יד המלך (לנדא) - א כט

הגמרא מורה דסיום זה הוא כ"כ הכרח לדברי ר' יהודא עד שאי אפשר כלל להביא דברי ר' יהודא אלה מבלעדי סיום זה דללמלך דהא התם לא הוצרך הגמרא להביא רק דמצינו שנידו חכמים לאלעזר בן חנוך על שפקפק בנט"י ומה לי אם כונת ר' יהודא במאמרו ללמדינו או לא וביותר אנו צריכין לדעת דלמה לא הובא כלל הא דללמדך בדברי חכמים לסקלו ב"ד את ארונו ללמדך שכל המתנלה ומת ב"ד סוקלין את ארונו דאם היה דין זה דסקילת ארון במנודה נלמד מברייתא זו דעדיות יהיה מאיזה צד שיהיה עכ"פ אין חילוק לענין לימוד זה בין אם סקלו את ארונו או אם הניחו אבן על ארונו וכמו כן היינו למדין מדברי רבנן סקילת ארונו כמו מדר' יהודא הנחת אבן על ארונו גם כל ענין המשנה דעדיות נראה בהשקפה ראשונה בדרך זר ורחוק מאוד דהנה ר' יהודא ורבנן פליגי אם נידו את עקביא או את אליעזר בן חנוך ומה לנו אם מת בנידויו וסקלו ב"ד את ארונו או לא ואם החכמים הביאו הא דמת בנידויו לחזק דבריהם במעשה רב בסקילת ארונו של עקביא וזה מופת עצום דנידוהו את עקביא אבל רחוק הדבר שיתרמי ממש מעשה זו שהביאו חכמים על עקביא דמת בנידויו שהיה כך ממש גם באלעזר בן חנוך גם תמוה הא דאמר ר' יהודא אלא את מי נידו את אלעזר בן חנוך דמה לנו אם היה אלעזר בן חנוך או איש אחר והלא גם מבלעדי אלעזר בן חנוך לא ימלט אשר בזמן שיד ישראל היתה תקופה שנידו למאות ולאלפים אשר עברו על אחת מכ"ד דברים שמנדין עליהם

ולתקן כל זה על נכון זיכני ה' בכונה אמיתית בענין זה דפלוגתא דרבנן ור' יהודא במשנה דעדיות דרבנן סברי דנידוהו את עקביא ובכדי לאמת את דבריהם אלה אשר באמת הוא קשה על אדם גדול כזה שנידוהו לכן הביאו מעשה רב דכשמת עקביא בנידויו שלחו ב"ד וסקלו את ארונו כדין המקובל בידיהם מכבר דכל המתנדה שמת. דגמירי להו דב"ד סוקלין את ארונו ור"י השיב לחכמים דלא כן כאשר המה סוברים שבאמת נידוהו לעקביא חלילה לא כן הוא אמנם אמת הדבר שנמנו הב"ד אז על עקביא לנדותו בשביל שסיפר אחר מיטתן של ת"ח ואולם לקדושתו ויראת חטאו של עקביא נשאו לו פנים ולא נידוהו רק בשביל שלא יטעו העולם בראותם שלא נידו את עקביא ויאמרו שהמספר אחר מטתן של ת"ח אינו חייב נידוי כלל ולא ידעו ולא יבינו. כי בשביל קדושתו ויראת חטאו מחלו לו על נידויו ולכן באותו וועד שנתוועדו לנידויו של עקביא נידו את אלעזר בן חנוך אשר נתחייב ג"כ נידוי באותו הזמן בשביל שפקפק בנט"י והעולם ששמעו קול כרוזא של נידוי היו סבורים שבאמת נידוהו את עקביא דהא ידעו דבשבילו נתוועדו ונמנו לנדותו אבל באמת לא נידוהו כלל ואח"ז דחה ר' יהודא ראיות חכמים ממעשה רב שהיה הכל רואים שכשמת עקביא סקלו את ארונו כדין מנודה ע"ז השיב להם ר' יהודא דבשביל כך היו הב"ד שולחים והניחו אבן על ארונו של עקביא ואף שבאמת לא נידוהו אותו ולא היה ראוי ארונו לשום הנחת אבן עשו הב"ד זאת בכונה בכדי ללמדך שמי שהוא באמת מנודה ומת בנידויו הב"ד סוקלין את ארונו ואם לא היה מניחין שום אבן על ארונו של עקביא היו העולם טועים לפי דעתם