יד המלך (לנדא) - א כא

הלכות הלכה ג' באמצע הדיבור וכן לא פרק ראשון יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר להיות זולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפש ע"כ

הנה אפשר לכוין בכונת רבינו דלא נאמר להשביע נפשו רק לשובע נפשו דהיינו שהצדיק אינו רוצה ליהנות ולהשיג איזה תענוג על ידי אכילתו רק דכל אכילת הצדיק אף בעת שהוא רעב הרי הוא אוכל הכל על השובע נפש דהיינו כאלו נפשו שבע שאז אין האדם נהנה באכילתו ומצינו בתורה כאשר הלונו העם על משה ברפידים אמרו בשבתינו על סיר הבשר באכלינו לחם לשובע ועפ"י חוקי הלשון צריך להיות ההפלגה באחרונה אמנם הכונה הוא דהיו משבחים היותם במצרים דלא אכלו שם לחם למלאות חסרון הרעבון רק דהיו שבעים תמיד בשבתם על סיר הבשר והלחם שהיו חפצים לפעמים לאכול היה לשובע שהיו שבעים כבר משביעת בשר שהיה להם די והותר וכן מצינו בלשון חז"ל בפסח דנאכל על השובע כמו כן כל אכילתו של הצדיק אינו לתענוג רק להכרחיות קיום הגוף לבד שאי אפשר להיות זולתו

שם באותה הלכה וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ע"כ

רבינו רצה לעורר את האדם על מדת ההסתפקות ושמח בחלקו כי טוב המעט לצדיק מהמון אשר לרשע ולא תמלא נפשו ממנו ולא ראה בטובה וזה הוא כונת הכתיב יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רוב כי השמח בחלקו ימצא כל במתת חלקו וישמח במתנת גורלו אשר חנן לו אלהים. אמנם האיש אשר עינו רעה בשלו יכול להיות דהוא מתעשר אמנם ברוב עשרו לא ישיג מעולם השמחה והעונג אשר ימצא האדם בהשגת כל וסיים הכתוב דמתרושש אף שיש לו הון רב דלעולם לא ישיג ברוב עשרו השמחה והתענוג אשר ימצא האדם כשיש לו כל וזה הוא החילוק שבין כל ובין רב כי בכל עוצם המון עושר אשר לאדם לא יגיע לו רק ענין רב אמנם ענין כל לא יושג לו גם במלוא ביתו כסף וזהב רק במדת הסתפקות לבד יש לו כל ומצינו כי ה' בירך את אברהם בכל והכונה הוא שהיה מסתפק ושמח בחלקו אשר חנן אלהים אותו וממילא היה מתברך בכל כי מי שלא חסר מאומה הרי יש לו כל ויצחק רמז ג"כ באמרו ואוכל מכל שלא היה מתאוה לשום אוכל זולת אשר הקרה ה' לפניו די הכרחו ובאותה רגע אשר השיג די הכרחיותו היתה נפשו שלמה ושמחה בכל עידון ועונג האפשרי שיגיע לאדם בהנאות כל תפנוקים, ומעדנים שבעולם גם יעקב אמר לעשו כי חנני ה' וכי יש לי כל וזה הוא מידת ההסתפקות האמיתיות אמנם עשו אמר יש לי רב. ובכל הון אשר התפאר א"ע לפני יעקב לא היה בכחו לפאר מעמדו הטוב שיש לו לו כל כי השגות מדה זו להיות לו כל זה היה ענין בלתי אפשרי בדעותיו של עשו המקולקלות כי בכל המון ריבוי רבבות לא תמלא רע עינו ולא תשבע נפשו מלהתאות להיות לו עוד כפלי כפליים ועל ענין זה הזהיר פה רבינו שכל אדם יזכך נפשו ורצונו לבל ירדוף אחר המותרות רק יחפוץ די הכרחיותו לחיי שעה ובדרך זה ישיג תמיד שמחה ועונג בעוה"ז ובעוה"ב

הלכה ה' ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדיעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חכם כיצד מי שיתרחק מן נגובה הלב עד קצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזהו מידות חסידות ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזהו מידת חכמה ע"כ

