יד המלך (לנדא) - א יז

אבל אם לא מיכסי בטלית דבת חיובא לא חייביה רחמנא כלל. ואפשר דהיה זאת לרבינו מהא דמסיק הגמרא שם במנחות דהכי אמר ליה מלאכי לרב קטינא טצדקי למפטר נפשך מציצית והוציא רבינו מזה דמוטל החיוב על על כל ת"ח להביא א"ע לידי חיוב ציצית וגם מצד הסברא מסתבר ליה לרבינו דכיון דטעם מצות ציצית מפורש בתורה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם כו' והרי אנו צריכין לראיה ולזכירה זו להנצל מעבירה כל היום כולו ולפיכך כלל רבינו שיהיה כל היום עטוף בציצית בהדי תורה ותפילין וכמו כן כתב הסמ"ג בעשין כ"ו כ''ו וז"ל ולא בביהכ"נ לבד אלא בשוקים וברחובות דשם אנו צריכין יותר אזהרת דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם יע"ש ועינינו הרואות עובדא המובא בגמרא באחד שכמעט בא לידי עבירה ובאו ארבע ציציותיו וטפחו על פניו וניצל ממנה והכונה הוא ג"כ דהיה רואה בפניו הציציות ונזכר בדרכי ה' ובמצות התורה ופירש מן העבירה גם החכם הרב רבי אברהם בן עזרא בפירושו על התורה כתב וז"ל ולפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה ע"כ והנה אנחנו קבלנו עלינו כחובה להיות מלובש בבגד ציצית תמיד כל היום וביותר בשעת התפלה וחלילה לנו להקל ולהסיר מעלינו עול מלכות שמים אפילו שעה אחת ובגמרא פרק כל כתבי דף קי"ח הובא דאמר רבי נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית וכן נאמר שם גם בתפילין ופירוש רש"י שלא הלכו ארבע אמות בלא תפילין ובלא ציצית הרי לנו דאדם השלם מחויב להיות מוכתר תמיד בשני כתרים האלה

פרק ששי הלכה א' כל המאבד שם משמות הקדושים הטרורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה שהרי הוא אומר בעכו"ם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם ע"כ

