יד המלך (לנדא) - א עז

כן דהא גוף המיעוט איצטרך למעט היכי נעשתה כלל רק עקירה לבדה בלא הנחה והנחה לבדה בלא עקירה אבל כשנעשה שניהם העקירה והנחה אף אם איתעביד ע''י שני בני אדם דהיינו זה עוקר וזה מניח היה יכול להיות דחייב דהרי מ"מ נגמרה עכ"פ בחפץ זו מלאכת ההוצאה כולה רק כיון דהשתא דכבר מיעט רחמנא במלאכת הוצאה דעכ"פ כל אחל לבדו אינה מלאכה ואינה קרוי מלאכה עד שיהיה העקירה והנחה שתיהן יחד הרי ממילא כל אחת לבדה פלגא דמלאכה מיקרי וממילא גם כשנעשו שתיהן יחד ע''י שני בני אדם וכגון זה עוקר וזה מניח פטור דהא עכ"פ לא עביד כ"א רק פלגא דמלאכה ורחמנא אמר בעשותה כולה ולא העושה מקצתה ואף דהכא נעשה ונגמרה עכ"פ על ידי שניהם כל המלאכה כולה העקירה וההנחה בכל זאת. כיון דכבר גלי רחמנא דכל חד בפני עצמו רק פלגא דמלאכה מיקרי הרי גם זה הוא בכלל המיעוט דבעשותה דיחיד שעשאו חייב ושנים שעשאוהו פטורין וכיון דבזה עוקר וזה מניח היה גמר המלאכה כולה ע"י שנים הרי ממילא שניהם פטורים ועפ"י הנחות האלה שפיר הוכרח הגמרא בסוגיא דרפ"ק להביא דוקא המיעוט דבעשותה כולה ולא העושה מקצתה. ולא שנים שעשאוה ולהביא דוקא מברייתא דרבי ולא מפלוגתא דר' יהודא ור"ש דהתם קאי קושיות הגמרא על הפטור של דינא דמתניתן בעני והבעה"ב דהוי זה עוקר וזה מניח. ועל זה לא היה יכול הגמרא לשנוי מגוף המיעוט דזה עוקר וזה מניח דבאמת לא קאי עצם המיעוט רק על עקירה לבדה ועל הנחה לבדה ובמתניתן היה שניהם יחד רק עפ"י שני בני אדם ולכן הוכרח הגמרא להביא המיעוט של פטור מקצת מלאכה ופטור של שני בני אדם שעשאו דבפטור של מקצת מלאכה לחוד לא סגיא דהא במתניתן נעשה ונגמרה עכ"פ ע"י שניהם העני והבעה"ב כל המלאכה כולה ופטור זה של שנים שעשאה לחוד ג"כ לא היה ניחא להו להגמרא להביא דכיון דפטור זה ר' שמעון אמרו ורבנן פליגי עליה ושנו בלשונם דהעושה כולה. ולא העושה מקצתה ונפקא מיניה בחילוק לשונות אלה אשר בין רבנן ור"ש בעשאוה שנים וזה אינו יכול וזה אינו יכול, דלרבנן חייבין ולר"ש גם בזה פטורין וכמו שביארתי למעלה והוי אמינא. דגם בזה עוקר וזה מניח פליגי רבנן עליה דר"ש ואם לא היה ביד אחד מהם מבלעדי השני לעשות העקירה וההנחה יחד לבדו גם בזה סבירא להו לרבנן דחייבין וכיון דאנן קיי"ל כרבנן ובמתניתן סתמא קתני דהיכי דנעשה העקירה וההנחה עפ"י שניהם העני והבעה"ב אף אם לא היה ביד אחד מהם לעשות העקירה וההנחה לבדו בכל ענין פטורין. הרי היה המתניתן כר"ש ולא כרבנן ולכן הוכרח הגמרא להביא ברייתא זו דרבי דנקיט תרויהו למעט העושה מקצתה וגם שנים שעשאוה וכיון דרבי סתם הברייתא בודאי אליבא דהלכתא דהיינו כרבנן, הרי ע"כ גם רבנן סבירא להו מיעוט זה דשנים שעשאוהו והא דלא שנו בלשונם למעט שנים שעשאוה משום דלפי סברתם הוא משנה שאינו צריכה דממ"נ אם יכול כ"א לעשותו לבדו הרי ממילא בעשאוהו שנים לא עביד כ"א רק מקצת מלאכה וממילא שניהם פטורין מחמת מיעוט דלא העושה מקצתה ואם אינו יכול כ"א לעשותו לבדו דזה מיקרי מלאכה שלמה ומשום דהיה כך גם במשכן לא היה ג"כ מקום לרבנן לשנות על כגון זה המיעוט דשנים שעשאוהו דהא לרבנן בכגון זה דאינו יכול ואינו יכול באמת שניהם חייבים משא"כ לר"ש דסבר דגם באינו יכול ואינו יכול שניהם פטורין היה