דברי רבינו אלה צריכין ביאור וכונה דנראים כסותרים את עצמם עם מה שכתב לקמן בפרק שני הל' ג' וז"ל ויש דיעות שאסור לו לאדם לנהוג בהם בבינונית. אלא יתרחק מהם מן הקצה האחד אל הקצה האחר והוא גובה הלב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ורוחו נמוכה ע"כ וזה סותר אל מה שכתב כאן דבדרך הבינוני במדה זו נקרא חכם ובקצה האחרונה נקרא חסיד וכמו כן הוא ממש בכל שאר המידות הרי דלפי מה שכתב כאן אין חילוק בין מידות גובה הלב לשאר מידות גם הלח"מ התעורר בזה והאריך לישבו ולדעתי הנכון בזה הוא דודאי אם זכה האדם באמת לכוין דרך האמצעי בין גבהות לשפלות אזי דרך הזה הבינוני הוא דרך הצדק גם במידות הענוה ומידות היושר לדרכי האדם כאשר הוא לכל המידות בכללי וזה הוא כונת רבינו בהלכה זו דיעות ובפרק זה אשר כונתו פה להשים חוק ולהגביל גבול לעצם המידות של בני אדם בכל תהלוכותיהם ובעצם המדות באמת אין חילוק בין מידות גובה הלב ובין שאר המדות דבכולם קו האמצעי הוא קו היושר לכל בני אדם ומי שיצא מן הכלל לבוא במידת גובה הלב עד קצה האחרון דהיינו עד שפלות הרוח נקרא חסיד אמנם לקמן בפ"ב. אין כונת רבינו לדבר מאיכות ומהות של גבולי גוף המידות רק דכונת רבינו בפ"ב להשית עצות לנפש האדם להמציא רפואה לחולי דיעותיו להראותם מסילה הישרה לבוא אל דרך הממוצע אשר ילכו בו ולכן בצדק שפט רבינו לבחור במידת גובה הלב הדרך להגיע עד קצה האחרון של שפלות הרוח בכדי שיהיה האדם נכון לבו בטוח שהוא עכ"פ בדרך הממוצע אבל מבלעדי עצה זו אין לאדם דרך בטח לבל ימעדו קרסוליו במדה זו דמשונה בזה מידות גובה הלב מכל שארי מידות מגונות דבכל שארי מידות כמו החמדה והקנאה ונקמה וכדומה אף שתכונת רעות כאלה מושרשים המה בנפש בכל זאת ידע האדם את עתם וקים ליה בנפשיה לדעת איך להזהר מהם ולפיכך מצינו שאותן המידות הרעות אשר נזהרנו מהם בכח איסור הרי אזהרתן מפורש בתורה כמו לא תקום ולא תחמוד לא תשנא את אחיך בלבבך וכדומה משא"כ מידות הגאוה אף שהוא מגונה מאד ושנא ה' כל גבה לב ובכל זאת לא מצינו אזהרתו מפורש בתורה רק חז"ל אסמכוה אקרא דורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך והענין הוא. דלא יצויר בזה אזהרה כלל לתכונת מידת המגונה של גבהת הלב הוא דהאדם מחזיק את עצמו בהדרגה ומעלה יתירה מאת אשר יאתה לו ולכן אין מדה זו סובל כלל אזהרה ללא תתגאה דהלא האדם המתגאה בעצמו אינו יודע מלהזהר מזה כלל כי הוא מדמה בנפשו ויתברך בלבבו כי כל הכבוד והגדולה אשר מבקש לעצמו כן יאתה לו לפי יקר ערכו אשר הוא בעיני עצמו ולפיכך לא נאמר בתורה רק הרחקות המידות הרעות והמתועבות אשר יסובבו מידות הגאוה בכדי שיתן האדם אל לבו לשמור דרכיו שלא להתעות נפשו אל דרך המסוכן הזה אמנם אזהרה על ענין פרטי של הגאוה. לא שייך בזו המדה כלל ולפיכך גם רבינו כאשר שם דרך להעמיד את האדם בטח במדה זו על דרך המיצוע לא היה לו די בזה ליעצו אל דרך הממוצע דהיינו שלא יבקש כבוד וגדולה יותר מאת אשר יאתה לו דבעצה זו לא היה מועיל מאומה דעצה זו לא שייך רק בכל שארי המדות דידע האדם בעצמו את המקום אשר עומד שם בטבעו אבל בגאוה כל המתגאה אינו יודע כלל גאותו וכל דרך איש המתגאה ישר הוא בעיניו ומדמה בנפשו שהוא עומד על דרך המיצוע וע"כ הזהיר לנו רבינו שירחיק א"ע במדה זו עד קצה האחרון שהוא הענוה והשפלות דאז לבו נכון ובטוח דאינו על קצה השני שהוא הגאוה ועכ"פ הוא על דרך המיצוע ואם לפי מעלת הדרגתו הוא באמת על קצה הענוה אזי עכ"פ לא הפסיד בכך. ואדרבה דהוא בזה במידות חסידות

פרק שני הלכה ג' שאין דרך הטוב להיות האדם עניו לבדו אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה מאוד ולפיכך נאמר במשה עניו מאוד ולא נאמר עניו בלבד ולפיכך ציוו חכמים מאוד מאוד הוי שפל רוח ע"כ

הנה אזהרת חכמינו זאת אין ספק דלא קאי רק על סתם בני אדם אבל מלך חייב לנהוג א"ע בכבוד ואדרבה מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ובודאי לא עליו קאי האזהרה זו שיהיה שפל רוח והוא בחור ה' מורם מעם וכמאמר שמואל הנביא אל שאול הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה אמנם מכל מקום צריך להיות בו ענות צדק לבל ישתרר בשרירות לבו על עם קדוש ולנהל אותם לאט בחכמת המוסר ובדברי חן וחסד וככל ענוה היתירה זו היה במרע"ה רועה צאן קדשים שהיה סובל טרחם ותלונותם והיה רוצה למסור נפשו עליהם והא דכתוב במרע"ה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה הוא לפי שמהות מידות ענוה באדם הוא שמכיר יקר ערך גדולתו ויודע רום מעלתו ובכל זאת מונע א"ע לבל ישתרר וינהוג א"ע ברמה על פני אחיו ורוצה בטובת ומעלת כל אדם לבל יתברך בלבבו כי אך לו לבדו יאתה המעלות והחשיבות ולפי שכל המידות האלה היה במרע"ה ומי כמלכנו זה מעוטר במעלת קדושות וטהורות ונשגבות אשר ידעו ה' פנים אל פנים והוא היה יודע קדושת ערכו ובכל זאת לא היה מחשב א"ע לכלום והיה מיחס כל גדולתו הכל להבורא ב"ה שחלק מחכמתו ומככודו אליו והיה רוצה בטובת כל אחד מישראל כל כך עד שלא היה ברוחו שום קנאה עליהם ובתום לבבו אמר נגדם ומי יתן והיה כל עם ה' נביאים ולפיכך סמוך לפרשה זו נאמר והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה דכל ענוה הוא לפי ערך הגדולה וכמאמרם בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו דהענוה היא לפי ערך הגדולה וכל אדם אשר השגתו עצומה ויתירה בגדולתו של הקב"ה ממילא עצומה