הנה מן הכתוב שהביא רבינו אנו למדין גם איסור נתיצת אבני מזבח ושריפת עצי הקדש דכתיב ומזבחותם תתוצון ואשיריהם תשרפון באש ואכולהו סיים הכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם ולא ידעתי למה חילק רבינו ביניהם דבנתיצת אבני מזבח ושריפת עצי הקדש כתב רבינו דאינו עובר עד שינתוץ וישרוף דרך השחתה ובמחיקת השם סתם וכתב דחייב בכל ענין ואפילו מחק ע"מ לתקן חייב ומנא ליה לרבינו לחלק בזה בין נתיצה למחיקה הלא שניהם מכתוב אחד באו גם גוף הדין שחידש רבינו בנותץ אבני מזבח ושורף עצי הקדש דאינו חייב אלא דרך השחתה לא ידעתי מאין הוציאו רבינו וחפשתי עד מקום שידי מגעת ולא מצאתי והנה מקור דינים אלו המה מספרי פרשת ראה. ושמה לא הוזכר כלל בנתיצת אבנים ושריפת עצי הקדש שיהיה דוקא דרך השחתה ונראה לי דרבינו מצא חילוק זה מרומז בספרי שם בפרשה שהובא דרשא דלא תעשון על נתיצה ומחיקה ואמר ר' ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל יהיו נותצין מזבחותם אלא שלא תעשו כמעשה העכו"ם ותגרמו עונותיכם להמקדש והמזבח שיחרב ולמה לא אמר ר"י תמיה זו על מחיקת השם דכי תעלה על דעתך שיהיו ישראל מוחקין את השם הקדוש והנורא ובמחיקה לא שייך דרשא זו דדרש ר' ישמעאל בנתיצת מזבח אלא ודאי דקים ליה לר' ישמעאל דאיסור מחיקת השם הוא אף במחק ע"מ לתקן ושפיר הוצרך קרא לאסרו ואין מקום כלל לתמיה זו דכי תעלה על דעתך דישראל יהיו מוחקין את השם דבאמת דבדרך השחתה לא היינו צריכין קרא דזה אינו עולה על הדעת כלל וקרא דאיצטריך במוחק ע"מ לתקן דאי לאו קרא היינו פוטרין במחיקה ע"מ לתקן ואף אם לא תיקן בכל זאת הכונה היתה עכ"פ רצויה לטובה ולפיכך לא תמה רק על נתיצת מזבח דקים ליה לר' ישמעאל דנתיצת מזבח אינו אסור רק דרך השחתה ולכן שפיר תמה דכי תעלה על דעתך דיהיו ישראל מכוונים להשחית מזבחות ה' בנתיצה והשחתה בידים אלא לא תעשו כמעשה העכו"ם ותגרמו להמזבח לנחוץ ומזה הוציא רבינו החילוק דמחיקת השם אף ע"מ לתקן חייב ובנתיצה ושריפת אבנים ועצי הקדש אינו חייב רק דרך השחתה אמנם בגוף תמיהתו של של ר' ישמעאל המובא בספרי יש לעורר הרבה דהלא באמת מצינו במקרא מלכים א' י"ח י"ט דכתיב באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס וגם אליהו אמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות וגומר את מזבחותיך הרסו וראיתי בתרגום יונתן על נביאים שהביט ע"ז ברוח קדשו ומתרגם על מזבח ההרוס מזבח דה' דהוי מפגר ועל מזבחותיך הרסו מתרגם ית מדבחך פגרו וכונת תיבת פגר היא לשון שביתה בלשון המקרא ובגמרא וכאמור בחיל דוד (שמואל א') אשר פגרו בנחל הבשור וגם בגמרא מצינו בפרק מפנין יומי דמיפגרי ביה רבנן ובפרק א"נ אי אגרא לא פגרי ועוד בהרבה מקומות במדרש רבה וכלהו לשון שביתה הן ובמשנה תורה תרגם האונקלוס על פסוק דונתצתם את מזבחותם ותיתרועין ית איגרהון ובשירת הים ת"א על וברוב גאונך תהרוס קמיך תברתינין לדקמו על עמך והנכון בזה הוא דסתם הריסה הוא הריסת בנין אמנם היכי דנאמר הריסה ותכונת הענין מצד עצמו אינו סובל כונת הריסת הבנין הרי בענינים כאלה הכונה של הריסה הוא על דרך השאלה וכונתו הוא השבתה דכמו דבהריסת בנין נשבת הבנין מלהיות עוד כמו כל שביתת ענינים על דרך לא נכון הושאלו מתיבת הריסת בנין וכן ת"א בפרשת יתרו על פסוק דפן יהרסו לעלות אל ה' לראות דלמא יפגרון קדם ה ליחזי דגם שם אין תכונת הענין סובל הריסות בנין רק על חופש הרצון באין מתג ורסן ולכן ת"א דלמא יפגרון דהיינו דישבתו מפחד ה' ומהדר גאונו משא"כ במשנה תורה על פסוק דונתצתם את מזבחותם דתכונת הענין סובל נתיצה ושבירה והריסת בנין ע"כ ת"א תברתינין. והנה גם להתנא בעל ת"י על נביאים היה תמוה תמיהת ר' ישמעאל דאינו עולה על הדעת כלל דהריסה זו יהיה הכונה על הריסה ונתיצה בידים דבכל הפשעים והמורדים שהרבו לחטוא בכל זאת חלילה להם לשלוח ידם לנתוץ מזבח ה' ולפיכך גם שם בהריסת מזבח האמור שם בקנאת אליהו לא היה תכונת ענינו סובל לדעת הת"י דיהיה כוונתו הריסת בנין מזבח ה' ולכן ת"י על על הריסות האלה הנאמר שם פגרו דהיינו שביתה וחטאתם כי כבדה ופשעם אשר עצמה היה שבטלו הקרבנות ניחוחי ה' ועי"ז שבת המזבח באין זבח ומנחה וכן פירש רש"י בפרק חלק אהא דהובא שם בגמרא דאמון העלה שממית ע"ג המזבח דהיינו דעלה על המזבח קורי עכביש דבטל עבודה כל כך עד שארגו עכביש קוריהן ע"ג המזבח אמנם במזבח עצמו לא שלחו יד וכן הובא שם בגמרא על מנשה דהרס את המזבח ולא אמרו לנתץ את המזבח דגם המה כיוונו לכונת הריסה זו האמור בקנאת אליהו ולפי ת"י זה לא די דאין מהריסה קושיא על ר' ישמעאל אלא דיש ראיה דגם דעת ת"י בן עוזיאל היה ג"כ כתמיהת ר' ישמעאל וכתשובתו דחטאי ישראל שיגרמו לחורבן המזבח מקרי הריסה כמו הריסת בנין המזבח בידים