שסוברים שבאמת נידוהו לעקביא וכעת אם לא היו רואים שום אבן על ארונו יהיו סבורים דמנודה שמת אין הב"ד סוקלין את ארונו כלל אבל עכשיו כשהיו רואים את האבן הזאת. על גבי הארון יחשבו שהב"ד עשאו כן בשביל שהוא באמת מנודה וילמדו לעתיד לעשות כדינא בכל מנודה אמיתי. דלא סגיא ליה בלא"ה אבל אלעזר בן חנוך לא מת בנידויו כלל ולא היה שום הנחת אבן על ארונו והא דכשמת שהביא ר"י לא קאי כלל על אלעזר בן חנוך רק על עקביא אמנם גם הב"ד נשמרו בכל זאת בכל מה דאפשר בארונו של עקביא שלא לבזותו בסקילות ארונו משום דבאמת לא היה מנודה והיה סקילת ארונו שלא כדין ולפיכך לא הניחו רק אבן סתם שלא לנהוג בו דין מנודה גמור דצריך אבן גדולה וכמו שאמר ר יהודא בפרק אלו מגלחין דאמר בדין מנודה שלא יניחו עליו גל של אבנים כגלו של עכן רק דמניחין אבן גדולה ועל ארונו של עקביא לא הניחו רק אבן סתם בכדי שלא יהיה לארונו דין מנודה גמור והעולם לא ידעו להבחין בזה ויהיו סבורים דהיה לארונו סקילה גמורה כדין כל ארון של מנודה ופקח עיניך, וראה איך דכונה זו מוצקת. בדברי ר"י שהיו מניחין אבן על ארונו בכדי ללמדך שמנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו דהיינו שלא יבחנו בין אבן לאבן וילמדו דין סקילה גמורה כדינא אבל לא אמר ללמדך שמנודה שמת ב"ד מניחין אבן על ארונו משום דמלשון זה היה משמע דהב"ד היו רוצין ללמד שינהוג כן במנודה גמור שאין סוקלין באבן גדולה רק באבן סתם. שמניחין על ארונו כאשר הניחו. על ארון עקביא ובאמת אינו כן כי רק בעקביא דלא היה כלל מנודה רק לפנים עשו כן ולפיכך לא רצו לבזות את ארונו שלא כדין ולא הניחו רק אבן קטן לפנים אבל במנודה גמור דארונו צריך סקילה באמת מדינא אף דאינו צריך גל אבנים כגלו של עכן מ"מ אבן גדולה בעינן וכונה זו השכיל ר' יהודא בלשונו הקדוש דהתחיל בהנחת אבן והשמיט תיבת גדולה האמור בשמו בברייתא דפרק אלו מגלחין וסיים בסקילה גמורה דהיינו אבן גדולה ולפיכך לדעת החכמים דנידויו של עקביא בן מהללאל היה באמת נידוי גמור וסקילות ארונו היה. מצד החיוב מן הדין אין לדידהו שום מקום להא דללמדך כלל

ולפי ביאור דברים האלה נראה בעליל דבברייתא דמ"ק צריך להגיה דר"י מפרש דברי רבנן עפ"י דעתו במתניתין דעדיות דהא דאמרו רבנן במנודה שסוקלין את ארונו אין צריכין להעמיד עליו גל של אבנים כגלו של עכן שמת בחרמו רק דבהנחת אבן גדול' סגיא אמנם ר"י לא אמר למימר' זו בפירוש אמלתא דרבנן והיכן מצינו מלתא דר"י זו וע"ז הביא מנתא דר"י במתניתין דעדיות דאמר ר"י ח"ו שנידו את עקביא בן מהללאל. ואת מי נידו את אלעזר בן חנוך כו' וכשמת עקביא שלחו ב"ד והניחו אבן על ארונו בכדי ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו ב"ד סוקלין את ארונו הרי לך ממימרא דר"י זו דאין צריכים גל של אבנים רק אבן אחת גדולה לבד סגי' ואף דבעקביא לא הקפידו להניח אף אבן גדולה היינו משום דשם לא היה הנחות האבן רק לפנים וסמכו ע"ז שהעולם לא יבחנו. בין אבן גדולה לקטנה אבל אם סקילת