יד יצחק (רמב"ם) לז

תלמודן דפליגי במודה בשטר שכתבו עי"ש. ולכאורה קשה קצת וכנ"ל. ואם יש ליישבו מ"מ ברש"י ז"ל נוכל לומר בטח כדברינו ואגב שבא לידינו לעיין בירו' ראינו בפ"מ שמתרץ קצת דעת הר"מ ז"ל כדברינו הנ"ל ות"ל שכווננו לדעתו הגדולה בזה] ואגב אורחין ניישב קצת קושית הש"ך ז"ל על פירוש רש"י והוא בחוה"מ סימן ס"ה ס"ק מ"א ונתרץ אחת לאחת. ואף כי לא יחודש אתנו כ"כ מ"מ מהצורך ליישבו דכתב דלפירש"י קשה טובא ע"ש ראשונה מה שכתב חדא דלישנא דר"י אמר משמע דפליגין ע"כ הלא באמת כן הוא לדעת הסלקא דעתין [ועיין ברש"י סנהדרין (ס"ז א') ד"ה רבינא אמר דכתב ממש בהיפך מדברי הש"ך ע"ש ואולי בישוב קושי' כי התם שאני ועיין בתוי"ט בביכורים פ"ג מ"ו ד"ה הגיע דהביא שם בכמה מקומות במתניתין דכתב פלוני אומר ולא פליג רק מפרש ואולי בתנאים שאני קצת. ויהי' איך שיהיה הלא קושית הש"ך בזה איננה תמי' קיימת כ"כ] ומה שכתב ועוד דלפירש"י צ"ל דהאי ואפילו אחד אדוק בטופס כו' המקשה קאמר ליה וזה דוחק אדרבה אמינא דאף דהאי ואפילו עם וי"ו הוא מ"מ המקשה בוודאי קאמרו דאל"כ תרתי למה לי כיון דקאמר לעולם חולקין האי ואפי' מיותר הוא כמובן ומה שכתב ועוד דא"כ לא הוה ליה למימר כלום רק הול"ל והתניא זה נוטל כו' אדרבה איך יקשה והתניא זה נוטל עד מקום שידו מגעת מאי קושי' האם נחלוק הנייר הלא אף לפרוטה לא יעלה שויו לכן הקדים ואפי' זה אדוק בטופס וזה בתורף ושם יהי' הנפקא מינה משויו של שטר דעם זמן שוה יותר וכן דרך תלמודן כשרוצה להקשות מפרש קצת מתחילה כדי שיבוא קושיתו בשלימות משא"כ ר"י לבדו כיון דדבריו משוכים לדברי ר"א לא מיבעי' להש"ך ז"ל דכתב דלישנא דר"י אמר משמע דפליג למה לי' להאריך באפילו כיון דקאמר ר"א לא שנו ומחלק בין תורף לטופ' ועלה אר"י לעולם חולקין מה צורך לאפי' וכנ"ל אנא אף אם נאמר כדברינו הלא להסלקא דעתין בודאי פליג וכל זה פשוט ומה שכתב עוד בדבריו וז"ל ועוד דלישנא דלעולם חולקין דוחק לפרש דקאי דווקא אתורף בי מיצעי לכאורה אינו מובן כ"כ. דהלא מסיק תלמודן לא צריכא דמיקרב לגבי דחד ואדרבה משמיענו בהלעולם חולקין דאף דלא תפסי תרווייהו כחדא בתורף ובטופס או כל אחד בגליון ורק מיקרב לגבי דחד מ"מ חולקין וא"כ אינו דוקא אתורף בי מיצעי ואולי כוונת הש"ך דעיקר הרבותא יהיה היכ' דקאי תורף בי מצעי ומיקרב לגבי דחד אך דאין זה לשונו לפי הנרא' ובפרט דאינו דוחק כ"כ כמובן והא דלהש"ך לדוחק יחשב לרש"י ז"ל אינו דוחק כ"כ ומה שכתב ועוד משמע דהאי לא צריכא דקאי תורף בי מצעי אברייתא קאי עכ"ל בעניינו לא ידענו היכן משמע כן ואדרבה אי דאברייתא קאי וכמפרש לה הש"ך עי"ש וז"ל הצריך לדברינו ומשני לא צריכ' הא דקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת היינו היכא דקאי תורף בי מצעי ונוטל כל אחד הנייר לצור ע"פ צלוחיתו עד מקום שידו מגעת ושאר השטר דהיינו התורף חולקין וכו' ע"כ א"כ מאי פריך א"ה מאי למימרא הלא דודאי איצטריך לאשמעינן דין הלזה דכל אחד נוטל מה שבידו אף לצור ע"פ צלוחיתו דהלא בזה הוא עיקרו ממון כטלית גם לדעת הש"ך ולכן נוטל כל אחד לצור ע"פ צלוחיתו אף דבשטר לא אמרינן זה נוטל לדעת הש"ך לענין עיקרו של שטר וממתניתין משמע דלעולם חולקין ולא אמרי' כלל זה נוטל וכתלמודן שם ע"א וצריך ברייתא הלזו לאשמעינן דין דעיקרו ממון