יד המלך (לנדא) - א קמד

עצמו דכל ספק איסור הוא לקולא ואם רוצה לישא ממזרת מכריעין הקולא לצד זה דהוא ממזר אבל לפי מה שהסברתי ניחא דאי לאו דהתירה התורה לספק ממזר לבוא בקהל לא היה לספק ממזר שום תקנה דאם היינו באים להכריע בו לקולא מכח כלל זה דספיקא דאורייתא לקולא הרי היינו דנין ומכריעין להקל בו משני הצדדים דלהתירו בבת ישראל היינו אומרים דכשר הוא ומותר בישראלית ולהתירו בממזרת היינו מכריעין להיפוך. לצד השני לקולא והיינו אומרים לקולא דממזר הוא ומותר בממזרת וכיון דעכ"פ באחד משתי צדדי הספק הוא אסור בודאי והכלל הזה של ספיקו לקולא מתירו בשתיהן הרי הכלל סותר הודאי והיכי דהכלל סותר הודאי אזלינן בשני הצדדים לחומרא והיה כל ספק ממזר אסור ששתיהן בישראלית ובממזרת ולא היה לו תקנה כלל ולכן שפיר איצטרך לדרשה דממזר ודאי לא יבא בקהל אבל ספק ממזר יבא. להתירו בישראלית וכיון דהיתר הקרא אינו רק להתירו בישראלית לכן בנשואין ממזרת נשאר על דינו דאסור בה מספק וכמו שביארתי

ואל תשיבנו מן ספק אכל כזית חלב או פחות מכזית דמביא ג"כ אשם תלוי וכמבואר במשנה ריש פרק ספק אכל והרי בספק כזה אין קולת הספק סותר הודאי. ולדעת רבינו דספיקא דאורייתא לקולא מן התורה למה חייב אשם תלוי בספק הזה ובפרט דלרשב"ל דסובר דח"ש מן התורה מותר הרי הספק. בין כשיעור ובין פחות מכשיעור הוא ספק השקול בין איסור להיתר גמור ואם ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. הרי מוכרע הספק לצד היתר דהוא פחות מכשיעור ולרשב"ל הוא היתר גמור מן התורה ומן התורה מותר לרשב"ל לאכול הספק הזה לכתחלה ואיך מביא על הדיעבד בעבר ואכלו לספק הזה אשם תלוי הנה גם אנכי אשיבך ע"ז דלא עלי תסוב קושיא זו. כי אם על עיקר דין המתניתן דאיך מביא כלל בספק של אכילת כזית אשם תלוי. הלא בגמרא קאמר שם דחתיכה אחת משני חתיכות שנינו והטעם הוא או משום דבעינן דוקא איקבע איסורא או משום דבעינן אפשר לברר האיסור וקאמר שם הגמרא דאיכא בנייהו בין שני טעמים האלה בשתי חתיכות אחת כזית ואחת מחצית כזית ולא ידעינן איזה הוא האיסור ואיזה הוא ההיתר ואכל חתיכה של הכזית דלהטעם דבעינן אפשר לברר האיסור הרי גם בחצי זית יכול לברר האיסור. וחייב באשם תלוי ולטעמא דבעינן איקבע איסורא דוקא ובכזית וחצי זית לא איקבע איסורא עדיין דדלמא החתיכה של החצי זית הוא האיסור הרי חזינן עכ"פ דהיכי דיש ספק אם האיסור הוא כשיעור אין זה איקבע איסורא וכיון דאנן קיימינן כטעם זה דבעינן איקבע איסורא ואינו חייב אשם תלוי רק דוקא היכי דאיקבע בספק זה איסור ודאי ואם כן היכי משכחת לפי זה כל עיקר דין המשנה בספק אכל כזית או פחות מכזית דמביא אשם תלוי הרי לא איקבע איסורא בשיעור שלם ודוחק לומר דמתניתן מיירי. שהיה מונח לפניו חתיכה גדולה אשר יש בה הרבה יותר מכשיעור רק דהוא מסופק על שיעור אכילתו אם אכל ממנה כשיעור או פחות מכשיעור דבזה שפיר איקבע איסורא אבל בלא היה בכל