יד יצחק (רמב"ם) מ

(חולין פ"א ב') דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב דהא לא אתרו בו ור"ל אמר פטור דכיון דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו בי' נמי פטור והביא לה תלמודן על הא דאמר ר' יוחנן שם דאם שחט אותו ואת בנו לעבוד' כוכבי' חייב מלקות ואפי' שחט השני לעבוד' כוכבים וכגון דאתרו בו למלקות ולא אתרו בו למיתה ופסק רבינו כר"י לגבי ר"ל וכן כתבו הכ"מ והל"מ וכבר הקשה הלח"מ על רבינו הגדול דמוכח שם בתלמודן דטפי אית לן למיפטר בחייבי מיתות ומלקות מבחייבי מיתה וממון משום דמיתה ומלקות הוי תרווייהו בגופיה וכיון שפסק רבינו כאן דמיתות שוגגין ומלקות חייב מכש"כ מיתה וממון והלא בהדיא פוסק רבינו הגדול בפרק ראשון מהלכות נערה הל' י"ג שכל עבירה שיש בה מיתה וממון אף דשוגג הוא בהמיתה מ"מ פטור מן התשלומין. וכן כתב רבינו עוד בפרק שלישי מהלכות גניבה הלכה ח' ותירץ דרבינו הגדול מפרש הצריכותא כפירוש רבעת"ו בחולין שם ד"ה כיון דטפי אית לן לחייב במיתה ומנקות מבמיתה וממון דבמיתה וממון נפקא לן לפטור מתנא דבי חזקיה משא"כ במיתה ומלקות ליכא קרא למיפטריה ולכן בחייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות פסק כרב דימי לגבי דרבי יוחנן דחייב משא"כ במיתה וממון פסק דפטור משום דבתלמודן כתובות (ל"ה) איתא דכי אתא רבין אמר דחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כ"ע לא פליגי דפטורין עי"ש ויש לנו בזה מקום עיון על רבינו הגדול והוא מתלמודן דמכות (ט"ז א') דאיתא שם תנן התם הנוטל אם על הבנים רי"א לוקה ואינו משלח וחכ"א משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין חייבין עלי' א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת (ופירש"י ז"ל אנו אין לנו כו' כלומר משלח ואינו לוקה הא לא שלח לוקה ור' יוחנן בטלו ולא בטלו אית ליה ומשמע לו משלח דקתני משלח לכשירצה ואינו לוקה ואימת הוא לוקה כשיהרגנה ויבטל את העשה בידים והיינו דקאמר אנו אין לנו כו' כלומר אע"ג דקתני מתני' זה הכלל כו' דמשמע כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה שוות לזו אנו אין לנו בכולן שוה לזו שיהא פטור המלקות תלוי בקיום העשה אלא בין קיים בין לא קיים פטור אלא זו ועוד אחרת דמשכחת בהו דלקי ע"י ביטול העשה דאילו בכולהו לא משכחת בטל אלא בהני תרי עכ"ל] א"ל ר' אלעזר היכא א"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. ופריך הניחא למאן דהני קיימו ולא קיימו אלא למאן דהני בטלו ולא בטנו בשלמא גבי שילוח הקן משכחה לה [בטלו כששחטה פרש"י] אלא אונס בטלו ולא בטלו היכא משכחת לה אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני' אמר רב שימי מחוזנאה כגון שקיבל לה קדושין מאחר אמר רב אי שוויתה שליח איהי קא מבטלה לי' אי לא שוויתה שליח כל כמיני' ולא כלום הוא וכו' ונדחה בתלמודן לגמרי תירוץ דרב שימי אילת ד"ה אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני' הקשו וא"ת דלמא מיירי דקטלה ומ"מ לא הוי קם ליה בדרבה מיניה דמיירי שהרגה בשוגג וי"ל דא"כ היינו כמו מתה מאל' כיון דהרגה שלא במתכוון כך הקשה משיח ותירץ עכ"ל. וא"כ יקשה לדעת רבינו עדיין משכחת לה דהתרו בו למלקות בלבד ולא למיתה ולדעתו הנ"ל