יד המלך (לנדא) - א קכז

הוא בעד גוף השור ושה וממילא כאשר ישלם המקבל אחריות עבורם לכשיגנבו או נאבדו אזי יצאו בתשלומין האלה מרשות הקדש לרשות של המקבל האחריות אשר משלם עבורם וכן פירש רש"י שם בר"פ שילוח הקן (דף קל"ט) אהא דמחלק הגמרא שם בקדשי מזבח דמחוסר הקרבה וכי קאמר הרי עלי הכי קאמר עלי להביאו לעזרה וכמו כן נמי בהרי זו ע"מ שאתחייב באחריותה אף דחל עליו תיכף שם הקדש בכל זאת אם נגנב או נאבד קודם שהביאו לעזרה ושילם בעדו אזי הדרא בתשלומין אלה לבעליו הראשונים ובזה שפיר מסתבר ליה לר"ש דכיון שיש אופן לכשיוגנב או יאבד יהיה השור או השה זו חולין לכן אף דעדיין לא נגנב יש לו דין חולין להתחייב עליו בד' וה' ועפ"י סברא זו המכרעת מהגמרא ופירוש רש"י שפירש אמילתא דר"ש בדיני שומרין ובשבועה דמיירי באמר הרי עלי עולה והוממה יצא לנו הוכחה מבוררת דדוקא עולה או שארי קדשי מזבח כיון דהיתה יכולה לחזור להדיוט לכן גם לענין דין שומרים ושבועה יש להם דין הדיוט אבל בקדשי ב"ה כיון דלא יצויר כלל דע"י קבלות האחריות יחזור דבר ההקדש להדיוט אף ר"ש סובר. דאין חילוק בין קיבל עליו אחריות או לא ובקדשי ב"ה אף בקיבל עליו אחריות אין בו דין שומרין ואין נשבעין עליהם

פרק ששי הלכה א' מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו שנאמ' בערב תאכלו מצות ומשאכל כזית יצא ידי חובתו ע"כ

ונסתפקתי. במי שאין לו בליל ראשון של פסח רק חצי זית מצה ואי אפשר לו בשום צד להמציא אליו שיעור כזית שלם אם החיוב עליו עכ"פ לאכול החצי שיעור אשר יש לו. או דלמא כיון דאין בידו לצאת בשיעור כזית שלם הוי אונס בקיום מצוה זו וא"צ לאכול אף החצי שיעור אשר לו דכל חצי שיעור במצות אכילת מצה כמאן דליתא דמי והנה ממשמעות לשון רבינו נראה. דאם אין לו מצה שיעור שלם מוטל עליו החיוב בחצי שיעור דעינינו הרואות דרבינו דקדק לחלק ושיכל את ידיו בלשון הלכה זו ופתח סתם דמצות עשה לאכול מצה בלילי פסח ולא פירש דהעשה הוא על כזית ואח"כ כתב ומשאכל כזית יצא ידי חובתו ושטחת לשון זה מורה בפירוש דבאכילת כזית שלם יצא ידי חובת מצוה גמורה אבל בכל זאת אם אין לו כזית לצאת ידי חובתו לגמרי. אזי עכ"פ המצוה עליו לאכול מצה עכ"פ מה שאפשר לו ואף אם אין בידו רק פחות מכשיעור הרי הוא חייב באכילתו דמצות עשה על כל בר ישראל לאכול מצה בלילי פסח

וראיתי להתוס' ר"פ המצניע ד"ה כגון אהא דבעי רבא מר' נחמן בזרק כזית תרומה לבית טמא מהו כו' שהקשו שם וז"ל מאי שנא כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה כדמוכח בפרק הערל דהאוכלה בטומאה עצמה אינו לוקה ולענין איסור הרי חצי זית ג"כ אסור דהא קיי"ל כר"י דח"ש אסור מן התורה ויש לומר דמכל מקום כזית חמיר טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות בכל מקום יע"ש והנה קושית התוס' האלה צריכין ביאור דהנא כל טעמו דר"י דח"ש אסור מן התורה הוא משום דכל ח"ש חזי לאיצטרופי לשיעור שלם לחיוב מלקות וסברא זו דחזי לאיצטרופי לא שייך רק באיסור לאו אבל באיסור עשה דגם באיסור שלם