ארון של מנודה היה צריך גל אבנים מה זה בא ללמדנו ומה הועילו בהנחת. אבן אחת הלא כולי האי יבחינו העולם בין סקילת אבן אחד קטנה ובין גל אבנים. ואדרבא היו נותנים יד לטעות במנודה גמור דאין צריך רק הנחת אבן לבד וגם שם בפרק אלו מגלחין הובא דעת ר' יהודא עפ"י דמפרש בעדיות דעת רבנן עכ"פ בענין זה דגם במנודה גמור בהנחת אבן גדולה אחת סגיא ושפיר פסק רבינו כר' יהודא דא"צ רק הנחת אבן דהרי אינו חולק על דעת חכמים רק דפרושי קא מפרש לדבריהם אמנם זאת עדיין נשאר בתימה דלמה השמיט רבינו לכתוב דעת ר' יהודא ככתבו וכלשונו הנישנית בברייתא דמניחין אבן גדולה ורבינו כתב אבן סתם וכפי מה שביארתי יש קפידא גדולה לדינא. ואין לומר דרבינו סמך בזה אמשנה דעדיות דאמר ר' יהודא דהניחו אבן על ארונו ושמה לא נאמר אבן גדולה ומעשה רב דזה אינו דהלא מ"מ כל ענין של הנחות אבן לא נאמר רק בדעת ר' יהודא אבל בדברי חכמים נאמר סקילה גמורה ואף דר' יהודא פרושי קא מפרש. דעת רבנן בענין סקילה זו אבל עכ"פ אבן גדולה בעינן ובפרט דלפי מה שביארתי כונת ר' יהודא במשנה דעדיות אין ממשנה זו ראיה אף מדעת ר' יהודא עצמו לדין מנודה גמור ואדרבה דלפמ"ש גם ר' יהודא סובר. דבמנודה גמור בעינן עכ"פ הנחת אבן גדולה ודברי רבינו צריכין עיון בזה

ועפ"י דברינו אלה יתישב לנו תמיה ופליאה עצומה מה שיש לתמוה שם בפ"ב דברכות דמייתי שם הגמר' הא דבכ"ד מקומות מגלין על כבוד הרב ונפיק ודק ואשכח במתניתא תלתא המספר אחר מטתן של ת"ח הא מתניתין דעדיות אליבא דרבנן ננדוהו. את עקביא בן מהללאל ע"ש שסיפר אחר מטתן של שמעיה ואבטליון והמפקפק בנט"י במשנה זו דעדיות אליבא דר"י דקאמר ח"ו שנדוהו את עקביא אלא את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנט"י והנה תמוה מאוד איך נשמע ממשנה זו הני תרתי המספר אחר מטתן של ת"ח וגם המפקפק בנט"י הלא שני הוכחות האלה סותרים זו את זו דר"י דהוכרח מיניה דחיוב נידוי על פקפק בנט"י פליג את"ק ולפי דעתו לא נידוהו כלל את עקביא ואין מוכיח מכאן החיוב נידוי של המספר אחר מטתן שלת"ח ולת"ק דסבר דנידוהו לעקביא ושפיר מוכיח לדעתם הא דמספר אחר מטתן של ת"ח חייב נידוי הרי המה לא הודו בנידוי של אלעזר בן חנוך ולדעתם לא מוכח כלל דמנדין למפקפק בנט"י ואיך ארכביה הגמ' פלוגתא דר"י ורבנן להוכיח מתרוייהו תרתי. ולפמ"ש ניחא דהוכחת הגמ' הוא דאף דלר"י דסובר דבאמת לא נידוהו לעקביא רק את אלעזר בן חנוך בשביל פקפוק בנט"י בכל זאת אף לר"י היה ההנחות אבן על ארונו של עקביא ואף לר"י. היה עקביא חייב נידוי על שסיפר אחר מטתן של ת"ח והיו הב"ד מתוועדין למנות עליו לנדותו רק שבשביל יראת חטאו העצומה מחלו לו על נידויו אמנם לעיני כל פרסמו החיוב נידוי שלו והיו מונחים אבן על ארונו כאלו נידוהו כמו שהיה חייב מן הדין ושפיר מוכיח מן המשנה תרתי המספר אחר מטתן של ת"ח מהחיוב נידוי שנתחייב עכ"פ עקביא בן מהללאל אף לר' יהודא ופקפוק בנט"י מהנידוי גמור שנידו על ככה באמת את אלעזר בן חנוך וזה נראה ברור: פרק