יד המלך (לנדא) - א קטו

מעולם ובכל מקום שהוא נשאר טעם החמץ שבו כמו שהיה קודם שנתערב אפשר דכ"ע סוברים דאמרינן בו חוזר וניעור והא דכתב רבינו שנתערב בתוך הפסח משום תערובות מין בשא"מ כתב כן. ובלא"ה פקפקו בזה הרבה מהאחרונים זללה"ה. אם שייך ביטול כלל קודם הפסח בתערובות מב"מ ומשום דקודם הפסח הוי שניהם היתר והיתר בהיתר לא עביד דליבטל והרבה כתבתי בזה במ"א

אכן מה שלחץ להם לרבותינו ה"ה והכ"מ זללה"ה בדעת רבינו בדין זה של חוזר וניער מה שכתב בספ"ד וז"ל דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם וכגון הטריאק"ע וכיוצא בו. אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ואע"פ שאין בו מן התערובות חמץ רק משהו אסור לאכלו בתוך הפסח ע"כ והוכיחו מזה דדעת רבינו דאף בנתערב ונתבטל קודם הפסח אסור באכילה בתוך הפסח דהא כל תערובות האלה אף בתערובות משהו אוסר אותם רבינו באכילה ואף דכל תערובות האלה מיירי שנתערבו קודם הפסח והנה עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו אלה אמנם תמה אני על שני מאורות הגדולים שלא שמו על לבם לחלק דדין זה שכתב רבינו בספ"ד הוא ענין חלוק בפני עצמו ואין לו שום ענין כלל לשאר דיני תערובות חמץ דבכל תערובות חמץ דעלמא בין קודם הפסח או בתוך הפסח שייך בהם עכ"פ דין ביטול אך דאינו בטל משום דהוי דשיל"מ משא"כ בתערובות חמץ זאת שדקדק רבינו כמו הטריאק"ע וכיוצא בו דכל מינים האלה הרכבות פרטיים המה מכמה מינים שונים וכל אחד מהן יותן במדה ובמשקל ובמשורה וע"י הרכבות האלה של הרבה מינים ביחד נתהוה הטוריאק"ע ואיך נאמר על החמץ הנתון בו שהוא בטל הלא מבלעדי החמץ המעורב בתוכו אין שם טוריאק"ע עליו ועינינו הרואות בתבלין דכיון דלטעמ' עבידי אינן בטלין גם דבר המעמיד אינו בטל ואף דבתבלין יכול להיות המאכל מבלעדי התבלין ויהיה מאכל פשוט שאינו מתובל ובדבר המעמיד אין טעמו של האיסור פועל כלל בגוף הדבר רק דהועיל להעמדות ולהתהוות הדבר ובכל זאת אמרינן בהם דאינן בטלין ומכ"ש הכא דאין לך עביד לטעמ' ודבר המעמיד גדול מזה דהרי נתנו להחמץ בתערובות זה במכוין כדי להועיל בהרכבתו בטעמו או בריחו ובפרט דכיון דע"י תערובות אלה המינים שונים אשר החמץ הוא אחד מהם נתהוה גוף הדבר זה שאנו קורין טוריאק"ע הרי כל אחד מהמינים אשר בתערובות הזאת כל אחת בפני עצמו נקרא דבר המעמיד דעל ידו הועמד ונתהוה ההרכבה וכן מצינו מפורש בתוספת פרק משילין (דף ל"ח) ד"ה רבא דלהכי אין המים בטילים בעיסה משום דעיקר העיסה נתהוה ממים והקמח והוא ממש כמו הרכבת המינים בטוריאק"ע וכמו דאין המים בטלים בעיסה כמו כן אין שום אחד מאלה המינים בטלה בהמינים הנשארים וכיון דהחמץ אשר בהטוריאק"ע אינו בטל מצד עצמו הרי ממילא אין חילוק בין אם נתערב קודם הפסח או אחר הפסח דבכל ענין כיון דאין החמץ בטל הרי הוא אסור כדין כל תערובות איסורים שאינן בטלים ואין לזה שום ענין עם חוזר וניעור כלל

אחר זה מצאתי סמך אל מה שחילקתי בחוזר וניער בין תערובות מין במינו למין בשא"מ בירושלמי פרק אלו עוברין וזה לשונו רבי ירמיה רבי שמואל בר יצחק בשם רב קדירה שביטל בה מידי לא יבשל בה מאותו מין עד אחר הפסח הא ממין אחר מותר ובלבד לאחר שלשה תבשילין ופריך כשם שהוא בטל על שאינו מינו כך יבטל על מינו ומשני מין מעורר על מינו לאסור הרי דגם הירושלמי הסכים לזה דחוזר וניער אשר בחמץ בפסח אינו שייך רק במינו אבל לא בשאינו מינו יעו"ש

הלכה ו' אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי ובדומה להן מהדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת שלש בעים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בהתערובות כזית בכדי אכילת שלש בעים אע"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכות מרדות ע"כ

