יד המלך (לנדא) - א קכד

ובדרך הזה המבואר למעלה בהדלקת נרות המנורה יש ליישב מה שיש לדקדק על דעת רבינו דפוסק בפ"י מהלכות כלאים דכהנים שלובשים בגדי כהונה של שעטנז שלא בעידן עבודה דלוקין משום כלאים והראב"ד השיג שם על רבינו בזה ודעתו דבבגדי כהונה הותרה כלאים אף שלא בעידן עבודה והלא יש לנו הוכחה מבוררת מהתורה כדעת הראב"ד דבהלבשות הבגדי' לאהרן ובניו בעבודת המלואים כתוב מפורש בתורה ויחגור אותו אבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד וישם עליו את החשן וישם המצנפת על ראשו וישם על המצנפת את ציץ הזהב כו' הרי לך בפירוש דלבישת האבנט היה לפני כל שאר הבגדים אשר לבש אותם אח"כ (ועיין בתשובות שאגת ארי' סי' כ"ט דרצה לומר דבאמת הכהן לובש האבנט לבסוף אחר המצנפת ונסתייע ממימרא דרב הונא ר"פ דיני ממונות (דף מ"ט) דחשיב שם אבנט לבסוף ובמחילה מכה"ת לא שם זך עינו על סדר ההלבשה האמור בפירוש בתורה (ויקרא ח) דהלביש משה לאהרן האבנט הרבה קודם למצנפת ועיין בפ"ק דיומא (דף ה') דקאמר שם אלא כיצד מלבישן דמוכח בזה בהדיא דמסדר הלבשה זו ילפינן לדורות גם מה שכתב הש"א שה דלפיכך הקדימה התורה בהלבישה לכה"ג ביוה"כ האבנט קודם למצנפת משום דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לא היה של כלאים ושפיר היה יכול להקדימו ברישא: לא ידעתי מה יענה לקדימת האבנט בעבודה דמילואים דאבנט זה בודאי היה של כלאים וכאמור ואת האבנט תעשה שש משזר ותכלת וארגמן ושש כתנא ותכלת עמרא הוא) והרי ח' בגדים בכה"ג וד' בגדים בכהן הדיוט בודאי מעכבין בהעבודה זא"ז ואם עבד עבודה מחוסר אחת מבגדים האלה חייב מיתה וא"כ איך לבש הכהן האבנט קודם לשאר הבגדים הא כל כמה דלא לבש עדיין כל הבגדים עדיין אינו ראוי לעבוד עבודה ולדעת רבינו דשלא בשעת עבודה לוקה הכהן משום כלאים אשר בבגדי כהונה א"כ היה הכהן חייב מלקות על לבישת אבנטו שהיה של כלאים שלבש בראשונה. והוא איננו עדיין ראוי לעבודה דהא מחוסר עדיין בגדים אחרים והיה לו להכהן ללבוש האבנט לבסוף בכדי שיהיה תיכף בלבישתו ראוי לעבודה. הגם דמצד הסברא כל שלבש א"ע לעבודה אין בו משום כלאים אף ברגע דקודם עבודה דאל"ה אף אם לובש האבנט לבסוף הא אי אפשר לצמצם כ"כ שלא יהיה לבוש בהבגדים רגע אחת סמוך או אחר העבודה מ"מ עכ"פ ראוין לעבודה בעינן ואם היה לובש האבנט לבסוף אף דאינו עובד עבודה תיכף עכ"פ הוא ראוי תיכף לעבודה משא"כ כשלובש האבנט בתחלה. או באמצע קודם כלות לבישת בגדים האחרים הרי בשעת לבישת האבנט אינו ראוי לעבודה כלל ולדעת רבינו היה הכהן נתחייב מלקות על האבנט של כלאים אמנם לפי הסברא שהסברתי למעלה ניחא דאף שלובש האבנט תחלה בעוד שלא היה ראוי לעבודה מ"מ כיון שלבש לבסוף כל הבגדים כולן הראוין לעבודה ועבד עבודתו בהן לבסוף הרי למפרע נעשה תחילת הלבישה כבשעת העבודה ודחי איסור כלאים למפרע