לו שפיר מקום לשנות על כגון זה המיעוט דבעשותה ולא שנים שעשאוה ואף דזה אינו יכול וזה אינו יכול אף דבכגון זה מיקרי פעולת כ"א מלאכה שלמה בכל זאת שניהם פטורין דגם זה הוא בכלל המיעוט דבעשותה למעט שנים שעשאוהו ובכגון זה הרי עכ"פ עשאוהו שנים והנה חילוק שינוי לשון זה אשר בין, רבנן לר"ש במיעוט זה של בעשותה לא שייך רק בכל שאר מלאכות דאם עשאוה שנים הרי לא עשה כ"א רק מקצת מלאכה משא"כ במלאכת הוצאה עפ"י שנים דהיה אחד עוקר. והשני מניח דבאופן זה כיון דהיה גם במשכן כ"א לבדו הרי פעולת כ"א מלאכה שלמה מיקרי רק דהתורה מיעטה דבענין זה אינו דומה מלאכת שבת למשכן דבמלאכת הוצאה בשבת. אינו חייב באחת מהן וכיון דאינו דומה בזה למשכן הרי גם לרבנן אף דנעשה שניהם העקירה והנחה רק דהעשיה היה ע''י שני בני אדם אף דנגמרה כל המלאכה כולה בכל זאת גם רבנן מודים בזה דכיון דבמלאכה זו של עקירה והנחה אינו דומה שבת למשכן הרי ממילא נכלל בהמיעוט דבעשותה דשנים שעשאוהו פטורין ולכן רק בזה, עוקר וזה מניח לבד יש מקום לרבנן לכוין במיעוט זה דבעשותה למעט שנים שעשאוהו דאף דפעולת כ"א היה מלאכה שלמה במשכן בכל זאת כיון דגמר החיוב של מלאכת שבת נגמר ע"י שני בני אדם שניהם פטורין ומשום דגם זה נכלל במיעוט דבעשותה דשנים שעשאוה פטורין וכיון דבסוגיא דרפ"ק פריך הגמרא אדינא דמתניתן בהעני ובעה"ב דהיה זה עוקר וזה מניח ולפטור זה לא די לנו במיעוט של מקצת מלאכה ואנו צריכין בהכרח להמיעוט של שנים שעשאוה וכיון דבפלוגתא דר"ש ורבנן לא הוזכר המיעוט של שנים שעשאוהו רק בדברי ר''ש לבד והגמרא רצה לאוקמי מתניתן כרבנן ע"כ הוכרח הגמרא להביא ברייתא דרבי דודאי קאי גם אליבא דרבנן בכדי להורות לנו דבדינא דזה עוקר וגם מניח גם רבנן סבירא להו למעט ממיעוט דבעשותה למיפטר בעשאוה שנים פקח עינך וראה. דברים אלה הדק היטיב כי הוא פירוש חדש בסוגיות הגמרא אשר עדיין לא עלה במחשבה לפני רבותינו הראשונים

וזכינו לישב בזה תמוה עצומה ונשגבה, שיש לתמוה על הפסק ההלכה דהנה עכ"פ עינינו הרואות דהגמרא הביא הטעם הפטור של זה עוקר וזה מניח ממיעוט הקרא דבעשותה וכיון דבמיעוט הזה יש פלוגתא בין ר"ש ורבנן אי ממעטינן גם אינו יכול ואינו יכול או דלא ממעטינן רק יכול ויכול. אבל אינו יכול ואינו יכול שניהם חייבים וכיון דאנן קיימינן כרבנן דבאינו יכול ואינו יכול שניהם חייבין הרי גם בדינא דמתניתן בהוצאה והכנסה של העני והבעה"ב מחויב להיות כן וא"כ למה סתם במתניתן בעקירה והנחה דבעה"ב ועני לפטור בכל ענין וגם הרי"ף ורבינו והרא"ש והטור כולם הביאו דינא דמתניתן בסתמא דבכל ענין שניהם פטורים ולמה לא חילקו בכך דאם פשט העני את ידו לפנים ולא היה בכחו לקחת זה החפץ מבלעדי נתינת הבעה"ב וגם הבעה"ב לא היה ביכלתו להוציאו החוצה בלתי קבלת העני דהוי אינו יכול ואינו יכול ולפי דקיימינן כרבנן הרי באופן זה שניהם חייבין ותמיה זו עצומה ונפלאה היא מאוד והוא סיוע גדולה אל פירוש הסוגיות שחדשתי דלפי פירושי אין זה שום קושיא כלל דכיון דכל טעמייהו דרבנן דמחייבים באינו יכול ואינו יכול הוא רק משום דכיון דגמרינן מלאכת שבת ממלאכת המשכן לא מסתבר להו לשנות גם בזה ממלאכת המשכן וכיון דגם במשכן היו כמה מלאכות אשר הוכרחו לעשות ע"י שנים על