לוקין ע"ז וכר' יוחנן הנ"ל והלא גם הכא לרבי יוחנן קיימינן ואדרבה בהלכות נערה פ"א הנ"ל שם בהלכה ז' כהב רבינו בפשיטות דאם נתקדשה לאחר לוקה וזהו יפלא דהלא תירוצו של רב שימי אדחיי' בגמרא ממ"נ דאם שוויתה שליח איהי קא מבטלה לי' ואם לא שוויתה כל כמיני' וכנ"ל. אך באמת מה שדקדקנו ראשונה לא קשה כ"כ דאף דאין לתרץ דרב שימי מחוזנאה לא סבר להא דרב דימי דלדוחק יחשב כמובן מ"מ בפשיטות ניחא דעת רבינו לגירסתו המובא בכסף משנה דר"י סבר קיימו ולא קיימו ור"ל כבר בטלו ולא בטלו ולר"ל קיימינן הכא בתלמודן והלא איהו החולק שמה על ר"י דחייבי מיתות שוגגין ומלקות פטור. ולרבעת"ו ז"ל דסברי כגירסתנו וגירסת רש"י ז"ל דר"י סבר בטלו ולא בטלו ג"כ לא יקשה קושיתנו הנ"ל דאף דהנ"מ כתב דדעת רבינו הגדול כדעת התוספות דחולין הנ"ל דמיתה וממון גרע ממיתה ומלקות ובמיתה וממון פשוט טפי לפטור בשוגג מבמיתה ומלקות מ"מ לאמת לא נקטי רבעת"ו ז"ל כהרמב"ם להלכה רק דמפרשי כן בהצריכותא וזה פשוט אך עדיין דקדוקנו האחרון אינו מיושב בשלימות דאף דהוקל התמי' כיון דגריס רבינו בדברי ר' יוחנן קיימו ולא קיימו ותלמודן הכא למאן דתני בטלו ולא בטנו איירי ואין כן הלכה [ואף דר"י בעצמו הוא האומר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. והלא הוא סבר קיימו ולא קיימו כבר כתב הריטב"א ז"ל דר"י אליבא דמאן דתני בטלו קאמר] מ"מ לא הונח לן עדיין כ"כ דלכאורה בזה שהיא מבטלה העשה בעשיתו אותו לשליח הראוי הי' שהוא לא ילקה ע"ז דהלא מפורש בתלמודן כתובות מ' על הא דאיתא במתניתין נ"ט דאם נמצא בה בהאנוסה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לה. ואמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא ניתי עשה ונדחה ל"ת אמר לו היכא אמרינן ניתי עשה ונדחה ל"ה כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומו לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ע"כ וא"כ כיון דשוויתי' שליח לקבל קדושין הלא אמרה לא בעינא ליה וליתא לעשה כלל. ואף דהתם עדיין לא עבר הל"ת אבל הכא עבר הל"ת ולא קיי' לעשה ולא דמי' כלל להתם [כוונתינו בתלמודן דכתובות רק דמוכח משם דאם אין רצונה בו אין כאן עשה כלל וודאי א"כ לגבי דידה אף אם נקחה וגרשה ג"כ אין לכופה כדי שיקיים הוא את העשה אם אינה חפיצה בו עתה. וודאי לעיקוש יחשב אם נאמר להיפך בזה משום דנתרצה בו פעם אחת כמובן]. וא"כ האם נאמר דאם גירשה וחפץ להשיאנה ולקיים העשה אך שהיא מעכבת דילקה הוא דמה יעשה עוד הלא חפצו ורצונו בזה והיא מעכבת. וכ"כ הכא בתלמודן כיון דשויתיה שליח וכדברינו דג"ז הוי כמו שאינה חפיצה בו כמעט ולמה ילקה. ויש להאריך בכל זה ולסתור ולבנות וקצרנו קצת ועיין להלן

ונאמר ליישב בדרך זה דהנה מצינו בתלמודן שבת (צ"ג א') אמר מר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב. הי מינייהו מיחייב אמר רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי קעביד א"ל רב המנונא דקא מסייע בהדי' א"ל מסייע אין בו ממש והביאו שם תלמודן הרבה ראיות וכן מצינו בביצה כ"ב דמסייע אין בו ממש ובמכות (דף כ' ב') מתרץ רב אשי הא דתניא תנא קמי' דר"ח אחר המקיף ואחד הניקף לוקה במסייע ודברי הכלי וא"כ תמוהים הסוגיות. ובפרט דרב אשי עצמו הביא ראיה בשבת שם