נהדר לענינינו דאף אם בנרות המנורה. כאשר הודלקו כולם נגמר למפרע בהתחלות ההדלקה קדושת מצוה של כל הנרות כולן שאני התם בזה דהתם אף דלא נגמר קדושת הפתילות עד אשר הודלקה הפתילה האחרונה בכל זאת גם קודם גמר חלות הקדושה לא נעשה עכ"פ בנתים דבר אשר יבטל קדושת המצוה גם על אותו זמן ההמשכה טרם אשר נגמר המצוה למפרע דאם מדליק בנתים מנר לנר או לקונסא אף אם הוא עובר משום ביזוי מצוה או אכחושי מצוה בכל זאת לא נתבטל המצוה ע"י כך אף לשעתו וכיון שלא היה בנתים דבר המבטל קדושת המצוה לשעתו שפיר יש לנו לומר דכאשר כלתה עשיות המצוה כתיקונה. הרי נגמרה קדושתה למפרע מהתחלתה ונמשכה להלאה עד הגמרה משא"כ בקידש אחד אשה מכאן ועד שלשים יום ובא אחר וקידשה מכאן ועד עשרים דשפיר אמרינן דקידושי כולן תופסין כל אחד לזמנו וצריכה גט מכולן ואין אנו אומרים בזה דקידושי הראשון נגמרו למפרע אף על ימים שבנתים דהלא עשתה בנתים דבר הסותר לקידושין הראשונים דקבלת קידושין השנים מתנגדים לקידושין הראשונים דאיתתא לבי תרי לא חזיא והלכך לא שייך לומר בזה דבהגיע זמן השלשים נגמרו הקידושין למפרע ונמשכו להלאה בתחלת השלשים דהא בנתים טרם שהגיעו השלשים ואז עדיין לא הגיע זמן הגמר של קידושין הראשונים קבלה קידושין השנים המבטלים לשעתו קידושין הראשונים ובשעה זו שקבלה קידושין השנים לא נתמלא עדיין כחן של קידושין הראשונים לדחות את השנים וכיון שהקידושין השנים מצאו רגע אחת מקום לחול לשעתן שוב לא פקעו אם לא ע"י גט וכיון דחלו קידושין השנים לשעתן אזי ממילא המה דוחין לאותה שעה את חנות קידושין הראשונים והלכך בהגיע שלשים אין הקידושין הראשונים חלים רק על להבא ומשום דעל הזמן דלהבא המה קודמים לשנים ודוחים את השנים מלחול אבל אין הקידושין הראשונים יכולים לחול על הימים שבנתים דחלות קידושין הראשונים באותן הימים שבנתים כבר נדחו מפני קידושין השנים דעל אותו הזמן קודמין השנים לראשונים

ויובן בזה הדק היטב לשון הגמרא שם בפרק האומר דאמר רב משרשיא בריה דר' אמי לר' אסי אסברה לך טעמא דר' יוחנן דשויא נפשיה כי שרגא דלבנא דכל חד רוחא שביק לחבריה ולשון שויא נפשיה מורה דבזה שקידש השני. אחר הקידושין של הראשון בזה אשויה. כי שרגא דליבנא. דבזה דעשה בנתים דבר הסותר לקידושין הראשונים אזי בסתירה זו. נתן ריוח על ימים שבנתים משא"כ אם לא היו הקידושין השנים סתירה בנתים יכול להיות דעולא ור"א אמר ר"י מודים דכל מעכשיו ולאחר שלשים תנאי הוי ובהגיעו השלשים היו הקידושין הראשונים נגמרים למפרע מהתחלתן והיו נמשכין להלאה בלי הפסק בנתים דאם לא היה דבר סותר בנתים הוי דין קידושין בענין זה של חלות למפרע כמו חלות הקדושה למפרע של הדלקות נרות שהבאתי וכמו כן הכא במשכן חמץ של ישראל אצל עכו"ם אם הגיע זמנו אחר הפסח לא היה מהני קנין מעכשיו להתיר לחמץ זה אחר הפסח דנהי דכל קנין מעכשיו נגמר הקנין למפרע בכל זאת הכא בימים שבנתים דהיינו בתוך ימי הפסח דלא נגמר עדיין הקנין למפרע ואז היה חל עליו איסור דב"י והיה אוסר אז החמץ הזה בהנאה אזי היה נעשה אז בהחמץ דבר המתנגד אשר הוא היפך קנין זה של