כן גם בשבת באינו יכול ואינו יכול פעולת כ"א מלאכה שלמה מיקרי ושניהם חייבין והנה סברא זו שייך שפיר בכל שארי מלאכות אשר חיוב שבת דומה באו למלאכת המשכן משא"כ בעקירה והנחה הנעשה ע''י שניהם דבשתי אלה אם היינו גמרינן ממלאכת המשכן דהיה בו עקירה לבדה והנחה לבדה גם בשבת היה חייב אף כשלא נעשה כלל רק אחת מהן אלא דהתורה גלי לן מיעוט מיוחד בשבת דבחיוב מלאכה זו שאני מלאכת שבת ממלאכת המשכן דבשבת אינו חייב רק בעקירה והנחה שתיהן יחד וכיון דבשתי אלה אין דמיון למלאכת הוצאה בשבת עם מלאכת המשכן הרי ממילא אין חילוק בין יכול אחד לעשותו לבדו או לא דכיון דכל היתרון החיוב. באינו יכול אחד לעשותו לבדו הוא רק משום דבמשכן היה כגון זה מלאכה שלמה ובשתי אלה מה בכך שהיה כן במשכן הלא בחיוב של עקירה והנחה אין לשבת שום ענין כלל עם מלאכת המשכן ולפיכך שפיר סתמו בעקירה והנחה של העני והבעה"ב דבכל ענין ואף בלא יכול אחד מהם לעשותו לבדו שניהם פטורין

וראיתי בגמרא דפרק כיצד צולין (דף פ''ה) דמייתי הגמרא שם מימרא דר' אמי דהמוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת מה שבת עד דעביד עקירה והנחה אף הוצאות בשר פסח עד דעביד עקירה והנחה ופירש רש"י וז"ל דבשבת בעינן עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה המלאכה וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעושתם בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה והאי נמי אע"ג דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן ע"כ. ודברי רש''י אלה תמוהים דרש''י הביא דהא דבעינן בהוצאות שבת עקירה והנחה שתיהן דוקא הוא וראיתי בגמרא דפרק כיצד צולין (דף פ"ה) דמייתי הגמרא שם מימרא דר' אמי דהמוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב כשבת מה שבת עד דעביד עקירה והנחה אף הוצאות בשר פסח עד דעביד עקירה והנחה ופירש רש''י וז''ל דבשבת בעינן עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה המלאכה וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה והאי נמי אע''ג דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן ע''כ ודברי רש"י אלה תמוהים דרש"י הביא דהא דבעינן בהוצאות שבת עקירה והנחה שתיהן דוקא הוא ממיעוט דבעשותה כולה ולא עשה מקצתם והרי בסוגיא דפרק המצניע הביא הגמרא מיעוט מיוחד על זה עוקר וזה מניח הרי לנו מבואר בפירוש דאי לאו מיעוט מיוחד הזה היה העקירה והנחה גם כ"א לחודא מלאכה שלמה מיקרי ואין זה ממועט מהמיעוט של ולא שעשה מקצתה ומלבד זאת אף אם נאמר דהיה מסתבר ליה לרש"י דגם עקירה והנחה כ"א לבדו מקצת מלאכה מיקרי מ"מ לא ידענו דלמה שביק רש"י להביא המיעוט המיוחד לעקירה והנחה בשבת דכיון דמיעט רחמנא דזה עוקר וזה מניח פטור בשבת הרי ממילא דאינו חייב על אחד לבדו דאם היו חייבין על אחד מהם לבדו היו חייבים בזה. עוקר וזה מניח כ"א על פעולה שלו לבדו ומי הכריח לרש"י להביא המיעוט של העושה מקצתה אשר אינו מוזכר בגמרא בעקירה והנחה כלל ובפרט לפי מה שכתב רש"י בעצמו דהמיעוט דבעשותה אשר ממעט העושה מקצתה לא קאי על מלאכת שבת בפרטי רק על כל חיובי חטאת בכללי ועל הוצאות בשר הפסח דאינו מחיובי חטאת הוכרח רש"י לדחוק דמ"מ הוצאה כי שבת בעינן