החתיכה כזית ודאי פטור מאשם תלוי דאי אפשר לומר כן דבמתניתן סתמא נאמר וחילוק כזה היה לה להמתניתן לפרש ואדרבה לשון המשנה דנקיט ספק יש בו כשיעור משמע דהספק הוא על כמות החתיכה אם יש בו כשיעור או לא ובפרט דרבינו בודאי היה לו לפרושי דדוקא באם הספק הוא בשיעור האכילה אז הוא מביא קרבן אבל אם הספק הוא בשיעור של גוף החתיכה אם החתיכה היא כזית או לא ואכלה אינו מביא קרבן ובאמת הדבר הזה הוא תמוה מאוד והיותר תמוה על רבותינו הראשונים שלא התעוררו לפרש וליישב בזה מאומה

את העולה בדעתי לחדש בענין זה. דהא דפשיט להו להגמרא שם בר"פ ספק אכל דבחצי שיעור לא איקבע איסור כרת זה אינו רק בחצי שיעור המוטל לפנינו. ואנו ידענו בבירור שאין בו שיעור רק דהספק הוא בהחתיכות דבספק חצי שיעור כזה אף דפליג ר"י ורשב"ל אם חצי שיעור מותר. או אסור מן התורה בכל זאת כיון דלדעת שניהם אין בחצי שיעור איסור לאו גמור ע"כ לענין קביעות שפיר מסתבר להגמרא דבין לר"י ובין לרשב"ל אין בספק זה קביעות איסור. לאו גמור אבל בחתיכה המונחת לפנינו והיא בספק אם יש בה כשיעור הדבר ברור דבין לר"י ובין לרשב"ל אסורה חתיכה זו מדאורייתא לאוכלה ואף אם בכל מקום אמרינן דספיקא דאורייתא לקולא מן התורה הכא הוא לחומרא דהא דלדעת רבינו הוי ספיקא לקולא מדאורייתא זה הוא דוקא בספק השקול של איכות הענין אם הוא איסור או היתר ואין בו חזקה לא לאיסור ולא להיתר אבל בידעינן בודאי על דבר שהוא אסור רק דהספק הוא אם יש בו כשיעור או לא. אין לך חזקה גדולה מזו שמוחזק הדבר עכ"פ באיסור באיכותו והספק אינו על איכות הדבר רק על הכמות ואם אנו רואין עד היכן כחה של חזקה מגעת ותכונתה משונה זו מזו בכמה דרכים שונים יש חזקה דמעיקרא ויש חזקה דהשתא ולדעת רבים מרבותינו אנו מחזיקין מאיסור לאיסור ואף דהאיסור הראשון בודאי נסתלק. מ"מ עודנו פועל העבר על ספק ההוה מחמת שהיה עכ"פ פעם אחת שם איסור ולמה לא נאמר דחזקת האיכות של הדבר. אשר אנו דנין עליו פועל על ספק של הכמות שלו וכיון דאיכות הדבר הוא איסור גם הכמות הוא כשיעור איסור ובחזקת איסור עומד ואם אתה בא להתירו ולהוציאו מחזקת איסורו אין בידך. עד שיוודע לך בבירור שאין בו כשיעור

ומלבד דענין זה הוא מוסכם מצד הסברא. עוד הכרעתי והוכחתי ותמכתי יסודותי דכן הוא דאלת"ה יהיה קשה על הא דקאמר הגמרא בתמורה (דף ט"ו) דשלש מאות הלכות נשתכחו באבלו של משה. עד שבא עתניאל בן קנז וחזרן בפלפולו וחשיב שיעורין בהדייהו והנה לרשב"ל דסובר דח"ש מותר מן התורה הרי קודם שהחזיר עתניאל כל ההלכות האלה בפלפולו היה אז כל איסורים שבתורה בספק איסור והיתר. דאם הוא פחות מכשיעור הרי הוא לרשב"ל היתר גמור מן התורה. ולדעת רבינו דספיקא דאורייתא הוא לקולא מן התורה. האם נאמר דהותרו אז בכל אותן הימים כל איסורים שבתורה מחמת ספק ידיעת השיעור וספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. הלא זה הוא מלתא בורכא ובדותא ולא