עכו"ם דחמצו של עכו"ם מותר בהנאה ואין עוברין עליו בב"י וכיון שעכ"פ באותן הימים שבתוך ימי הפסח לא נתמלא עדיין גמר קנינו של עכו"ם לדחות מעל החמץ הזאת האיסורין האלה והלאו דב"י מצא מקום לחול ובמה יתפקע וקנינו של העכו"ם אשר נגמר אחר הפסח למפרע אין בכחו לדחות עבירת הלאו דב"י אשר כבר חל בימים שבנתים דעבירת לאו זה קדם לקנינו של העכו"ם בחמץ הזאת והוי ממש דומיא דקידושין וכמו דאין כח בקידושין הראשונים שנגמרו למפרע בכלות שלשים לדחות איסור א"א מקידושין השנים שהיה חל בימים שבנתים דקודם שלשים כמו כן אין כח בקנינו של העכו"ם שנגמר אחר הפסח לדחות איסור דב"י אשר כבר חל בנתים בתוך הפסח ולפיכך שפיר כתב רבינו דאף דבעינן מעכשיו משום קנין כסף וכמו שביארתי בכל זאת בעינן גם שיגיע זמנו קודם הפסח אבל אם הגיע זמנו אחר הפסח אף בקנין מעכשיו החמץ אסור ומשום עבירת לאו דב"י שהיה חל. על החמץ תוך ימי הפסח וכמו שכתבתי

ואל תשיבני מתנאי דהרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך או ע"מ שתתני לי מאתים זוז דקיימינן דע"מ כאומר מעכשיו ואם נתקיים התנאי הרי היא מקודשת למפרע ואם פשטה ידה בנתים וקיבלה קידושין מאחר אין הקידושין של השני חלין כלל היינו משום דכיון דהברירה ביד הצדדים לקיים התנאי כל אימתי שירצו וע"י קיום התנאי נגמרו הקידושין. לכן כל אימת שנתקיים התנאי נגמרו הקידושין למפרע מרגע של הקידושין עד קיום התנאי והלאה ואין המשך הזמן שבנתים שום הפסק כלל דהא בכל רגע של זמן ההמשכה זו עצמה היה בידם לקיים התנאי וממילא היה בידם בכל רגע לקיים הקידושין משא"כ הכא בקבע ישראל הלוה עם העכו"ם המלוה זמן הפירעון לאחר הפסח דאין העכו"ם יכול לכופו לפירעון או להחליט החמץ בידו עד אחר הפסח ואף דהברירה ביד הישראל הלוה לפרוע תוך הזמן אין יכולת הפירעון של תוך הזמן מועיל לחלות התנאי על ימים שבנתים מאומה דהרי הפירעון זה הוא היפך התנאי דהתנאי הוא דאם לא יפרע יהיה החמץ. נחלט ביד המלוה העכו"ם וע"י הפירעון נשאר החמץ ביד הישראל הלוה ואיך יועיל דבר שהוא מתנגד ומבטל התנאי להקדים חלות התנאי עוד על ימים מקדם וכיון דאין ביד הצדדים להקדים קיומו של תנאי. ולהחליט החמץ בתוך הזמן ביד העכו"ם אם לא במכירה חדשה לכן גם ע"י תנאי דמעכשיו שהתנו ביניהם בשעת ההלואה, ואף אם נתקיים התנאי דמניעות הפירעון ולא פרע בזמן שקבע לו אחר הפסח ונגמר הקנין למפרע בעת נתינת הכסף בשעת ההלואה בכל זאת אותן הימים של תוך ימי הפסח שבין ההלואה לזמן הפירעון היה קיים החמץ ברשות הישראל להיות חל עליו אז איסור דב"י ושוב אין בכח קנינו של העכו"ם לאחר הפסח לפעול על למפרע להפקיע איסור זה אשר כבר קאי וקיימי ובאמת יצא לנו מביאור דברים האלה דאם התנה העכו"ם המלוה בשעת ההלואה דכל אימת שירצה בפירעון יהיה הישראל הלוה מחויב לפרוע לו ובאם לאו יהיה מוחלט החמץ בידו למפרע בכסף ההלואה שנתן לו אזי באופן זה אף אם לא דחקו להפירעון עד אחר הפסח. ולא פרע לו בכל זה מותר חמץ