יד המלך (לנדא) - א טו

ממונו כיון דאינו בכלל וחי בהם אוקמוה אסברא דכל הון בוז יבוזו לו נגד עבירות רצונו יתברך ואפשר לומר דגם כונת הברייתא כן הוא דרבי אלעזר בעצמו היה מסופק אם הפרשה זו דואהבת לא קאי רק על אזהרה דע"ז בלבד או דקאי רק על כל לאוי התורה והתחיל להוכיח דאם נאמר דהפרשה לא קאי רק על אזהרה דע"ז לבד א"כ למה נאמר ובכל מאודך הרי הוא ק"ו דאם חייב למסור נפשו ממונו לא כ"ש ואם נאמר דהפרשה זו קאי רק על כל עבירות שבתורה ושפיר היה צריך להשמיענו בכל מאודך דממונו חייב למסור בשביל כל עבירות שבתורה הרי גם זה א"א לומר כן דא"כ למה נאמר ובכל נפשך הלא הדבר פשוט דבשביל שאר עבירות אין צריך למסור נפשו עליהם דוחי בהם כתיב ומסיק הברייתא דהפרשה לא מיירי רק בע"ז לבד דמחויב למסור נפשו על עבירה זו. והא דכתיב גם ובכל מאודך בשביל אותן אנשים אשר ממונם חביב עליהן מגופן והלכך גם רבינו לא הביא רק החלוקה הזאת דאין צריך למסור נפשו בשאר עבירות דזה הוא מצד הקרא אבל בהא דחייב למסור ממונו בכל שאר עבירות דזה הוא מצד הסברא גם רבינו לא היה צריך לכתבו כלל ובדברינו אלה ירוח לן דקדוק עצום ורוב שיש לדקדק בברייתא זו דהא דקאמר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר ובכל מאודך ניחא דכל מאודך ק"ו מבכל נפשך אבל הא דקאמר אם נאמר בכל מאודך למה נאמר ובכל נפשך אין לו שום פירוש כלל דאם לא נאמר ובכל נפשך רק ובכל מאודך איך נדע עדיין דמחויב למסור נפשו הא אין למילף נפשות מממון ובפרט דלפום הה"א עדיין לא ידע אם יש כלל בני אדם אשר ממונם חביב עליהם מגופם ולפמ"ש ניחא דבחלוקה זו דאם נאמר ובכל מאודך אין הכונה בזה דלמה נאמר ובכל נפשך דא"צ לאמרו. רק דהכונה הוא דאם נאמר ובכל מאודך הרי בע"ז דחייב למסור נפשו מכ"ש דצריך למסור ממונו ולא היה צריך קרא כלל ומדכתב רחמנא ובכל מאודך ע"כ לא קאי פרשה זו על ע"ז רק על כל שאר עבירות שבתורה דאין צריך למסור נפשו עליהם ושפיר השמיענו רחמנא דמאודו חייב למסור עליהם וא"כ למה נאמר ובכל נפשך הלא בכל שאר עבירות א"צ למסור נפשו עליהם וע"ז מסיק הגמרא דפרשה זו לא מיירי בשאר עבירות רק בע"ז ובכל זאת הוצרך רחמנא קרא דבכל מאודך משום דיש בני אדם אשר ממונם חביב עליהם מגופה

וניחא בזה מה שהובא בספרי בפרשה שניה דוהיה אם שמוע וז"ל מה ת"ל בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר נאמר בפרשה ראשונ' בכל לבבך ובכל נפשך הא ליחיד והא לציבור ע"כ ולא נאמר בפרשה שניה גם ובכל מאודכם משום דפרשה שניה דקאי על הציבור הוי כונת הפסוק דאם הציבור המה באגודה אחת להוועץ יחד כדת מה לעשות על אונס ע"ז מחויבים כולם להסכים לקדש שמו הגדול הנכבד והנורא ולפיכך כיון דכתיב ובכל נפשכם דמחויבים להסכים על מסירת נפשם שוב א"צ לכתוב ובכל מאודכם דק"ו הוא דמחויבים להסכים על מסירת מאודם ומסקנת הגמ' דמסיק בפרשה ראשונה לא שייך בפרשה השניה משום דברבים לא שייך לומר דממונם חביב עליהם מגופם דזה לא שייך רק באדם פרטי אבל לא בצבור

הלכה ח' בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורים רק במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולים שקצים ורמשים אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שאין בהם הנאה לחיך הרי זה מותר אף שלא במקום סכנה חוץ מבב"ח וכלאי הכרם שהם אסורים אפילו שלא כ"ה ע"ב

דין זה הוא בפרק כל שעה דף כ"ד מימרא דר' אבהו אמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא כדרך אכילתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי אכל חלב חי דפטור א"ד אמר ר' אבהו אמר ר"י כל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי כו' למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי ע"כ והנה שתי הלשונות חלוקים הם בסברא דלישנא קמא סובר דדוקא באכילה קפיד קרא דאינו לוקה רק באכל דרך אכילה דכיון דאכילת כל בני אדם כולם הם בדרך אחד ולפיכך גם כונת התורה באיסור אכילת כל הדברים האסורים היה ג"כ על דרך אכילת כל בני אדם ואם אחד יצא מן הכלל ואכל איזה דבר איסור שלא כדרך אכילת סתם בני אדם לא היתה כונת התורה לחייבו מלקות בלאו דאכילה מ משא"כ באיסורי הנאה דמצד עצמו דרכי ההנאות משונות זה מזה לפי הזמן והשעה המשתנות לפי צרכי בני אדם אשר יצטרך כל אחד להכרח פרטי והאדם השבע אשר יצטרך להאיר לעצמו באפילה בשמן של ערלה או בחלב של שור הנסקל לא יהנה אז באכילתו והאדם אחר אשר הוא רעב ותאב לאכול לא יהנה בהדלקתו וכיון דאין דרך כללי לכל הנאות ודרכיה שונות לפי דעת וצורך בני אדם והתורה לא פרטה דרך כי אסרתה סתם כל הנאה הרי אף אחד נהנה לדעתו ולצרכו ולשעתו בדרך אשר אין רוב בני אדם נהנין בו דכיון דעכ"פ אדם זה הוכרח לדרך הנאה זו בתר דידיה אזלינן ולוקין אותו על איסור הנאה זו שנהנה לצרכו ולישנא בתרא מסתבר ליה דלהכי היתה כונת התורה דלא מצינו בשום מקום איסור הנאה בפירוש בלשון לא יהנה רק דהתורה כללה לאיסור הנאה בלשון לא יאכל ללמדנו דאף איסור הנאה אינה רק בדרך שבני אדם נהנין ורבינו פוסק כלישנ' בתרא דאף באיסו' הנאה בעינן דוקא כדרך הנאתן ולהכי חשיב רבינו בהלכו' מאכלו' אסורות פי"ד הל' י"ד בהדי אוכלין ומשקין שאין חייבים עליהם רק כדרך הנאתן גם יין נסך ואף דהוא מאיסורי הנאה בכל זאת אין חייבים עליו רק כדרך הנאתן וזה שכתב מרן הכ"מ שם שדברי רבינו שם הם עפ"י לישנא בתרא דפרק כל שעה דללישנא קמא אם נהנה מיי"נ עפ"י איזה דרך שיהיה לוקין עכ"פ על איסור הנאה שבו והנה המ"ל התעורר כאן על מרן הכ"מ ולדעתי צדקו בזה דברי מרן בדרך ישר מאוד

גם מה שהביא המ"ל דברי רבינו בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות הל' י"ח שכתב שם וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או שנתן לכותי או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכות מרדות והנה המ"ל החליט כונת רבינו וטעמו בדין זה משום דכל דבר מאכל אין דרך הנאתו רק דרך אכילה אבל כל שארי הנאות אשר אינם בדרך אכילה הוי שלא כדרך הנאתן ואנן קיי"ל כלישנא בתרא דר' אבהו אר"י דכל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם רק דרך הנאתן ולפיכך פסק רבינו דבמכירת איסורי הנאה או נתינה לכלבים אינו לוקה והנה אם אמנם דגם דעתו הגדולה של הרב המגיד בכונת רבינו הוא כדעת המ"ל:

בכל זאת אנכי אין בידי לישב דעתי להעמיד על נכון כונה זו בדעת רבינו חדא דאיך סתם רבינו לכתוב סתם דאינו לוקה בלי רמז שום טעם כלל:

ואין לומר דסמך על הא דאין לוקין בכל איסורין שבתורה רק דרך הנאתן דהלא בכל ההלכות השנויות מרבינו עד הלכה זו לא למדנו רבינו עדיין כלל לישנא בתרא דר"א אר"י דאין לוקין באיסור הנאה רק דרך הנאתן ודין זה שלא כדרך לא הביא רבינו כאן כלל רק לקמן בפרק י"ד מהלכות מ"א. ועוד דלמה בחר לשנות שלש דרכי ההנאה אלה של מכירה ונתינה והשאיר לנו מקום לטעות דבהנאות הדלקה ומשיחה לקי' ובאמת כן הוא דעת רש"י דפירש שם בסוגיא דאין לוקה על איסור הנאה רק כדרך הנאתן וז"ל אין דרך הנאתו רק להדליק או למשוח בהן עורות אבל לרפואה הוי שלא כדרך הנאתן ע"כ ולפי דעת ה"ה והמ"ל אינו לוקה לדעת רבינו רק בהנאות אכילה לבד ובדבר שדרכו לאכול אף במשיחה והדלקה אינו לוקה וגם המ"ל בעצמו הרגיש בזה וכתב דרבינו תפס במכוון דרכי הנאות ונתינה להשמיענו חידוש בזה דאף דבהנאות האלה פרט הכתוב לנו בפירוש להתיר בנבלה בכדי להורות לנו דמכירה ונתינה חשיבי הנאה וממילא בכל שאר איסורי הנאה הנאות האלה של מכירה ונתינה אסורים המה וה"א דגם לוקין על ההנאות האלה והשמיענו רבינו דבהנאות האלה של מכירה ונתינה לא חשבה התורה להנאה רק לענין איסור לבד דאסורים מן התורה אבל מלקות אינו חייב רק בהנאות אכילה לבד והנה דברי המש"ל האלה דברי חכמה המה אך זה גופא תמוה על רבינו דהלא ללישנא בתרא דר"א אר"י כך מסתבר ליה דהא דאסרה התורה בהנאה לאיזה איסור לא היתה כונת התורה רק בהנאה שהוא כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן לא נכללה כלל בכונת איסור הנאה וכיון דאיצטריך התורה למשרי בהדיא בנבלה הנאה דמכירה ונתינה הרי לך בפירו' דהתורה חשבה הנאות מכירה ונתינה לדרכי ההנאות אשר המה כדרך הנאתן דאל"ה למה ליה לרחמנא להתיר הנאות האלה בנבלה הלא אף אם נבלה אסור בהנאה בכל זאת יהיה מותר בו המכירה והנתינה משום דהוי שלא כדרך הנאתן אלא ודאי דהתורה חשבה מכירה ונתינה לדרך הנאה ואי לאו דהתירה רחמנא בפירוש בנבלה היה נבלה אסור במכירה ונתינה וכיון דהוי כדרך הנאה מילקי נמי לילקי גם קשה מאוד לעשות פלוגתא רחוקה כל כך בין דעת רש"י ודעת רבינו. דלדעת רבינו לפי מה שפירשו כונתו הרב המגיד והמש"ל דכל הנאה דאינה בדרך אכילה הוי שלא כדרך הנאתן והרי אף בהדליק בחלבו של שור הנסקל או משח בו עורות אינו לוקה לדעת רבינו ולדעת רש"י ז"ל לא זו בלבד דעל הנאה דהדלקה ומשיתות עורות דלוקה וכמו שכתב רש"י בהדיא בפרק כל שעה בסוגיא דחזקיה ור' אבהו דיליף חזקיה דחמץ אסור בהנאה מדכתיב לא יאכל ופירוש רש"י ע"ז וז"ל מדקרינא בו לא יאכל משמע על היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאות המביא לידי אכילה הם הדמים שלוקח בהם דבר מאכל ע"כ הרי לך בפירוש דדעת רש"י דאף מכירה בדמים הוא דרך הנאות אכילה דבעד הדמים יוכל ליקח דבר מאכל ועוד דלפי האמת דעת רש"י צדקו מאוד בזה ודעת רבינו צריך טעם בזה דנהי דעיקר דרך הנאה אינו רק דרך אכילה בכל זאת כיון דהנאות מכירה מביא לידי הנאות אכילה שקונה בעד דמיו דבר מאכל הרי כשאכל אותו המאכל שקנה בעד דמי מכירת האיסור הרי חיך אוכל הנטעם בא לו מהנאות איסור הנאה ולמה לא חשיב רבינו הנאה זו של מכירה לדרך הנאה והיותר תמוה לדעת ה"ה והמש"ל דטעמו של רבינו הוא משום דהנאות מכירה ונתינה הוי שלא כדרך הנאתן א"כ תמוה לאותן הסוברים בדעת