פרק ז' הלכה ד' כל כל הנביאים אינם מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה ע"כ

זה הוא מפרק במה מדליקין דף למ"ד והגם שמצינו להנביאים הקדושים שהתנבאו בשברון לב ובעצבון רוח פורענותן של ישראל ואין לך נביאות אנחה ויגון יותר ממגילת קינות שאמרן ירמיהו הנביא ברוח נבואה אמנם תוכן הענין וטעם הדברים הוא דודאי הערות רוח ממרום כרוח הקדש של נבואה ראויה שלא תהיה שורה רק על נפש שלימה בלי חסרון כלל בכדי שתהא מוכשרת לקבל כח שלם כזה ואנו רואין דגם בחסרון הגוף אמרו בגמרא דרך תמיה וכי עשית למרע"ה בעל מום והכונה הוא דא"כ איך היה ראוי לקבל הדרגה שלימה כזה ואף דמצינו במרע"ה שהיה כבד פה זה לא היה מצד חסרון רק אדרבה מצד שלימות בכדי להשלים ענינו לפרסם על ידו כח וגדולת השם ב"ה והיתה זאת כונה מהבורא ב"ה כדי שלא יאמרו על משה דפטיט הוא וברוח פיו פיתה את פרעה לשלח את ישראל וכן הוא דבר זה בפירוש בב"ר ומדויק כונה זו בפסוק (שמות ד') מי שם פה לאדם או מי ישום אלם דלשון שם פה ניחא דעל כח הדיבור דהוא כח בחיוב שפיר שייך לשון שימה משא"כ או מי ישום אלם הלא מניעות יכולת הדיבור הוא שלילה וחסרון בכח ואיך שייך על שלילה ומניעות ענין לשון שימה אמנם לפי הכונה שכתבתי רמז לו השם ב"ה זאת למען לא ירך לבבו מן חסרון כח הדיבור כאשר התנצל באמת לפני השם ב"ה באמרו. כי כבד פה וכבד לשון אנכי וע"ז השיב לו, הקב"ה דהכבדות פה אשר לו אינו מצד חסרון במקרה בלי סיבה רק דהשם ב"ה שם אותו אלם בכונה למען השלימו לפרסם על ידו כח ועוצם גדולתו ותפארתו ועל כונת סיבה זו שפיר שייך לשון שימה דכמו דהבורא ב"ה שם פה לאדם בכונה לטובתו להשיג ענינו וצרכיו באמרי פיו כמו כן הושם הוא אלם בכונה להשיג שלימות גאולת ישראל ולפרסם כבוד ה' על ידו אבל חסרון בגוף בדרך מקרה לא יאתה לנביאי עליון ואם כך הוא בחסרון של שלימות הגוף על אחת כמה וכמה בחסרון בשלימות הנפש דאינה ראויה לקבל להערות רוח ממרום כל כך עד שיעלה להדרגת נבואה וממילא כיון דכל עצב הבא לאדם הוא מחמת איזה סיבה אשר יעצבוהו וימררו את רוחו או מצד איזה חולי בגופו וכל זה מצד חסרון בא לו והוא מתעצב על לבו לדחות מעל עצמו חסרון ההוא וכמו כן עצלות הוא ג"כ מכח כובד וחסרון תנועה בנפש והרי חסרונות האלה מונעים השלימות שלו' ולפיכך אין השכינה שורה עליו אז עד שידחה חסרונות האלה וישלים חסרון נפשו והנה כל זה שייך בעצבון הבא לו לאדם מחמת עצמו משא"כ הנביאים הקדושים כשניבאו פורענותן של