יד המלך (לנדא) - א כז

גדול ממעשה ואפילו לימוד עצמו ודעת שלישית היא דעת השאלתות שהביא שם התוספת דלפי גרסתו שם בגמרא הוי לפי המסקנא להיפך דתלמוד של עצמו גדול ממעשה ומלימוד אחרים מעשה עדיף הרי דלר"ת ולהשאלתות עכ"פ לימוד עצמו עדיף ממעשה ודלא כרש"י ורבינו סובר או כהשאלתות או כהר"ת והוכרח להורות לנו לדעתו שלימוד עצמו גדול ממעשה לאפוקי מדעת רש"י שסובר דמעשה עדיף מלימוד עצמו

את אשר תמוה לי על דברי רבינו דבפי"ג דיבמות מייתי הגמ' ברייתא רבי יוסי אומר כל האומר אין לו תורה אין לו תורה. ופריך בגמרא פשיטא ומשני אלא כל האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה הא נמי פשיטא אלא דאפילו תורה אין לו מאי טעמא אמר רב פפא א"ק ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשיה ישנו בלימודה כל שאינו בעשיה אינו בלימודה. הרי מבואר כאן בפירוש דלר"י מעשה עדיף מתלמוד ואם מתרפה א"ע במעשה אף שכר תלמודו אבל מידו אבל מעשה בלא תלמוד יש עכ"פ שכר מעשה בידו והרי אנו רואין כי רבים מעמי הארץ אשר לא קראו ולא למדו והמה יראי ה' ושומרי מצותיו אף שעושים כמצות אנשים מלומדה עכ"ז כונתם לשמים האם נאמר שאין להם שכר קיום המצות בעבור שלא למדו הרי לנו שהתלמוד תלוי בתכלית המעשה אבל אין התלמוד תכלית של המעשה וזה הוא היפך מדעת רבינו ורב פפא דייק כל זה מפסוק זה עצמו דולמדתם שהביא רבינו (כי לשון הפסוק ולמדתם ועשיתם המובא בגמרא לפנינו בדרשא דרב פפא לא נמצא כלל בתורה וצריכין אנו להגיה בגמרא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם והוא בדברים ה' גם הבעל תורה אור ציין על פסוק שהביא רב פפא דברים ה' אמנם לא הרגיש שינוי הלשון של הפסוק המובא שם בגמרא כי איננו כך בקרא) ורבינו הביא פסוק זה שהביא רב פפא עצמו להסמיך בזה ההלכה שהוא היפך דעת רב פפא הן אמת דברייתא זו ומימרא דרב פפא שם קשה אליבא דלכל הדיעות דלדעת ר"ת הרי כל תלמוד בין של עצמו ובין של אחרים בכל ענין עדיף ממעשה גם לדעת השאלתות עכ"פ תלמוד של עצמו עדיף ממעשה ומימרא דרב פפא הוא להיפך דכל שאינו בעשיה אינו בלמידה הרי המעשה עיקר גם לדעת רש"י דמתלמוד עצמו מעשה עדיף וזה נראה מוסכם ממימרא דרב פפא בכל זאת הרי דעת רש"י בכוונת תירוץ הגמרא הוא דהא לגמור והא לאגמורי דלאגמורי לאחרים התלמוד עדיף והתם ביבמות מסיק הגמרא ואיבעית אימא לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' לא צריכא דקא מיגמר לאחרינא ואזלי ועבדי מהו דתימא אית ליה אגרא לדידיה קמ"ל הרי לך בפירוש דלהך ברייתא אף תלמוד של אחרים ומעשה של אחרים אינם כמעשה של עצמו גם לדעת רש"י מאי האי דאין לו אלא תורה והיינו רק שכר תורה שלמד לאחרי' לבד אבל אין לו שכר מעשה אחרים אשר זכו בהם ע"י הלימוד תורתם שלמדו והלא שכר לימוד אחרים גדולה לדעת רש"י אף ממעשה עצמו ומכ"ש ממעשה של אחרים והנה על דעת השאילתות ורש"י ור"ת יש לנו לומר דכיון דהסיבות זקנים בעליות בית נתזא בלוד העלו דתלמוד גדול ממעשה נדחה כל ברייתא זו של רבי יוסי ודרשת רב פפא שם בפי"ג דיבמות מן דעת זקנים האלה ובדעת זקנים האלה נחלקו השאילתות ורש"י ור"ת ודעת רבינו לדינא יכול להיות או כדעת השאלתות או כדעת ר"ת אמנם על דברי רבינו נשאר זאת לפלא דאף דנאמר דדעת הברייתא נדחה מהסיבות זקנים בכל מקום עכ"פ הלימוד הזה של קרא דולמדתם אותם ושמרתם לעשותם אינו מוזכר כלל בהסיבות זקנים האלה ואיך הביא מדעתו סמך מן פסוק כזה אשר בגמרא נדרש מאותו הפסוק עצמו דרשא הפוכה ממש מדעת רבינו ועיין מה שהביא מרן הכ"מ לקמן בפ"ג הלכה ד' בשם הירושלמי אהא דמסבת זקנים שזכרתי דהדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה המעשה קודם לת"ת וכמו כן פסק רבינו לקמן הלכה ד'

