יד המלך (לנדא) - א פ

לכתחלה דכיון דעכ"פ גוף המלאכה נגמרת ע"י פעולת שנים כמו ע"י פעולת אדם אחד ומצד חק חיוב מלאכת שבת נגמרה המלאכה בשלימות הרי ממילא בבהמה מיקרי מלאכה והאדם נצטוה בה על שביתת בהמתו והפטור הזה הבא לאדם במלאכת שנים מצד קפידת התורה בכל חיובי חטאת בכללי שלא יהיה בא חיוב על עשיות עבירה אחת הנעשית ע"י פעולת שנים אין להבהמה שום שייכות עם הפטור הזה הגע בעצמך דלפי הכלל המסור בידינו דכל אונס רחמנא פטרו ואין שום חיוב על האדם במלאכת שבת באונס האם יעלה על דעתינו דעל כל מלאכה ועבודה רבה אשר הבהמה היא אנוס עלי' לא יהיה האדם מצווה בזה על שביתת בהמתו ומכח כלל זה כל שבאדם פטור בבהמתו מותר לכתחלה הלא זה הדבר אינו ראוי להעלות על שפת אדם כלל אלא ודאי דהן הן הדברים אשר דברתי דכל פטור אשר באדם במלאכת שבת שלא מחמת חוקי שבת ואין הגירעון בעצם המלאכה אין להבהמה שום שייכות כלל להפטור הזה אשר באדם ואין בזה שום מקום כלל להא דכל שבאדם פטור בבהמה מותר לכתחלה דכלל זה רק על פטורי חוקי מלאכת שבת נאמר ולכן גם פטור דאונס דאינו נוגע לחוקי מלאכת שבת בפרטי רק דנאמר על כל חוקי התורה בכללה ואיזה ענין ושייכות יש לבהמה. עם חוקי התורה כאלה ואיזה חילוק יש בבהמה בין אונס לרצון או בין בהמה אחת לשתים וזה הוא ראיה נוכחת לדברי רש"י דמיעוט זה של שנים שעשאוה לאו על חיוב שבת בפרטי קאי רק על. כל חיובי חטאת בכללי נאמר והא דלא מצינו מיעוט זה בשום מקום זולת במלאכת שבת לבד אין זה שום תמיה כלל דבאמת מעט מעט המה חיובים כאלה אשר יש בהם מקום להפטור הזה של שנים שעשאוה דמלבד לאוי דשבת והוצאת בשר הפסח אין לכל הלאוין שבתורה כמו מבשל בשר בחלב וחורש בשור וחמור וכדומה כל אזהרות שבתורה אשר אינן בני חיוב חטאת שום חלק ואחוזה בפטור הזה אשר ממיעוט הקרא דואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה דקרא זה רק בחיוב חטאת נאמרה וגדולה מזו כתב רש"י בפירוש בפרק כיצד צולין (דף פ"ה) אהא דקאמר הגמרא דהמוציא בשר הפסח אינו חייב עד שיניח משום דהוצאה כתיב בו כשבת, וזה לשונו ואף דהוצאות בשר פסח לאו חיוב חטאת הוא מ"מ הוצאה כשבת בעינן הרי לך בפירוש דכל שארי אזהרות שבתורה אשר אינם בני קרבן ואינם נוגעים למלאכת שבת אין לשם שום ענין כלל עם פטור זה של שנים שעשאו. ואין מקום לפטור זה רק בחיובי חטאת בלבד ולכן גם בשנים שהרגו את הנפש אף דעל הריגת נפש במזיד יש חיוב מיתה בכל זאת כיון דאין על השוגג חיוב קרבן דההורג נפש בשגגה גלות נאמר בו אבל לא קרבן על כן אין שנים שהרגו בכלל מיעוט דבעשותה ואיצטרך בהו מיעוט פרטי דכי יכה כל נפש אדם עד שאחד יכה כל נפש להורות לנו דשנים שהרגו פטורין ואולם גם בחיובי חטאת אין מקום להפטור הזה של עשיות שנים רק במעט מהם. דהרי כל חיובי חטאת בכללן המה שלשה וארבעים במספרן וכאשר חישב אותן רבינו בפרטן בהלכות שגגות פרק א' הלכה ד' ובתוכן כ"ו עריות שבתורה אשר אין בהם מקום לפטור זה של שנים דהא כל אחד עביד עבירה בפני עצמו גם בהשבעה. עשר חיובי חטאת הנשארים יש בהם אוכל ושותה ביוה"כ. והאוכל חמץ וחלב ודם ונותר דבכל אלה אין בהם ג"כ מקום למיעוט השנים דהרי כל אחד אוכל לבדו גם בנותן מזרעו למולך ושואל בידעוני לא שייך בהם ג"כ פטור שנים ואין מקום להפטור הזה רק במלאכת שבת ויוה"כ ובשוחט לע"ז והשוחט ומעלה בחוץ. והמפטם את הקטורת ושמן המשחה גם בדורש אל האובות דהוא מעלה מת בזכוריו. יש ג"כ מקום להפטור זה באם ההעלאה היה בשנים וכיון דאין מקום להפטור הזה רק בששה מקומות האלה הנפרטים לבד על כן בחר הגמרא במכוון להעמיד המיעוט על מלאכת שבת בכדי ליתן מקום להפלוגתא של רבנן ור' שמעון באינו יכול ואינו יכול אשר דלפלוגתא זו אין מקום רק במלאכת שבת לבד גם מחמת שהמיעוט של זה עוקר וזה מניח אשר מקומו ג"כ בקרא זה דבעשותה וגם מיעוט זה אין מקומו רק בשבת לבד על כן העמידו גם המיעוט של שנים שעשאוה ג"כ על מלאכת שבת וסמיך הגמרא דעוד ארבעה מקומות הנפרעים למעלה אשר גם בהם יש מקום לפטור עשיות שנים נדע ממילא ממלאכת שבת דכיון דעצם המיעוט כולל כל חיובי חטאת רק דבכל חיובי חטאת לפי תכונת אזהרתם אין בהם מקום לפטור שנים אבל בארבעה אלה דחיובי חטאת המה וגם שייך בהם פטור עשיות שנים כמו במלאכת שבת הרי ממילא לא נשתנו דינם בעשיות שנים מחיוב חטאת של מלאכת שבת. ובכל אלה שנים שעשאוהו פטורין