זה נוטל כו' ואין לומר דקושית תלמודן הוא דכבר ידעינן זאת מברייתא דרב תחליפא דהלא מפורש ברש"י ז"ל בחולין כ"א ד"ה שן וצפורן דאין להקשות דלידע ברייתא זו מזו עי"ש והאם גם ע"ז יחלוק הש"ך ז"ל ועוד דהני רב תחליפא איננה ברייתא מפורשת כ"כ דליקשי ממנה וכמובן ומה שכתב ועוד דקאמר בתר הכי בש"ס לר"א דאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף כו' מדקאמר לר"א דאמר כו' משמע דר"י פליג נאמר לרש"י ז"ל דבאמת אינו פליג רק דלשון ר"א גרם לו להקשות עליו ולזכור שמו דהוא אמר במלות מפורשות זה נוטל טוכס וזה נוטל תורף. ורק נשאר דחוק מה שהקשה הש"ך בתוך דבריו דעיקר התירוץ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי חסר מן הספר. אך ודאי דמצד זה בעצמו לא יודחה דברי רבינו הגדול דאולי קיצרו תלמודן בדבר שמפורש תירוצו לפירוש רש"י ז"ל וכיו"ב מצינו באיזו מקומות בש"ס

אך אם נאמר כדעת הש"ך שם דסבר דדעת הרמב"ם ז"ל דר"י פליג על ר' אלעזר וסבר דהא דאמרינן זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל הוא רק בטלית דעיקרו ממון משא"כ בשטר דאין עיקרו ממון (דאם כי דבריו אינם חזקים כל כך לדחות פירש"י וכנ"ל וגם להרמב"ם תירצנו באופן אחר מ"מ הלא בוודאי יוכל להיות גם כן בדעת הרמב"ם כדמפרש הש"ך אף כי איננו מוכרח] מסתפקנא קצת איך הדין להרמב"ם בבהמ' דכיון דרב תחליפא נקט בדבריו שנים אדוקין בטלית אולי דווקא טלית נקט ולא כן בהמה דאף דגם בהמה עיקרה ממון ולא שייך כ"כ סברת הש"ך מ"מ מצד אחר גרע בהמה כיון דאיכא צער בע"ח אם יטול כל אחד מה שבידו בלי שחיטה והלא צער בע"ח הוא דאורייתא כתלמודן דמציעא (ל"ב) וכן פסקו הרי"ף והגאונים ועיין בכ"מ בפ' י"ג מהלכות רוצח ושמירת נפש דכן גם דעת רבינו הגדול וא"כ אולי אין תפיסתו תפיסה כ"כ ועיין בחולין (ז' ב') עקרנא להו איכא צער בע"ח ואף דבמיתה ליכא צער בע"ח כדמוכח ההם דאמ' אח"ז קטלינא להו איכא בל תשחית. מ"מ הלא עדיין אינה מתה והלא לא יכול לפסוק ממנה וקצה סייעתא לחלק בין טלית לבהמה מצאנו לרבינו הגדול דבהל' טוען ונטען פ"ט הלכה ז' ח' כתב וז"ל שנים אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין ע"ג בהמה אחת או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערימה של חטים וכו' כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שנא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ויטול בלא שבועה זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים וכו' עכ"ל. והוא ממתני' דתחילת מציעא ואף דבמתני' איירי בטלית ובהמה כלל רבינו גם כלי וערימה של חטים דמאי שנא ובהלכה ט' כתב רבינו היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין וכו' ע"כ הרי להדיא דהכא דקדק טלית דווקא וכן לשון של המחבר (בסימן קל"ח) בחוה"מ והנראה א"כ דסבר רבינו דדין זה אינו נוהג רק בטלית וכדתני רב תחליפא. אך לסברתנו הנ"ל דהסברנו קצת בבהמה אולי אף לדעת רש"י ז"ל דגם בשטר זה נוטל וכמפורש לעיל מ"מ בבהמה שאני. ויתורץ בזה קושית המפרשים דהקשו דלמה לן בבא הראשונה ממתני' דמכילתין הנ"ל והוא שנים אוחזין בטלית זה אומר כו' וזה אומר כו' זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכן השני דהלא נדע זה מבבא האחרונה דשנים רוכבין על גבי בהמה