יד המלך (לנדא) - א קמא

והאתחנים ז"ל דלמה לא רשמו ולא הזכירו כלל מקור דין זה מהגמרא כדרכו של הב"י בכל מקום וצע"ג

פרק שמיני הלכה ז' ניטל העץ שהוא תלוי בו בעץ מעיקר האתרוג ונשאר מקומו גומא פסול ע"כ:

דרב בעל ספר בית יעקב בתשובותיו סי' קמ"ב הוכיח להכשיר ניטל פטמתו ע"י חיבור במחט בלא נקב מפולש וראיתו מפרק ב"מ (דף ל"א) דאמר ר"ח תפרה בקיסם מערבין בה והובא בש"ע או"ח סי' שס"ו אלמא דחיבור ע"י הקיסם משוי ליה להפרוסות כשלימה. ה"נ משוי ליה חיבור המחט של הפיטמא להאתרוג ללקיחה תמה ועוד ראי' אחת מביא חזקה ובריאה מפרק לולב הגזול (דף ל"ו) דאמר רבה לא לינקוט אינש הושענא בסודרא דבעינן לקיחה תמה וליכא ורבא אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אמר רבא מנא אמינא לה דתנן איזוב קצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ועולה ואוחז באזוב ומזה ואמאי ולקח וטבל אמר דחמנא אלא התם כיון דחיבריה כגופא דמיא הרי לך דכל חיבור ע"י חוט וכדומה מיחשב ללקיחה יעו"ש ולדידי צ"ע בדין זה טובא ומהא דפרק ב"מ אין ראי' כלל דהתם כל עיקר טעמא דאין מערבין בפרוסה הוא משום איבה הלכך מהני החיבור ע"י קיסם בדלא ידוע תיפרייהו ואף דאין החיבור מועיל להשות הפרוסות כחדא שלימה מ"מ שותפי העירוב אשר יראו לעינים לא יכירו בהם אם המה פרוסות וממילא לא יהיה איבה ביניהם. ובאמת לא מצינו קפידא זו דלא יהיה ידוע תפירייהו בכל הני מקומות אשר התפירה מועלת בו וכגון תפירות היריעות של ס"ת וההוא דאזוב קצר ועוד רשות כדומה. ולמה לא יהיה קפידא בזה בשום מקום דלא יהיה תפורייהו ידוע רק בתפירה זו דפרוסות בעירוב בו לבדו הקפיד הגמרא דוקא דלא יהיה ידוע תפורייהו אלא ודאי משום דעיקר טעם של התפירות בעירוב הוא דהשותפין לא יכירו ולא ידעו שהוא תפור ויסברו שהוא פת שלימה. וכיון דהתפירות המה רק למראה עין השותפים שלא ידעו שהוא מחובר מפרוסות. ע"כ שפיר בעינן בזה שלא יהיה ידוע תפורייהו בכדי שלא ירגישו בו השותפים ולא יועיל התפירה מאומה גם מלשונו של הב"י נראה שג"כ הרגיש בהחילוק הזה. וסמך א''ע בדין זה על הראי' השנית שהביא מברייתא דאזוב קצר אמנם לדעתי גם בראי' זו יש להקשות טובא דהן אמת דמברייתא זו דאזוב יש הוכחה ברורה דחיבור המפורדים ע"י דבר אחר מהני להיות אחד לענין זה שיהיו לאחדים בידו של האוחז אמנם כל זה לא שייך רק בענינים שאין חסרון ופסול הפירוד בעצם הענין וכמו באזוב דעצם האזוב כשר בפ"ע וחסרון הפירוד אינו רק מצד הנוטל דצריך ליטלו בידו ואין מקום בו ליד האדם להיות נאחז בהם ובזה שפיר אמרינן דאם אוחז בו ע"י דבר אחר המחובר בו כוין דהאחיזה של האיזוב נתפס בכח ידו הוי כמו אם אוחז את האזוב בעצמו ובגוף האזוב בעצמו לא היה בו חסרון פירוד מעולם משא"כ באתרוג דבעינן שיהי' לקיחה תמה דהיינו האתרוג כברייתו עם פטמתו אשר גדל בו וכשנפרד הפטמא מהאתרוג ונפסל בכך היה הפסול בעצם הפירוד ועכ"פ באותו זמן היה הפטמא והאתרוג כל אחד כעצם אחר בפ"ע והיה אז על האתרוג עצמו מחמת הפירוד הזה שם פסול. ונהי דכשנתחברו אח"כ המה לאחדים ביד הנוטלם מ"מ עדיין אינו מועיל החיבור הזה לעשות גוף האתרוג שיהיה אחד עם פטמתו כברייתו כמו שהיה קודם הפירוד דהרי באותו זמן כשנפרד הפטמא מהאתרוג והיה הפטמא בפ"ע נעשה הפטמא כעצם אחר מן האתרוג ומה מהני החיבור שנתחברו יחד אח"כ הגע בעצמך באם ניטל פטמא מאתרוג זה וחיברו באתרוג אחר או שנטל שני חצאין משני אתרוגים וחיברם יחד האם נאמר שמועיל החיבור ע"י חוט לעשותו כאתרוג שלם שיהיה יוצא בו ידי חובתו ומה לי אם הפטמא המחוברת בחוט היא הפטמא הנפרדה ונטלה מהאתרוג הזה עצמו או מאתרוג אחר הלא היה עכ"פ הפטמא פעם אחת שבורה ומפורדת מהאתרוג. ואנחנו לא נדע פעולה יתירה מהחיבור החוט רק שנעשה בכך שני הנפרדים כאחד אבל לא שנעשו כמו אותו אחד שהיה קודם הפרידה