יקובל על הדעת כלל אלא ודאי דזה הוא הדבר אשר דברתי דכל שהאיסור הוא ודאי רק דספק הוא מצד כמות שיעורו אין שום צד לומר, כלל בספק כזה, דהוא לקולא דכיון דגוף הענין הוא ודאי איסור אין לך איתחזק איסורא גדול מזה והלכך בעת אשר נשתכחו השיעורין היה אז אף לרשב"ל כל משהו אסור מן התורה ומשום ספק דדלמא כך הוא שיעורו במשהו והשתא עולה כל ענין זה של חיוב אשם תלוי הכל על נכון דהגמרא שם בר"פ אמרו לו מיירי דמונח שתי חתיכות לפנינו מעורב איסור והיתר ואחת מהחתיכות ידענו שודאי דאין בו שיעור וע"ז שפיר קאמר הגמרא דלא הוי איקבע איסורא דדלמא החתיכה של החצי זית הוא האיסור ואין כאן בחתיכות האלה בין שניהם קביעות שיעור איסור כרת והספק הזה אינו בהשיעור רק בהחתיכות וכל חתיכה מהשתיהן אין איכות איסורה נודע בבירור ולפיכך שפיר לטעמא דבעינן איקבע איסורא אינו מביא אשם תלוי (ובהלכות שגגות ביארתי והוכחתי דטעם זה דבעינן אפשר לברר איסורא אינו חולק על טעם זה דאיקבע איסורא דקביעות איסור בכל אופן בעינן. דאי לא קביעות איסור הוי כל הספק לקולא. ואין לו על מה להביא אשם תלוי והטעם זה דבעינן לברר האיסור אינו רק טעם מוסיף על הטעם דאיקבע איסורא דאף דאיקבע איסורא יש עוד חק התורה נוסף בקרבן אשם תלוי. דאינו בא רק דוקא. על ספק העשוי להתברר) משא"כ במתניתן דמיירי באכל. חתיכה שאיסורה נודעת בודאי רק דהספק הוא בשיעורה אם הוא כזית או לאו זה שפיר הוי איקבע איסורא ולא מיבעיא לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה אלא אף לרשב"ל דח"ש הוא מותר מן התורה זה הוא דוקא בחתיכת איסור אשר ידענו בבירור שאין בה כשיעור אבל בספק דשמא יש בה כשיעור גם רשב"ל סובר דאסור מן התורה וכיון דאיקבע איסורא וגם ספיקו הוא לחומרא שפיר. מביא על ספק הזה אשם תלוי ועיין היטב בדברים האלה כי הוא יסוד מוצק בעניני ספיקות ויש לי להביא ראיה לחידוש סברתי זאת דהיכי דהכרעת שני צדדי הספק לקולא המה סותרים זה את זה גם רבינו סובר דספק כזה הוא מדאורייתא לחומרא מתוספת דריש פרק שני נזירין שכתבו אהא דפריך הגמרא אמתניתן דשני נזירין וראה אדם אחר שאחד מהם נטמא דשניהם מביאים קרבן מספק ומתנים ואמאי הא כל ספק טומאה ברשות היחיד מסוטה גמרינן לה ומה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברשות היחיד הוא דוקא בבי תרי אבל הכא שני נזירין והאי דקאי גביהון הא תלתא והוי ליה ספק טומאה ברשות הרבים וכל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ומשני דמיירי באומר ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם וכיון דהאדם הרואה היה עומד מרחוק ולא היה תולדות הספק רק במעמד השני נזירים לבד על כן הוי ספק טומאה ברשות היחיד והקשו התו' וז"ל ואם תאמר א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י טמא בודאי ושורפין עליה תרומה ויש לומר דלא גמרי' מסוטה רק דבר שאפש' להיות כסוטה דאפשר שניטמאת אבל הכא