יד המלך (לנדא) - א סג

בעצמה ולפיכך בפ"ק דקידושין דקאי בעיא של הגמרא לפי דעת התורה דהאיך הוא הדין באמת אם צריכים לעמוד בפני ס"ת או לא וע"ז שפיר פשיט מק"ו. דאם מפני ת"ח עומדין מפני ס"ת לא כ"ש שהרי באמת כבוד התורה. עדיף הרבה מכבוד ת"ח וק"ו שמחויב לעמוד בפניה בעצמה אבל התם במכות קאי מאמר הגמ' על דעת נוטה של ההמון וכמו שאמרו כמה טפשאי אינשי. דלשון זה בעצמו הוא לשון נקלה. כי לא ידעו ולא יבינו חיוב העשה האמור בתורה בענין קימה והידור או שמפרשים הקרא כפשוטו על הזקן והשיבה ממש בעבור שאין בידם הקבלה ותורה שבע"פ ואין להם דעת תורה בענין כבוד התורה ולומדיה רק דעת נוטה לבד ואם עפ"י דעת נוטה זאת יקומו בפני ס"ת ולא בפני ת''ח. אזי המה טפשים ואין להם לב לדעת. כי תועלת החכמים. ולומדי התורה לפקוח עיניהם העיורות הוא מוכרח להם יותר מהס"ת בעצמה ועפ"י דעת נוטה שלהם היה להם לעמוד בפני הת"ח יותר מבפני הס"ת

ועפ"י ביאור הדברים האלה ירווח לן למצוא פירוש נכון בהרא"ש פרק ואלו מגלחין דף כ"ו אשר דבריו תמוהים ונפלאים כל כך עד שלא נמצא ממש בדברי רבותינו הראשונים דברים קשים כאלה וז"ל הרא"ש שם וכיון דידעינן מקרא עיקר קריעה ילפינן הא דאינו מתאחה מק"ו כיון דעל לומדיה אינו מתאחה עליה לא כ"ש אבל עיקר קריעה לא ילפינן מלומליה כדאמרינן במכות דף כ"ב כמה טפשאי הני דקיימי מפני ס"ת ולא קיימי מפני גברא רבה ע"כ והדברים האלה תמוהים דהמה סותרים סופם לראשם בתכלית ההיפך וכמו שסותרים פשטת בעיא דגמ' פ"ק דקידושין למימרא זו דמכות אמנם שני הגמרות האלה המה שתי מימרות שונות רחוקים זה מזה ונאמרים בשני מסכתות אבל הרא"ש הסכים בנושא אחד לשני הפכים וענינים סותרים בתכלית הסתירה. ולפי מה שביארתי ניחא דהרא"ש מיירי שם בשני דינים בחוב קריעה על שריפת ס"ת האחד עיקר הקריעה והשני דין איסור האיחוי והנה דין האיחוי אינו תלוי בחימום האבלים רק באבל הכבד יותר באמת. ע"פ הדין וע"פ ערך המתאבלין עליו כמבואר הדרגתן במשנה, דאלו קרעין שאינן מתאחין ולענין חומר האבלות בעצמו לפי אמיתת חשיבות הענין בודאי אבילות הס"ת בעצמו ראוי להיות יותר מאבל הת"ח דע"פ הדין ערך הס"ת הוא יקר הרבה מערך הת"ח ולכן שפיר הרא"ש דאם אין מתאחין על קרע של הת"ח על קרע של ס"ת לא כ"ש אמנם לענין עיקר חיוב הקריעה דזה אינו תלוי באומר ויתרון ערך החשיבות אשר מתאבלין עליהן רק בעוצם תמימות של המתאבלין עצמם ובחימום המתאבלין תליא מלתא ואנו רואין דאחר שבעה קורעין כלל ומשום דאין קריעה רק בשעת חימום וגם על אביו ואמו החליטו בתוספת פרק א"מ דף כ' ד"ה קורע והביאו כן גם בשם תשובת רש"י דלאחר שבעה אין קורעין עליהם כלל ואף אם יום השמועה בכלות שבעה היה בשבת דלא היה יכול לקרוע אינו קורע עוד אח"כ רק על אביו ועל אמו קיימינן דחייב לקרוע אחר שבת ומשום כיבוד אב ואם אבל עיקר חיוב קריעה אינה רק בשעת חימום וכל עיקרה, רק בחימום הצער תלוי והחימום של סתם בני אדם בענינים כאלה אינו לערך יתרון המעלה אשר הוא לפי ערך עצם הענין רק לפי ערך נטיה וקירוב הדעת של בני אדם כי כל אשר דעתו קרובה אל ענין האבילות עליו לבו דוי יותר מעל אבילות אשר ערכו עצום הרבה אך לבו רחוק ממנו וכיון דהתם בגמרא דמכות קאמר הגמרא דדעת נוטה של ההמוני מחויב להיות על ת"ח יותר מעל הס"ת בעצמו וכל מי מהמוני דאינו כן קראו אותו הגמ' טיפש אזי ממילא מסתמא גם החימום על ההעדר של הת"ח מכאיב לההמוני יותר מהעדר של הס"ת ולפיכך עיקר קריעה דבחימום הצער תליא מלתא לא היה בידינו ללמוד ס"ת מת"ח דלדעת נוטה החימום וחיוב הקריעה על ת"ח הוא יותר מאת אשר על הס"ת אבל השתא דידעינן עיקר קריעה בס"ת מקרא דולא קרעו שפיר ילפינן איחוי מק"ו מת"ח דכיון דהאיחוי אין לו שום שייכות עם חימום המתאבלין רק עם חומר נושא האבלות שמתאבלין עליו וערך יתרון זה אינו נערך עפ"י דעת נוטה רק לדעת תורה ולדעת תורה באמת הערך של הס"ת הוא עצום ורב הרבה יותר מערך ת"ח הנ"ל