הנה כל נושאי כלי רבינו ומפורשיו כולם תמהו על כל דברי הלכה זו אשר מראשיתה עד סופה הוא מוקשה ועמומה. דמלבד שדבריו סותרין דברי הגמרא דבגמרא פרק אלו עוברין מסיק הש"ס בהדיא דהנח לכותח הבבלי דלא משכחת כזית בכדי אכילת פרס דאי משטר קשטיר ליה ואכיל לית ביה כזית בכדי אכילת פרס ואי משריף קא שריף ליה בטלה דעתיה אצל כל אדם ורבינו כלל בהלכה זו גם כותח הבבלי וכתב עליה דאינו חייב רק באכל כזית בכא"פ אלא דסותר דברי עצמו דאף דאם נאמר דהיה לו לרבינו איזה מקום אשר סותר דברי הש"ס דפרק אלו עוברין ומשכחת בכותח הבבלי אופן אכילת כזית בכא"פ וסמך רבינו על זה נגד החלטות הגמרא הזאת א"כ קשה כיון דעכ"פ לדעת רבינו יש מקום בכותח הבבלי לאכילת כזית בכא"פ ואם כן כי אכל בכא"פ כרת נמי ליחייב וה"ה כתב על קושיא זו שהוא קושיא גדולה שאין עליה תשובה וע"ש מה שרצה ליישב בדוחק ומרן הכ"מ כתב על ה"ה ז"ל וזה לשונו ולכן נראה לי דלא נחית הרב המגיד השתא לבאר דברי הרמב"ם ע"פ סוגיות הגמרא לפי דעתו כי בכל הדרכים יש גמגומים עד כאן לשונו

והנראה לי למצוא דרך סלולה ליישב דברי רבינו דרבינו הבין כוונת הסוגיא שם בכוונה ברורה וישרה אשר בחר לעצמו דהנה הש"ס פריך שם לרבי יוחנן דאמר דבכל התורה כולה חוץ מאיסורי נזיר אין היתר מצטרף לאיסור מברייתא דהמקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסיל אלא מקום מגען והוינן בה מקום מגען אמאי פסול משום דזר לוקה עליה בכזית לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור ומשני לא דאית ביה כזית בכא"פ ופריך וכזית בכא"פ דאורייתא ומשני אין והדר פריך א"כ אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי כו' אלא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ דאי משטר קא שטיר ליה לית ביה כזית בכא"פ ואי משריף קא שריף ליה בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ לשון הגמרא והנה דברי סוגיא זו ככתבה וכלשונה צריך ביאור ופירוש דהאיך פשיט ליה להש"ס למיפרך דאם כזית בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי והלא עשיה זו של כותח הבבלי מלאכת הדיוט הוא וכל אחד עושה מלאכתו כפי רצונו אחד המרבה ואחד הממעיט ליתן בתוכו חמץ ומהיכן פסיקא ליה להגמרא דכותח הבבלי דמתניתין מיירי בכותח כזה אשר יש בו בתערובות כל כך חמץ בכא"פ. ודלמא מיירי בכותח שאין בו כזית בכא"פ ור"א מחייב משום היתר מצטרף לאיסור ורבנן פליגי עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור ועוד גוף לשון הגמרא אינו מדוקדק כלל דאם היה פסיקא ליה להש"ס דמתניתין מיירי בכותח הבבלי שיש בו כזית חמץ בכא"פ הכי הוי ליה להגמרא למפרך דאם כזית בכא"פ דאורייתא א"כ מאי טעמייהו דרבנן ולמה עיקם הגמ' בלשונה א"כ אמאי פליגי רבנן עליה דר"א ולסדר דברי הסוגיא זו צריכין אנו להסביר ולחדש כוונה עמוקה בפירוש הלכה זו אשר עיקר אדניה הוטבעו על מימרא דר"י דהיתר מצטרף לאיסור. והנה לדעתינו הא דחידש לן רבי יוחנן דבאיסורי נזיר אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור זה הוא דוקא לשיטתו דסובר דחצי שיעור הוא אסור מן התורה וכיון דאף החצי שיעור עכ"פ אסור בעצם מן התורה אך דאינו מחויב מלקות על אכילתו ומשום דסתם אכילה הוא בכזית הילכך שפיר יש סברא לומר דהיתר מצטרף לאיסור דהיינו שההיתר משלים שיהיה אכילת האיסור נחשב אכילה גם לחיוב מלקות ומשום דבהדי דאכל ליה להאיסור היה אז ממלא גרונו עכ"פ בכזית משא"כ לרשב"ל דסובר דחצי שיעור מותר מן התורה אין שום סברא לומר בשום אופן דהיתר מצטרף לאיסור דכיון דבעוד דהיה חצי שיעור האיסור בפני עצמו לא היה עליו שום איסור כלל וכהיתר גמור היה נחשב והיה מן התורה מותר לאכלו לכתחלה ואיך נוכל להעלות על הדעת כלל לרשב"ל דחצי זית חלב יהיה מן התורה מותר לאכלו לכתחלה וכי מצרף בהדיה עוד חצי זית ירק או בשר כשר יהיה חייב מלקות על אכילתו הלא דבר זה אין הדעת סובל כלל ולפיכך הדבר ברור דכל עיקר שורש של ענין היתר מצטרף לאיסור הוא רק לרבי יוחנן כאשר הוא באמת בעל מימרא זו אשר אמרה לדעתו ולשיטתו

ולפי הנחה זאת הנכונה וברורה בדעת וסברא יצא לנו חקירה חדשה ליתן טעם לדעת רבינו דפוסק בפט"ו מהלכות מ"א הלכה ב' וז"ל חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונימוח הכל אם לא נמצא בהם טעמו ולא ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלשה בעים מן התערובות אם אכל מן הגריסין כ"ג בעים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים. אבל אם אכל פחות מג' בעים מכין אותו מכות מרדות עכ"ל גם בפ"ה מהלכות נזירות דין ז' כתב ג"כ וז"ל היה שם טעם יין ואין שם רביעית בכא"פ הרי זה אסור מדברי סופרים והראב"ד השיג עליו וכתב דבעל ההלכות לא כתב כן אלא אסור מן התורה אבל אין לוקין עליו ומסתבר כוותיה ע"כ והנה דעת רבינו באמת תמוהים ומופלאים הם הם בהשקפה ראשונה