אין בו חיוב מלקות כלל הרי ממילא לא שייך באיסור עשה סברא דחזי לאיצטרופי ומנא לן דח"ש אסור מן התורה באיסור עשה. ובפרט דלפי סברת התוס' ר"פ יוה"כ דלסברת חזי לאיצטרופי בעינן גם ריבוי דכל הנאמר באיסור חלב לרבות ח"ש וגמיר מיניה כל איסורי לאוין אבל באיסור עשה לא מצינו שום ריבוי כלל ומאיסור לאו אין בידינו לגמרו וע"כ צריכין אנו לפרש כוונת התוס' דכל עיקר שיעור כזית דבעינן בכל אכילת איסור זה אינו רק באיסור לאו דלא תאכל דאזהרת התורה הוא בשב ואל תעשה וכיון דסרס אכילת אדם הוא בכזית הלכך שפיר יש לנו לומר דכל עיקר הלאו דאזהריה רחמנא ללקות על שב ואל תעשה לא היתה כוונתה רק על סתם אכילת בני אדם והיינו בכזית אבל פחות מכזית לא כיונה התורה באזהרתה ואי לאו סברא זו של חזי לאיצטרופי אף איסור גרידא לא היה בו וכמו שהוא באמת לרשב"ל משא"כ באזהרת התורה על קום ועשה של מצות עשה אין בידינו לומר כלל דחיוב העשה לא קאי רק על אכילת סתם בני אדם שהוא דוקא בכזית דמה נענה בחיוב עשה כמו עשה של אכילות מצה וכדומה והלא אם אדם אחד הוא איסטניס ויוצא מרוב טבע בני אדם ואינו יכול לאכול כזית ואם יכריח א"ע לאכול כזית יהיה אצלו אכילה גסה אשר אינו יוצא בה ידי אכילת מצוה האם נאמר דלא יהיה נוהג בו חיוב עשה זו ולא עליו יהיה מנות התורה וכי בשביל שהוא איסטניס לאו ישראל הוא גם מבלעדי הכרח סברא זו המוכרחת מצד הדעת והשכל לא ידענו דמהיכי תיתי נאמר דהקפידה התורה שלא יקוים העשה רק באכילת כזית דוקא דבאזהרת לא תעשה שפיר יש מקום לומר דלא החמירה התורה כל כך ללקות על אכילה שאיננה כדרך הטבע של רוב בני אדם ודרכיה דרכי נועם. אבל בכל קיום מצות עשה הסברא הוא. דכל ישראל יש להם לכל אחד חלק בקיומה איש לפי אכלו הראוי לו אך עכ"פ אין החיוב על יותר מכזית דכזית מחשיב אכילה לכל אדם בין לננס ובין לעוג והרי אנו רואין בכל אכילת מצוה וכמו אכילת הכהנים בבשר קדשים דהוא מ"ע דואכלו אותו אשר כיפר בהם גם אכילת תרומה הוא מ"ע לכהנים ומברכין על אכילתן אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה ולא מצינו בשום מקום שיהיה החיוב על הכהנים שיאכלו דוקא כזית ולא זו בלבד הרי מצינו ג"כ באכילת פסחים דעשה גמורה נאמרה בתורה לאכול את הבשר בלילה הזה ומשנה שלימה שנינו בפרק האשה (דף פ"ט) דאפילו הן מאה ואינן ראוין לאכול כזית אין שוחטין עליהן ובגמרא יליף לה מדכתיב איש לפי אכלו ולא מיבעי לרש"י שפירש שם דבעינן עכ"פ דכל מאה היינו כל המנוים יהיו כולן ראוין לאכול כזית הרי בפירוש דאין חיוב העשה של אכילת כאו"א באכילת כזית דוקא ומדעת רש"י זו מוכח בהוכחה ברורה דא"צ דוקא כזית לצאת בו ידי אכילת פסח דכיון דכל המאה המנוים אינן ראוים רק לאכול כזית אחד הרי אם בשעת אכילה דחק כל אחד לאכול כזית בפני עצמו נגד יכלתו אכילה גסה הוא ולא יצא בה כלל ידי אכילה ובודאי לדעת רש"י גם באכילת מצה א"צ כזית דמה לי חיוב אכילת קרבן פסח בליל ראשון אשר הוא מן חוב עשה של ואכלו את הבשר בלילה הזה או חוב אכילת מצה בליל הראשון אשר הוא