הלכות ציצית פרק ראשון הל' ט"ו הטיל ציצית על הציצית אם נתכוין לבטל את הראשונות מתיר את הראשונות או חותכן וכשירה ואם נתכוין להוסיף אעפ"י שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשיתו הראשונה פסולה היתה ע"כ

הנה הלכה זו של רבינו מעוממת מאוד והיא אחת מן ההלכות הקשות והחמורות אשר ביד החזקה לרבינו וכבר השיג עליו הראב"ד ותוכן השגתו הוא דבעבירת לאו דבל תוסיף. אין גוף המצוה נפסלת בכך וראיתו מפרק הנחנקין דף פ"ח גבי זקן ממרא דאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין ופריך הגמ' והאיכא ציצית ומשני מאי קסבר אי קסבר דקשר עליון לאו דאורייתא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואי קסבר. קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא דאם אין הקשר מצרפן אמרינן דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואין עבירת הלאו דבל תוסיף פוסלות הראשונות הכשירות והא דאם קשר עליון דאורייתא הוא גרוע ועומד אין הפסול משום עבירות לאו דב"ת רק דהטעם הפסול הוא משום דהחוטים הנוספים חוצצים בין החוטים הנכונים ובין הקשר ואם קשר עליון דאורייתא צריכים החוטים להיות סמוכים להקשר בלי שום חציצה אבל בהטיל ציצית על ציצית דלא שייך פסול זה דחציצה דהא כל אחת קשורה כדינא בפני עצמה ובזה בודאי אמרינן דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי והראשונים הכשירים נשארו בכשרותן ואין כח בהלאו דב"ת הבא מחמת השניים לפסול את הראשונים דאלת"ה אכתי קיימי קושית הגמרא והאיכא ציצית היינו בהטיל ציצית על ציצית דקודם שהטיל הציצית האחרונים הא ציצית הראשונים כשרים ולאו גרוע ועומד הוא ורק ע"י תוספת ציצית השניות גרע לראשונות זה הוא תוכן כונת השגתו של הראב"ד ז"ל אף שלא נמצא כתוב באר הטיב מפורש בו אמנם לדעתי מסוגיא זו גופא אשר השיג הראב"ד ז''ל. על רבינו בהשגה זו העצומה והחזקה שם ממקומו הוא מוכרע כדעת רבינו דהלא עינינו הרואות עכ"פ בתפילין דשייך בהם כל התנאים האלה של זקן ממרא והרי בתפילין ע"כ הגירעון הוא ע"י הוספה והיינו ע"י עבירות הלאו דב"ת דהא בתפילין לא שייך סברא זו של הראב"ד ז"ל שחידש בטעם הגמרא בגרוע ועומד דגבי ציצית. דהוא משום חציצה בין חוטים לקשר ועוד קשה לסברת הראב"ד דטעם הגמרא הוא דאם קשר עליון דאורייתא הוא הוי הפסול בציצית משום חציצה דבין החוטים הכשירים להקשר א"כ קשה לצד השני של הגמ' דקשר עליון לאו דאורייתא למה להו להגמרא לומר דמשום הכי ההוספה פוסלת משום דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי הא אף אי כולן מצורפין ובהדי הדדי קאי מה בכך הלא הלאו דב"ת אינה פוסלתם וטעם דחציצה בין הקשר לחוטים ג"כ לא שייך להאי גיסא דקשר עליון לאו דאורייתא דאיך יפסול חציצה בין חוטים לקשר באם כל גוף הקשר לאו דאורייתא כלל וממילא גם בלאו האי סברא דהאי לחודא קאי לא איכפת לן ההוספה כלל סוף הדבר כי בהשקפה ראשונה לא ישתוה סוגיא זו דפרק הנחנקין עם שום אחת משני הדיעות לא עם דעת רבינו ולא עם דעת הראב"ד

ושמתי אל לבי לחקור גוף כוונת רבינו בסברת חילוקו שחילק בין נתכוין להוסיף או נתכוין לבטל דאם עצם הלאו דבל תוסיף פוסל גם גוף המצוה מה מועיל ומה מזיק הכוונה בזה. הן