יד המלך (לנדא) - א קיט

מכח קבלת אחריותו הוי לר"ש ג"כ כממון ועובר עליו ואף דבפסח עצמו בשעת עבירת הלאו אינו בר דמים מ"מ הרי הוא כמו כל שאר חמץ שלו דג"כ אינו בר דמים בפסח ואינו ברשותו ולענין לעבור בב"י עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ולפי בירור דרך זה נסתר ממילא כל יסודו של הגאון בעל שאגת ארי' דאין הכוונה בקרא זה דלא ימצא בדרך גזרה וחומרא שהחמירה התורה בחמץ כמו שהבין הגאון הזה ויצא לו דלא נתפעל ע"י הלימוד הזה רק מה שהוא לחומרא ולהטיל עליו עבירת הלאו דבל יראה אבל לצאת קולא מזה שיהיה יכול לבטל להסיר מאתו עבירת הלאו לענין זה גורם לממון בחמץ בפסח לאו כממון דמי רק דכוונת הגמרא הוא דהשתא דנאמר קרא זה דלא ימצא דגלי רחמנא דבכל אופן עכ"פ חייב הנפקד לבערו ואין מקום לסברת הואיל וכי איתא הדר בעינא שוב אין עבירת הלאו דב"י של הנפקד מצד חומרא היוצאות מן הקרא רק מצד סברת דהגורם לממון כממון דמי וכיון דע"י קרא דלא ימצא הדר דינא של חמץ להיות בו גורם לממון כממון כמו בכל שאר ענינים אזי ממילא אין חילוק בין צד קולא או צד חומרא רק דבכל ענין בין לקולא ובין לחומרא הוי כממון שלו וממילא גם לענין זה הוי כממון שלו שיכול להפקירו ולבטלו

ועתה נבוא אל ראיות בעל ש"א שהביא על חידוש דין זה שהמציא והנה מה שהביא ממתניתין דפרק אלו עוברין דאמר ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ואם איתא דאף בגורם לממון מהני ביטול א"כ אף בדבר שיש לו בו טובת הנאה יהיה בידו לבטלו. ולמה להו להני תנאי למשקל ולמטרי באיזה אופן יסור מהפרשת חלה בטומאה ביו"ט של פסח לאו דב"י ולמה לא מצאו עצה היותר נכונה להפריש חלה ולהפקירה תיכף בטרם יחמץ וכשיחמץ אח"כ לאו דידיה הוא אלא ודאי דכל דבר דאין לו בו רק גורם לממון אינו יכול לבטלו וכמו כן כל דבר שאין לו בו רק טובת הנאה אין לו כח להפקירו והלכך שפיר בחלה אף דלענין זה הוי טובת הנאה ממון לעבור על החלה לכשתחמיץ בלאו דב"י בכל זה אין בידו להפקיר החלה טרם הוחמץ. ולדעתי ממקום שהבעל שאגת ארי' בנה יסודו משם נסתר ראייתו דודאי אם טובת הנאה היה ממון לכל דבר ודאי גם לענין זה היה ממון שיהיה יכול להפקירו ולבטלו אמנם מסוגיא זו דפרק אלו עוברין מוכח דיש חילוק בענין טובת הנאה עצמו ואף למ"ד דטובת הנאה ממון בכל זאת לענין זה. שיהיה בידו להפקירו לכ"ע לא הוי ממון דהתם בסוגיא פרק אלו עוברין הביא הש"ס ברייתא דרבי אומר הלכה כר"א דטובת הנאה ממון ובפרק שני דקידושין (דף נ"ח) ובפ"ו דנדרים (דף פ"ד) מהדר תלמודא בכולה לישנא לאוקמי הא דרבי בגונב טבלו של חבירו דמשלם לו דמי טבלו לאו משום דסובר דטובת הנאה הוי ממון רק דכ"ע סוברים דטובת הנאה אינו ממון ובגונב טבלו של חבירו טעמא אחרינא אית ליה לרבי ולכאורה שני סוגיות האלה נראין כסותרות זו את זו. גם הש"א הרגיש בזה ורצה ליישב דכל פלוגתא דר"א ורבי יהושוע דפרק א"ע הוא רק בחמץ בפסח ולענין איסור דב"י לבד דר"א ס"ל דמשום חומרא דבל ימצא האמור בחמץ הוי ט"ה ממון. ור"י פליג עליה דאף באיסור