וראיתי בתשובות שבות יעקב. שרוצה להכשיר אתרוג אשר נתפרד רוב הפטמא מבשר האתרוג.. אמנם עדיין הוא תלוי ומחובר להאתרוג וראיתו מפ"ק דחולין דמייתי שם הגמרא ברישיה של עולה דלמא דפלי ובדיק ליה ואי משום אותה לנתחיה ולא נתחים לנתחיה ה"מ היכי דחתיך לה לגמרי אבל היכי דלייף לית לן בה ופירש רש"י תרגומו דלייף היינו מחובר אלמא היכי שמחובר במקצת מיקרי שלם יע"ש ועפ"י סברת החילוק שכתבתי אין שום דמיון כלל לרישיה דעולה עם אתרוג דבנתחי העולה שפיר מחלק הגמרא בין היכי דנחתך לגמרי למחובר במקצת דהתם אין הקפידא על כל נתח שיהיה דוקא שלם כברייתו. רק שיהיה מחובר מנתח אחד בכדי שלא יהיה מנתח אחד נתחים הרבה מפורדים זה מזה. אבל בכל זאת יכול להיות כל נתח מסודק ומחותך רק שהחתיכות לא יהיו מפורדים לגמרי זה מזה דאו יופסל מחמת שיהיה עליו שם נתחים הרבה אבל בעודו מחובר במקצת אם אמנם דאותו מקום המחותך והמפורד בעצמו לא מיקרי שלם הלא היכן מצינו שום קפידא בנתחי העולה שיהיה שלימים כהויתן. אך כל חסרון הנחסר לגמרי ממילא פסול משום דמה שנחסר כאן ונמצא במקום אחר הוי חתיכה בפ"ע ונפסל משום נתח לנתחיה אבל אם היה מצויר חסרון שלא יהי' החסרון נתח בפ"ע. אזי לא היה החסרון כזה פוסל בנתחי העולה וכיון דהיכי דלייף ליה במקצת אף דבאותו מקום הנפרד חסר בשר הנתח הלא עצם החסרון לא איכפת לן בזה מאומה דעכ"פ אין החסרון הזה נמצא במקום אחר לנתח בפ"ע הלכך שפיר מהני בזה מחובר במקצת דבעודו מחובר נתח אחד מקרי ולא איכפת לן מה דפליא ליה לבדקו משא"כ באתרוג דהתורה הקפידה להיות לקיחת האתרוג לקיחה תמה ושלימה כמו שהוא בברייתו ומאי מהני מחובר במקצת הלא אותו מקום שנפרד הפטמא מהאתרוג ונשאר מקומו חתוך אותו המקום חסריה להאתרוג מכמו שהיה בתחלת ברייתו ואם אמנם כל אותו המקום אשר תלוי ומחובר שם הפטמא בהאתרוג מקרי תם ושלם מ"מ נפסל מכח חסרון של אותו מקום הנפרד והלא אם אתרוג הוא יפה ומוהדר ושלם מכל צדדיו ולא נחסר ממנו רק כל שהוא ממקום אחד הוא פסול ולא מבעי' אם נפרד רוב הפטמא מהאתרוג דכללא בידינו דרובא הוא ככולה רק אף בנפרד במיעוטו ומחובר ברובו קשה בעיני לסמוך על סברתו של הגאון בעל ש"י דבזה לא שייך למימר רובא ככולה להיפך ולומר דהוי כאלו גם אותו מיעוט לא נחסר מאומה משום דבאתרוג כל שטחת מקומו. כל חלק וחלק ממנו למקום בפ"ע יחשב ובאותו מקום הנפרד אף חסרון כל שהוא פוסל הרי עכ"פ אותו מעט שטח המקום. אשר בו החסרון זה השטח הוא נחסר כולה ופסול מחמת פסול מעט השטח הזה, יצא מהני הרוב הכשר להכשירו וכמו דלא מהני הרוב באתרוג השלם מכל צד להכשירו אם נחסר כל שהוא במיעוטא דמיעוטא לומר בי רובא ככולה:

אמנם את אשר אני ראיתי עפ"י החלטות דעת שני המאורות הגדולים האלה שניהם יחד דבאתרוג שנפרד ממנו רוב הפטמא ומחובר רק במיעוטא דבאתרוג כזה שפיר מהני להכשירו ע"י חיבור במחט דהיינו לחבר אותו המקום שנפרד הדק היטב ע"י מחט דבאופן זה שפיר מועיל לנו שני הסברות יחד. דכיון דעכ"פ ידענו מהא דרישיה של עולה דבעודו מחובר במקצת לא מיקרי נתח אחר אזי ממילא כל זמן שמחוברת הפטמא במקצת האתרוג עודנו הפטמא כעצם מעצמיו וחלק מחלקיו של אתרוג זה יחשב. ונהי דבמקום הנפרד מיקרי חסר וכמו שביארתי מ"מ לענין זה שפיר מהני ההכשר של הבית יעקב לדבק מקום זה הנפרד ע"י מחט דכיון דהפטמא זו. עדיין חלק מהאתרוג שפיר מהני חיבור המחט להיות אחד כמו שהיה כברייתו מחובר עם פטמתו ושפיר הוי לקיחה תמה וכמו שהוכיח רבא מברייתא דאזוב דלקיחה ע"י חיבור המחט הוי לקיחה וגם כאן כיון שלקח האתרוג והפטמא שגדל בו ומעולם לא נפרד ממנו כל כך להחשיב הפטמא כעצם אחר דהא תלוי בו במקצת הוא יוצא בו ובאופן זה כדאי המה שני המאורות הגדולים האלה לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק. אבל עכ"פ צריכין להשים עין שלא תנקוב המחט עד חדרי הזרע גם תהיה הפטמא מחוברת באופן נאות כ''כ שלא תתחלק שם הדר מהאתרוג דאז בלא"ה פסול דהדר בעינן וליכא שוב. נשאתי עיני וראיתי דבמחילה מכבוד תורתם נעלם מאור עיניהם של שני הגדולים האלה הבית יעקב ובעל שבות יעקב מתניתין ותוספתא פ"ג דטבול יום. כי דין זה של השבות יעקב מבואר שם במשנה ראשונה באוכל שנפרס ומעורה במקצת דכל שעולה עמו הרי הוא כמוהו וכשאר כל האוכלין את שדרכו ליאחז בעצר אוחזין אותו בעלה בקלח אוחזין אותו בקצת ופירש הר"ש דשאר כל אוכלין היינו ירקות ולאו דוקא עלים וקלח, רק גם כל פרי שיש לה יד הוי ג"כ הדין כן דאוחז בהיד שלו. אם הפרי עולה עמו הוי כמחובר ואם לאו הוי כחלוק וכן מבואר בהדיא בתוספתא שם הביאו רבינו בהלכות טומאות