יד המלך (לנדא) - א קיג

חכמים לאסור החמץ אחר הפסח והיה חל אז על החמץ האיסור של הקנס רק דלפעולתו של הקנס לא היה אז מקום לחול בתוך הפסח משום דבלא"ה אסור משום הפקרא דמלכא וכי עבר הפסח ופקע הפקרא דמלכא שפיר מצא הקנס שהיה חל עליו בראשיתו מקום לחול בסופו ואף דהמוריש מת בתוך ימי הפסח בעוד הפקרא דמלכא על החמץ ואחר הפסח בא החמץ לרשות היורשים והיורשים לא עברו על הלאו דב"י כלל מ"מ מוטל הקנס על עצם החמץ מכח עבירתו של המוריש אשר אך הוא לבדו היה אז בשעת עבירת הלאו הבעה"ב של החמץ והיה כח בעבירתו לאסרו אז ואיסור זו תו לא פקע וכמו דאם העובר הוא בחיים אסור החמץ הזה בהנאה על כל העולם ואף אם לא הגיע ע"י ההנאות אחרים שום הנאה להעובר עצמו כלל בכל זאת האיסור הוא על החמץ עצמו כמו כן אם מת העובר נשאר האיסור אשר היה חל פעם אחת על עצם החמץ הזה מכח עבירת הלאו של העובר גם להלאה לכל אדם וכמו שביארתי

אחר אשר כתבתי דברים אלה. עלה במחשבה לפני סתירה עצומה מפורשת בפסקי רבינו אשר מתנגדות גם לגוף דין זה שנסתייע מרן זקני והוחלט בפשיטות דבגזלן שהחזיר חמץ לנגזל אחר הפסח ונפטר באמירתו הרי שלך לפניך. דכיון דההפסד של איסור חמץ אינו נוגע להגזלן רק להנגזל והנגזל לא עבר מעולם על לאו דבל יראה ואין לנו על מה לקנסו להנגזל אין חמץ זה נאסר כלל אחר הפסח ובפסקי רבינו מבואר בהדיא דלאו כן הוא דהנה בפרק ד' הלכה ג' כתב רבינו בעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל והישראל קיבל עליו אחריות הרי זה חייב לבערו. דכיון דהישראל קיבל עליו אחריות נעשה כשלו ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכלו אחר הפסח שברשות עכו"ם הוא ע"כ:

הרי הורה לנו רבינו בפירוש דדוקא כשלא קיבל עליו הישראל אחריות אז מותר לאכלו אחר הפסח דהוי חמצו של עכו"ם. אבל אם קיבל עליו הישראל אחריות אסור לאכלו אחר הפסח ומשום דהוי כחמצו של ישראל וכיון דעבר עליו הישראל בבל יראה קנסוהו חכמים לאסרו אחר הפסח ודברי רבינו אלה מורין בהדיא שלא כדעת מרן זקני דלפי סברת מרן זקני אף בקיבל עליו הישראל אחריות אמאי אסור החמץ אחר הפסח הא אף דמחמת קבלות האחריות עובר הישראל על לאו דבל יראה בכל זאת לא יהיה בעבירה זו מקום לקנס כלל דהלא בשום אופן אין הפסד הקנס של איסור חמץ זה נוגע להישראל רק להעכו"ם לבד דאף אם נאסר החמץ מחמת הקנס בכל זאת הישראל מחזירו בעין לעכו"ם ונפטר בכך דלא גרע מגזלן דאומר לו הרי שלך לפניך רק העכו"ם המפקיד מפסיד דאם ירצה העכו"ם למכור להחמץ הזה יהיה מוכרח למכרו לעכו"ם בזול מחמת דישראל לא יקננו משום איסור הנאה שבו וכיון דההפסד המגיע ע"י קנס איסור זה אינו נוגע רק לעכו"ם המפקיד והעכו"ם המפקיד לא עבר על בל יראה מעולם רק הישראל הנפקד לבד א"כ למה נקנוס להעכו"ם להפסידו בשביל עבירת ישראל דבודאי אין חילוק בזה בין ישראל לעכו"ם וכמו דלדעת מרן זקני היכי דמגיע קנס ההפסד לישראל ואותו ישראל לא עבר על ב"י לא קנסינן כמו כן בכי האי גונא גם בנכרי יהיה כן ואיך יש כח ביד הישראל הנפקד לאסור בעבירתו דבר שאינו שלו ואין לומר דקבלות אחריות משום את החמץ כשלו לגמרי לאסור החמץ בעבירתו דא"כ גם אחריות המוטל על הגזלן מצד הגזילה למה לא יהיה משוה אותו כשלו לאסור החמץ בעבירתו אלא ודאי דבאמת גם בגזלן שהחזיר החמץ לנגזל אחר הפסח החמץ אסור בהנאה ואף דההפסד של קנס האיסור הוא נוגע להנגזל והנגזל לא עבר על בל יראה בכל זאת אנו אין לנו רק כל חמץ אשר עבר ישראל עליו בבל יראה חל על החמץ הזה איסורא דרבנן ואסור בהנאה על כל העולם. ולא פלוג רבנן כלל בין אם הפסד האיסור נוגע להעובר או לא ולכן שעיר כמו כן גם בקבלות אחריות של פקדון הדין כן ובשניהם משוה האחריות לענין עבירת לאו דב"י החמץ כשלו וכיון דהגזלן והנפקד שניהם חייבים באחריותן ועוברים על החמץ בב"י הרי נאסר בכך החמץ לכל העולם ואף שמחזירים אותם לבעליהם ואומרים להם אחר הפסח הרי שלך לפניך ואין הפסד הקנס נוגע להגזלן או הנפקד כלל בכל זאת אסור בהנאה ומשום דגזירת חכמים כן היה וממילא אצ"ל ביורשים שירשו חמץ אשר מורישם עבר עליהם בב"י אף שמת מורישם בתוך ימי הפסח וקנס האיסור שאחר הפסח אינו נוגע לו עוד רק להיורשים לבד דהחמץ הזה הוא אסור להיורשים וכמו שכתבתי

הלכה ה' חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו ובין שלא במינו הרי זה אסור בכל שהוא ע"כ

