבת אין לו דמים בין בחול ובין בשבת ומסיק הגמרא דלא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל דאם אין לו דמים ומותר להרגו אין מפקחין עליו את הגל הרי לנו בפירוש דהבא במחתרת דמותר להרגו אין מפקחין עליו את הגל וכן פסק רבינו סוף הלכות גנבה הובא לפסק הלכה בש"ע ח"מ סימן תק"ה ומגמרא זו יש הוכחה מבוררת היפך סברת התוס' ומוכרחים אנו לומר דהא דכתבו התוס' דמותר להרגו