מן חוב עשה של בערב תאכלו מצות הן אמת דרבינו בהלכות ק"פ בפרק ח' הלכה ג' כתב גם באכילת ק"פ כמו באכילת מצה דחייב לאכול בליל הראשון בשר הפסח על השובע וסיים ג"כ ומשאכל כזית בשר יצא ידי חובתו אמנם רבינו הולך בזה לשיטתו שפירש לעיל כונת המשנה דמאה ואינן יכולין לאכול כזית היינו דכל אחד מהם אינו ראוי לאכול כזית אין שוחטין עליו כלל וכיון דבשעת שחיטה בעינן שיהיה כל אחד ראוי לאכול כזית שפיר יכול להיות דגם בשעת אכילה יש קפידא בבשר הפסח כמו באכילת מצה דבשניהם אינו יוצא ידי חובתו רק באכילת כזית דוקא ואולם הא גופא קשה דמנא ליה לרבינו דבר זה דבשתי אלה באכילת מצה וק"פ אינו יוצא ידי חובתו רק באכילת כזית ולמה לא כתב רבינו כן בשאר אכילת מצוה של אכילת קדשים ותרומה והנה באכילת ק"פ רצה הכסף משנה לסמוך אכילת כזית מגמרא פרק כיצד צולין דאמר רב משום ר' חייא כזיתא פסחא והלולא פקע איגרא אמנם אין ראיה זו כדאי להוכיח מזה דאינו יוצא ידי חובתו רק בכזית ודלמא מעשה שהיה כך היה או שגירא דלישנא נקיט ולאו דוקא והנה באכילת מצה בליל ראשון מצינו בהרבה מקומות בגמרא אשר נאמר שאכילתו כזית וממילא יש מקום. גם באכילת ק"פ למילף מאכילת מצה אכן במצה גופא לא ידענו מקורו ומאין היה להם זאת דאינו יוצא ידי חובת אכילת מצה רק בכזית והנראה לדעתי למסתבר ליה לרבינו דשאני בזה חובת עשה דאכילת מצה. מן כל שארי אכילת מצוה ומשום דכתובת אכילת מצה כתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות ודריש בגמרא דאינו יוצא ידי חובת מצה רק עם דבר שאיסורו משום בל תאכל חמץ והרי מצינו דאינו יוצא במצה של טבל ומשום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל ופירשו הטעם משום דאין איסור חמץ, חל על איסור טבל ואף דבטבל לכי מתקני שפיר חל עליו איסור חמץ מ"מ אינו יוצא בו ומשום דבעינן דבאכילה זו גופא אשר יוצא ידי חובת מצה יהיה יכול לבוא באכילה זו לידי איסור חמץ ומכ"ש באם אינו אוכל מצה רק ח"ש דאינו יוצא בו ידי חובת עשה דמצה דהא בשום אופן אינו יכול לבוא באכילה זו לידי לאו דבל תאכל חמץ דכל איסור לאו אינו רק על שיעור שלם אבל לא על פחות מכשיעור הלכך בעשה דאכילת מצה לצאת בו ידי חובת מצות עשה גמורה שפיר בעינן כזית בכדי שיהיה יכול לבוא באכילה זו לידי אזהרת לאו גמור אבל בפחות מכזית דאם היה חמץ לא היה באכילתו עבירת לאו גמור לכן אינו יוצא באכילה זו גם ידי חובת מצה וממקום דאתון עליה דכמו דקיימינן דחצי שיעור אסור מן התורה והרי יש עכ"פ איסור גם בחצי שיעור ובפרט באיסור חמץ דהביא רבינו בפ"א דרשה פרטית על איסור חצי שיעור לכן כמו כן גם לענין המצוה של אכילת מצה עכ"פ הנחת עיקר המצוה היה גם על חצי שיעור וכמו כל שארי אכילת מצוה דעלמא רק דבשאר אכילת מצוה יצא בפחות מכזית ידי חובת עשה גמורה ובאכילת מצה ידי חובת עשה גמורה בעינן כזית אבל לענין ראשית החיוב של אכילת מצה אמרינן להאי גיסא דכמו דיכול לבוא באכילת ח"ש לידי איסור של אכילת חמץ דהא עכ"פ הח"ש אסור מן התורה כמו כן קיים עכ"פ באכילה זו