פרק חמישי הלכה ו': וכן לא יחלוץ תפיליו לפני רבו ולא יסב אלא כיושב לפני המלך ע"ב

זה הוא מפרק חלק דף ק"א על פסוק וירם יד במלך שלמה אמר ר' יוחנן שחלץ תפיליו בפניו ואנחנו לא נדע שום מקום אחר בש"ס בבלי וירושלמי אשר יאמר בו איסור חליצת תפילין בפני רבו זולת את אשר אנו למדין ממימרא זו דר"י על הרמת יד דירבעם במלך שלמה גם מרן הכ"מ ציין מקור דין זה ממימרא זו דר"י והנה רש"י פירש שם דהרמת יד הוא מפני שהיה לפנות לו לצד אחר מפני אימת המלך ולחלוץ שלא בפניו גם מפני שהוא מגלה ראשו והוא זילזול לפני המלך והנה מלבד דלא ידענו מאין לקח רש"י זה דגילוי הראש הוא זילזול הכבוד לפני המלך ואם אמנם כי מסתמא היה לרש"י ז"ל איזה מראה מקום על זה אבל עדיין על רבינו קשה שהביא דין זה דאיסור חליצת תפילין בפני רבו ואיך דימה רבינו אימת רבו לאימת המלך הלא מצינו כמה ענינים אשר אנו מוזהרים עליהם לאימת המלך וברבו אין בהם קפידא והיותר תמוה והפלא דכל מוצא דין אזהרה זו ברבו אין אנו יודעים רק ממלך א"כ למה במלך עצמו השמיט רבינו כל עיקר דין זה דאיסור חליצת תפילין בפניו ולא הביאו לא בהלכות מלכים ולא בשום מקום אחר כלל ולולי דמסתפינא להגיד דבר נגד דעת רש"י ה"א דכל אזהרת חליצת תפילין אינה במלך כלל ואינה נוהגת רק לפני רבו בלבד וכמו שכתב מהרי"א הטעם דהוי כמורה הלכה בפני רבו דקובע לפניו זמן חליצת תפילין גם אם נאמר דענין הקלת הכבוד בזה הוא כדעת רש"י בכל זאת יכול להיות דקפידות כאלה לא שייכים רק ברבו אבל המלך אינו משגיח כלל על ענינים קטנים כמו אלה ואנן מצינו בפ"ק דקידושין בההוא גברא דמיחלף קמיה דרבינא ורבי ירמיה ולא מיכסי רישיה אמרו כמה חציף האי גברא אמר ליה דלמא ממתא מחסיא הוא דגיסי ביה רבנן. משמע דכבוד זה של כיסוי הראש לא היה נהוג ביניהם רק לפני ת"ח ואצ"ל לפני רבם והא דחשיב לי' ר"י לחליצת תפילין דירבעם בפני שלמה להרמת יד במלך משום דשלמה לא היה מלך לבד כי היה גם ראש הסנהדרין ואף דסדר הקבלה בימינו נמסר לאחיה השילוני גם שלמה היה מבית דינו של לדוד ומצינו דשלמה ובית דינו תקנו עירובין ונטילת ידים והיה גם נביא דבגבעון נראה אליו כבוד ה' והיה רבן של ישראל ומדריכן בתורה ובחכמה ולפיכך מלבד כבוד המלכות שהיה בשלמה היה ירבעם מחויב לנהוג בו גם כל הכבוד שהתלמוד מחויב לרבו ובודאי גם על חליצת תפילין בפניו היה ירבעם מוזהר מצד רבו ובזה שהיה ירבעם חלץ תפיליו בפניו היה מורה בזה שאינו מחזיק לרבו ולא די שהקל בזה, בכבוד רבן של ישראל אף כי פגם בזה בכבוד המלך שהראה לעין כל בזה שאינו מחשיב לתורתו ולחכמתו של שלמה לכלום ואין לך הרמת יד במלכות גדול מזה ולכן ממילא הוי ליה בחליצת תפיליו גם דין מורד במלכות אמנם הרמת כזה לא היה רק במלך שלמה לבד דמלבעדי כתר מלכות שבו אף איזן וחיקר ותיקן הרבה ולימד דעת את את העם. והיה החליצת תפילין בפניו איסור לכל ישראל מצד כבוד רבן רק דבהקלות כבוד רבו היה ממילא גם פגם והרמת יד בכתר מלכות שכו מצד שבט המלוכה שבידו אבל שאר מלכי ישראל אשר אין להם רק שבט המושל וכתר המלוכה לבד אין האזהרה זו דחליצת תפילין בפניהם נוהג בהם כלל הלכך שפיר לא כתב רבינו אזהרה זו דחליצת תפילין רק ברבו לבדו אבל בהלכות מלכים לא היה מקום לרבינו להביא אזהרה זו כלל דשם מיירי רבינו בכבוד הכללי אשר יאתה למלכים לבדם ובכבוד המלכים אינה נוהגת אזהרה זו דחליצת תפילין בפניו כלל