וכתב הרב המגיד וז"ל וטעם איסור החמץ בזמנו במשהו כתב רבינו בפט"ו מהלכות מ"א שהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובות מותר ויש מי שכתב דלפי טעם זה ה"ה בנתערב בע"פ משש שעות ולמעלה שהוא במשהו ומדברי רבינו בספ"ד נראה שאפילו נתערב מתחלת השנה אסור לאכלו בפסח ושם אבאר. עכ"ל של הרב המגיד ועיין מה שכתב מרן הכ"מ על ה"ה בזה גם הביא הכ"מ מה שהשיג הר"ן על רבינו על מה שנתן הטעם דחמץ בפסח הוא במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהלא הא דדשיל"מ לא בטל אינו אלא מדרבנן וכיון דהוא גופא אינו רק מדרבנן היכי מחמירינן טפי למגזר שלא במינו אטו מינו ועוד דקרוב הדבר לומר דכיון שהוא רק חומרא דרבנן לא החמירו אלא כשהחמץ בעצמו עתיד להיות מותר אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אעפ"י שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו כלל בכלל דשיל"מ. ומרן הכ"מ רצה להליץ בעד דעת רבינו דלפי מה שביאר דבריו בפט"ו מהלכות מ"א הרי באמת עיקר הטעם דחמץ בפסח במשהו הוא מקרא. דכל מחמצת לא תאכלו וטעמא דדשיל"מ לא הביא רבינו רק דרך אגב זה הוא תורף דבריהם כמבואר למעיין אמנם בכל דבריהם אלה עדיין אין דברי רבינו מסודרים לנכון דאכתי זה גופא לא ידענו מהיכן לקח רבינו להסמיך איסור משהו בפסח לקרא דכל מחמצת לא תאכלו והלא לא נמצא סמך זה לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי ואף דמצינו לר"א דסבר דעל עירובו בלאו ודריש ליה מקרא דכל מחמצת הנה דרשה זו על כרחך לא קאי רק על תערובות בכדי אכילת פרס דהא הגמרא פריך עליה. אי הכי כרת נמי לחייב אבל איסור משהו בתערובות מהאי קרא דכל מחמצת לא מצינו בשום מקום כלל ועוד דאם מצא רבינו מקום לסמוך איסור משהו בתערובות חמץ בפסח לקרא דכל מחמצת למה הביא כלל הטעם דיש לו מתירין ובפרט שהמדקדק בדברי רבינו בפט"ו מהלכות מ"א יראה כי כונת רבינו היה לחבר יחד שני הטעמים האלה דדשיל"מ והחומרא מקרא דכל מחמצת והיו לאחדים בדעתו ומלבד דקשה דלמה לו לרבינו שני הטעמים אלא דצריך פירוש וביאור דמה ענין של שני טעמים הללו זה לזה והנראה לי לישב ולכוין בדעת רבינו דהנה זה כמה שנים אשר יגעתי ומצאתי להסביר טעם נכון ופשוט לעיקר הדין של דשיל"מ דקיי"ל בכל איסורין שבתורה דבמין במינו אפילו באלף לא בטל ובמין בשאינו מינו בטל בטעם והלא לפי מה דקיימינן כרבנן דר"י דמין במינו ברוב ומין בשא"מ בנ"ט דהוא עד ששים הרי חמיר טובא מין בשא"מ ממין במינו ולמה בדבר שיל"מ הוא להיפך דחמיר מב"מ מן מבא"מ דמב"מ אפילו באלף לא בטל ובמין בשא"מ הוא בטל והסברתי טעם הדברים דהנה דעת רוב מרבותינו הראשונים דבכל ביטול ברוב גם האיסור חוזר להיות היתר ואף דאנו יודעין בבירור שיש כאן חתיכה אחת איסור מעורב ועדיין חתיכות איסור זה מונח בה בהתערובות וכלל זה הוא בידינו. דכל ודאי עדיף מרוב והרי יש כאן בודאי מיעוט איסור ולמה דחינן בזה מיעוט הודאי מפני הרוב וע"כ אנו מוכרחין להסביר טעם הדברים דודאי אם היה באפשרי להחזיק הודאי ולקיים המיעוט לבדו להלאה באיסורו בודאי לא היה מועיל שום רוב להתירו רק דאי אפשר שכך ובהכרח אנו צריכין להתיר גם מיעוט האיסור ולהפכו להיות כהרוב דאם המיעוט במקומו כאשר הוא היה נשאר באיסורו אזי לא היה מקום לדין רוב כלל וממילא היה אסור כל התערובות ע"י כך וגם הרוב היתר היה אסור מפני המיעוט איסור המעורב בו דאם לא היה המיעוט בטל להיות כמאן דליתא והיה המיעוט בכל מקום שהוא נשאר באיסורו הרי היה לכל מיעוט דין זה ממש מדאורייתא כמו שיש לכל חתיכה הראויה להתכבד מדרבנן וכמו דלכל תערובות חהר"ל יש לו דין קבוע מדרבנן כמו כן היה לכל תערובות מיעוט ברוב דין קבוע דאורייתא וממילא לא היה מקום לדין ביטול ברוב כלל דהא כל תערובות היה לו דין קבוע דהוי כמחצה על מחצה ואף אם היה מפריד התערובות כל חלק לבדו לא היה בידינו להתירו בכך ומשום גזרה דשמא יקח מן הקבוע וכיון דאם לא היינו מבטלין המיעוט להיות כמאן דליתא היינו מוכרחין לאסור כל התערובות ואף הרוב ההיתר היה נאסר ע"י המיעוט האיסור והיה רוב ההיתר נגרר אחר מיעוט האיסור והרי התורה אמרה בפירוש דאחרי רבים להטות דהמיעוט נגרר אחרי הרוב ואיך נעבד להיפך לגרור הרוב אחר המיעוט הלכך ע"כ אנו מוכרחין לומר דאף המיעוט מותר ונהפך הוא להיות כהרוב בכדי שע"י ביטול זה יהיה גם הרוב נשאר בהיתרו (ובאמת באם נתערב מיעוט היתר ברוב איסור הארכתי בזה בדיני תערובות לבאר דבאופן זה לא אמרינן ההיתר חוזר להיות איסור ומשום דבתערובות כזה. אין אנו מוכרחין עכ"פ להפוך