פרק ב' הלכה ג' כשעושין דברים אלו אין עושין אותן לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדום ולא ע"י נשים אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם ע"כ

הנה הר''ן פרח יוה''כ. הביא תשובת הראב"ד וזה לשונו נשאל הראב"ד ז"ל בחולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לכותי שינחור לו ונאכילנו נבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה והשיב שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבלה תדע שאילו לא היה שבת לא היינו מבקשים לו נבלה כי אם שחוטה וכיון שכן האיסור העומד עליו ומעכבו הוא ששבה היתר גמור לא איסור אחר ולפיכך אין מתירין לו איסור נבלה עכ"ל הראב"ד ותמהני שא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילנו אותו ולא נשחוט לו שכשם שאתה אומר שאיסור שבת מעכבו מלשחוט כך איסור נבלה מעכשו מלאכול תרנגולת נחורה זו שאם לא היה איסור נבלה מעכבו היה אוכל אותה ולמה עומד נגדו איסור שבת יותר מאיסור נבלה ועוד שאפילו היה כן למה לא נאכיל אותו הקל ביותר אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבלה הוא איסור לאו ושבת הוא איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכל אותה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרינן לגבי נזיר שהיה שותה יין אמר לו אל תשתה אל תשתה עובר על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה, ואינו רק לאו אחד דמעשה שבת מותרים דק"ל היא קודש ואין מעשיה קודש ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוא איסור סקילה עד כאן לשונו של הר"ן

והנה שני גדולי הראשונים האלה. יכוננו עמודי סברתם זה לעומת זה וכשאני לעצמי מה אני לבחור דרך אשר לא כדברי זה ולא כדברי זה ואולם מחמת דרום מהפוסקים אחרונים הצדיקו סברת הר"ן נגד דעת הראב"ד לכן אמרתי אענה גם אני את, אשר יש לדון על סברת הר"ן ואת אשר אחזה אנכי בגוף השאלה, שנשאל להראב"ד.. דהנה סברת הר"ן שכתב לחלק בין דחיות איסור אכילת נבלה ובין דחיות איסור שחיטה בשבת דבדחיות איסור נבלה יש דחיות לאוין הרבה. שנדחה באכילת כל זית וזית בפני עצמו ובדחיות איסור שחיטה אינו נדחה רק לאו אחד של איסור מלאכה בשבת לבד הנה חילוק זה נראה. כי הוא מתנגד למסקנת הגמרא פ"ק דיבמות (דף ז"א דמסיק הגמרא שם בדחיות עשה דדחי את ל"ת דאין חילוק בין דחיות איסורא חדא ובין דחיות תרי איסורים וכמו דתניא במצורע שראה קרי ביום שמיני שלו שחל בע"פ ואמרו חכמים דאעפ"י שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס ואמר עולא מה טעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו הרי אנו רואין, דאין חילוק בדחיות איסור בין אם נדחה חדא איסורא או תרי איסורא. ומה לי אם נדחה איסור לאו מפני חיוב עשה או שנדחה איסור לאו מחמת פיקוח נפש של חולה ולמה לא נימא גם בדחיות לאו של איסור אכילת נבלה דמה לי אם נדחה איסור לאו אחד או לאוין הרבה אמנם יש לחלק בין סברת חילוקו של הר"ן ובין סברת הגמרא שהבאתי דהא דמסתבר ליה להגמרא דאין חילוק בין דחיות איסור אחד לדחיות איסורים הרבה היינו כשהדחיה של האיסורין הרבה המה כולם בפעם אחת ובזמן אחד דבזה יש מקום לומר דכיון דנדחה אליו איסור ברגע זו אין חילוק בזה אם נדחה באותה רגע אליו עוד איסורים אחרים משא"כ בדחיות הלאוין הרבה של אכילת כמה זיתים נבלה לחולה דבכל אכילת זית אשר החולה אוכל בזה אחר זה. הוא עובר בפני עצמו ובדחיה זו שפיר הסברא נותנות דאם בידינו למנוע שלא לדחות לאו רק ברגע אחת ואח"כ לא יודחה עוד שום לאו אין מקום בזה לסברת הגמרא דמה לי איסורא חדא או תרי איסורא דהזמן של דחיות כל איסור הוא בפני עצמו וכל דחיה לדחיה בפני עצמה יחשב ואין לדחיות האיסור השני שום ענין כלל עם דחיות האיסור הראשון הנעשה קודם לכן ובדחיות כל איסור בפני עצמו אין כאן רק חדא איסורא ובודאי עלינו למיעבד כל מה דאפשר בכדי למנוע דחיות עבירות לאו של תורה ואולם בכל זאת קשה לסברת חילוקו של הר"ן דהתינח באמדוהו לאכול זיתים הרבה אבל באמדהו שלא לאכול רק זית אחד דגם בדחיות לאו דנבילה אין כאן רק דחיות לאו אחד האם נאמר דבכגון