דבל יראה דחמץ לא הוי ט"ה ממון אבל זה דוחק דאם כסברת הש"א דכל פלוגתא דר"א ור"י סובב והולך רק על חומרא דלא ימצא האמור בחמץ אם פועלת להשות הטובת הנאה לממון או לא איך יהיה העיקר חסר ובכל הסוגיא כולה לא יזכר ולא יפקד אף אות אחת מקרא זה דלא ימצא גם הש"א בעצמו הרגיש בדוחק סברתו ועשה סנגורין לדבריו מסוגיא דרפ"ק דמציעא אכן הנושאים אינם דומים כלל כמבואר למעיין ולישב סתירת שני הסוגיות האלה על כרחך עלינו לחלק דכל פלוגתא דר"א ור"י בט"ה אם הוא ממון והא דר"א סובר דט"ה הוי ממון זה הוא דוקא באם אנו דנין על ט"ה בדבר הנוגע להבעלים עצמם אשר להם שייך הט"ה ובעוד שהזכות של ט"ה עומד ברשותם וכגון בב"י דחמץ של חלה דאנו דנין על הבעלים אשר הפרישו החלה ויש להם בה ט"ה אם המה עוברים בחמץ של חלה זו אשר ברשותם על לאו דב"י ובזה שפיר מסתבר ליה לר"א דיש שוי' ממון בט"ה זו וכמו דמצינו דרשאי ישראל לומר לישראל חבירו הילך סלע ותן תרומותיך לבן בתי כהן וכיון דיכול ליקח ממון בעד זכות של הט"ה הוי כאלו יש לו חלק זכות בגוף החלה ועל אותו החלק הוא עובר בב"י ור' יהושוע פליג על זה וסובר דזכות של ט"ה אף כשהוא ברשות בעלים ובדבר הנוגע לבעלים אינו ממון לענין זה שיהיו הבעלים עוברים בב"י משא"כ בשאר עניני ט"ה האמורים בגמרא וכמו בגונב טבלו של חבירו דהט"ה שאנו דנין עליה הוא נוגע להגנב אם הוא חייב לשלם להבעלים גם הדמי תרומות ומעשרות שבו או לא גם במודר הנאה מכהן אנו דנין אם הכהן מותר ליקח ממנו מתנות כהונה ובמקדש האשה במתנות כהונה אם האשה מקודשת או לא. דבכל הני כבר יצא זכות הע"ה מרשות בעלים לרשות אחרים ואנו דנין אם הוי כאלו יצא ונכנס ממון גמור מרשות הבעלים לרשות אחרים ובטובת הנאה לענין זה מסתבר ליה להגמרא דאין כלל פלוגתא בזה ולא הוי ממון לכ"ע ולכן שפיר דחק הגמרא בגונב טבלו של חבירו למיהדר למוקמי הא דרבי דיהיה סובר בזה. דט"ה לא הוי ממון ואף דבפרק א"ע קאמר רבי דהלכתא כר"א בכל זאת בכגון זה אף ר"א מודה דלענין אחרים מה שאינו נוגע לבעלים לא הוי ט"ה ממון וכמו כן מורה לשון הגמרא דפ"ק דמציעא (דף י"א) דקאמר שם הגמרא אלא דט"ה אינה ממון לקנותו בחליפין ה"נ לא הוי ט"ה ממון לקנותו אגב קרקע דמשמע דלענין זה להקנותו מרשותו לרשות אחר היה אצלם הסברא פשוטה דט"ה לא הוי ממון לד"ה ולפיכך שפיר לא המציאו העצה בחלה בפסח להפקיר החלה טרם יחמץ דאף דאנן לא קיי"ל כר' יוסי בהא דהפקר הוי כמתנה ואינו חל עד דאתי לרשות זוכה בכל זאת הא ודאי כ"ע מודים דכל עיקר של הפקר הוא רק מכח מתנה דכמו דיש בידו להמציא חפצו מרשותו ע"י מתנה כמו כן יוכל להוציאם ע"י הפקר וממילא דכל דבר שאין בידו ליתנו במתנה אין בידו להפקירו והלכך הכא בחלה דלפי מה שביארתי דאף לר"א דסובר. דט"ה הוי ממון זה הוא דוקא בדבר הנוגע לבעלים עצמם אבל במה שנוגע לאחרים להקנותו או ליתן הט"ה במתנה לאחרים גם ר"א מודה דלא הוי ממון וכמו דלא הוי ממון להקנותו לאחרים בתורת מתנה. כמו כן אין ט"ה ממון להפקירו וכיון דביטול הוא מטעם הפקר ואף דבחמץ בגילוי מלתא בעלמא סגיא בכל זאת עכ"פ עיקר דין הפקר בעינן ובפרט באם ירצה לבטל טרם יחמץ דאז עדיין הוא ברשות הבעלים והפקר גמור בפני שלשה בעינן ולפי מה שביארתי לענין זה להפקיר ט"ה סבירא לכולהו תנאי דלא הוי ממון.. והנה זה שייך בטובת הנאה לענין מכירה והפקר דהוי המניעה בעצם הזכות דלענין זה אין הזכות של ט"ה ממון כלל וממילא אין בידו מאומה להקנותו או להפקירו משא"כ בדבר הגורם לממון דלמ"ד דכממון דמיא הוי ממון גמור לכל מילי רק דבעוד גוף החפץ בעין וגוף החפץ כל היכי דאיתא ברשות בעליו קאי הרי רשות בעלים זה מונע ודוחה כל רשות אחר לבלתי נתון אותו לחול על גוף החפץ וכמו שביארתי דלא יצויר בחפץ אחד שני רשותים ואי דהא לאו דהא. אבל בהגיע ימי הפסח דאין להבעלים עוד שום לתא דממון על עצם החמץ ופקע רשותם וכמו שאמרו דשני דברים אינן ברשותו של אדם רק דלענין בל יראה הטילה התורה החיוב על הבעלים שיהיה ברשותם לעבור בלאו זה וכיון דפקע רשות בעלים מעצם החמץ אזי שפיר מצא גרם ממון זה אשר להמקבל האחריות מקום לחול שיהיה כממון שלו למכרו ולהפקירו ולבטלו בכדי להסיר מעליו הלאו דב"י ועובדא דיוחנן חקוקאה המובא בפ"ק דפסחים (דף י"ג) דהתירו לו למכרו מפני השבת אבדה מיירי בלא קיבל עליו הנפקד אחריות ואין לו בהחמץ שום גורם לממון ולפיכך אינו רשאי למכור רק בב"ד ומשום השבת אבדה אבל בקיבל עליו אחריות דיש לו בהחמץ גורם לממון יכול למכור אף שלא בב"ד ומשום דכממונו דידיה דמיא רק דבכל אופן מוכרח להמתין עד אשר יגיע זמן איסורו דבזמן ההיתר עדיין רשות המפקיד על עצם החמץ וכ"ז דרשות המפקיד עליו לא יתן מקום לרשות הנפקד לחול וכמו שביארתי וכן מורה לשון רבינו בפ"ז מהלכות שאלה ופקדון הלכה ג' דהא דאין הנפקד רשאי למכור רק בב"ד ומפני השבת אבדה זה הוא רק בלא קיבל עליו אחריות דרבינו הביא שם. אהא דחמץ בע"פ דאסור למכרו רק בכלות זמן התירו דהוא הדין לשאר פקדונות שלא יגע בהם אעפ"י שהוא יודע בודאי שיזולו בזמן פלוני או יאנוס אותם המלך שמא יבואו בעליהן מקודם ויטלו ממונם ואם היה הלכה זו מיירי בקיבל הנפקד עליו אחריות. לא היה הענין פשוט בדעת רבינו לפסוק ביודע בבירור דיאנוס אותו המלך דאסור לנפקד למכרן דבקיבל עליו אחריות אונסין הרי אם יטלנו המלך יהיה הנפקד מחויב לשלם להמפקיד וכיון דפסידא דנפקד הוא. אזי אין הדעת סובלות דיהיה עיני הנפקד כלות ורואות הפסדו קודם בואו ויהיה בידו להציל ולא יהיה רשאי בכך אלא ודאי דכל הלכה זו מיירי בלא קיבל עליו הנפקד אחריות ולפיכך רק בחמץ לבד בהגיע זמן איסורו מותר למכור וגם בזה אינו רשאי רק דוקא בב"ד ומשום השבת אבדה אבל בשאר אונס אשר הנפקד רואה אותו מנגד אף דלפי אומד הדעת יהיה ההיזק ברור. וכמו ביודע בודאי דהמלך יבא ויטלנו בכל זאת כיון דאין ההפסד ברור כ"כ. כמו השבת אבדה ועוד יש תקוה דדלמא ישוב המלך ויתנחם שלא לקחתו אינו רשאי לעשות דבר להכניס את עצמו בדבר שאינו שלו

שוב שנית מה שרצה הש"א להכריח דינו מהא דהשוחט הפסח על החמץ דפליגי בו ר' יוחנן ורשב"ל דרשב"ל סובר דלעולם