פרק ששי הלכה ח' תלמיד שהוא יושב לפני רבו תדיר אינו רשאי לעמוד לפניו אלא שחרית וערבית בלבד שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים ע"כ

הא דכתב רבינו יושב לפני רבו תדיר הוכיח רבינו מפ"ק דקידושין דף ל"ב דרבא אסקיה לביה הילולא דבריה לר' מאיר ולר' פנחס בריה דרב פפא ולא קמו מקמיה ואיקפיד רבא ואמאי הקפיד ולא דן אותם לזכות דודאי קמו כבר מפניו השני פעמים אשר החוב עליהם שחרית וערבית אלא דהוא לא השגיח לתת דעתו עליהם אז אלא ודאי בכל תלמיד שאינו יושב לפני רבו תדיר מחויב הוא לעמוד מפניו בכל פעם שרואה אותו מפני החשד דהרואים לא ידעו דכבר יצא ידי חובתו בקימת פעמים שחרית וערבית ויחשדו אותו שהוא פוגם בכבוד רבו וע"ז הקפיד רבא וכמו כן כתבו התוספות בפ"ק דקידושין דף ל"ג ד"ה אין דיש חילוק בין תלמיד שיושב תדיר לפני רבו ובין שאינו יושב תדיר לפני רבו. אמנם יש להעיר בדקדוק צחות לשון רבינו שכתב בתלמיד היושב לפני רבו תמיד דאינו רשאי לעמוד מפניו רק שחרית וערבית ולשון רשאי מורה הכונה דמוזהר בזה שלא לעשותו אכן בתוספ' דקידושין שם הוכיחו דהא דאין בעלי אומנין רשאין לעמוד ממלאכתן הכונה הוא דאין עליהם חיוב לעמוד אבל אם ירצו מותרים לעמוד דמימרא דאין בעלי אומנות סתמא אתמר בין במלאכת אחרים ובין במלאכה שלו ובמלאכה שלו מאי איסורא איכא גם הביאו התוספת ראי' ממתניתין דעירובין דף כ"ח דנקיט התם דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה אע"פ שאינו רשאי והתם אין לתיבת רשאי שום כוונה אחרת רק שאינו מחויב בה ועיין בתוספת עירובין שכתבו דתיבת רשאי הוא תרגומו של חיוב והנה בהא דאין ת"ח רשאין לעמוד בפני רבו יותר משני פעמים ביום לא עמדו התוספת כלל לפרש הכוונה אם שאינו מחויב לעמוד עוד יותר או שיש אזהרה בכך שלא לימוד יותר' ואין לומר דסמכו על הא דגבי עמידת