יד יצחק (רמב"ם) ל

דמסיק תלמודן שם דהמלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם אף בחצר דלא קיימא לאגרא וכמוהו בגברא דלא עביד למיגר וא"כ אם הוא גברא דלא עביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא הוי נשך בלא תרבית ולהיפך אם הוא גברא דעביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא הוי תרבית בלא נשך והוסיפו בקושיתם דאף דבלא קיימא לאגרא לא הוי אלא מדרבנן כמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל היינו למסקנא דרבא הנ"ל דליכא תרבית בלא נשך וכמו שכתב הרא"ש ז"ל הטעם שם דאינו אסור כ"ז שזה אינו חסר אבל למאי דבעי לאשכוחי תרבית בלא נשך פשיטא דמשכחת כהאי גוונא עכ"ל ולכאורה קושי' עצומה היא דהלא קיימא (בפסחים כ"ד ב' ובבכורות ו') דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי וצע"ג

ואמרנו לתרץ בעזה"ש (דבחגיגה ד' י') איתא התם פירכת תלמודן ודלמא האי לא ילין חלב חגי עד בוקר אתא לחלב הבא בזמן חג דלא ילין ופריך תלמודן ע"ז [לדחות קושיתו] דאית לנו לאו וגם עשה אחרת עיי"ש וא"כ ממילא אייתר לן לקרבן חגיגה (ומוכח א"כ מזה דמחוייבין בקרבן חגיגה] ודחה תלמודן ודילמא לעבור עליו בשני לאוין ועשה עי"ש עוד. וכתבו רבעת"ו ד"ה ודילמא לעבור עליו בשני לאוין וז"ל ואע"ג דאמרי' בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות דמוקמינן ולא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו עכ"ל וא"כ נאמר גם הכא דכיון דקיימא לן כופין על מדת סדום וכתלמודן בבתרא (י"ב ב') ובשאר מקומות וודאי וכ"ש הדבר דא"צ לשאול לחבירו במה שרוצה לעשו' כיון דמדת סדום הוי. ולכאו' כ"כ חצר דלא קיימא לאגרא אף אם הוא גברא דעביד למיגר מ"מ מדת סדום הוי דזה נהנה וזה אינו' חסר. ולכן אם נאמר דרחמנא אסר לן שלא יוכל לדור בחצירו חידוש גדול הוי דבא לאסור לן דבר המותר שכופין הבעלים עליו ואף דגם ריבית לבדו חידוש הוא בכל אופן שיהיה כתלמודן במציעא שם (ס"א א') הלא די לן חידושו במה שאסר לן רחמנ' ממון חבירו ולמה נוסיף עוד לומר דאסרה לן דבר שאינו ממון כלל כיון דכופין ע"ז ומיקרי מדת סדום. ואדרבה היפך מזה מצינו לרבא גבי עד זומם (בב"ק ע"ב ובסנהדרין כ"ז) דאף דכל הפסולי עדות נפסלין למפרע מ"מ עד זומם כיון דחדוש הוא אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך וודאי אין לנו לומר דבא רחמנ' לאסור חצר דלא קיימא לאגרא ולהוסיף בחידושים ואף לא"ד בדע' רבא שם וגם לאביי דס' דלמפרע הוא נפסל היינו דמדמין לי' לכל הפסולי' דנפסלין משעת עשייתן המעשה הרשע וכן הסברא כיון דפסול הו מתחל משא"כ להוסיף איסורי' לא שערום הדעת והסבר'. ולכן טוב לנו לומר דנשך ותרבית חדא נינהו ולעבור עליו בשני לאוין וכדעת רבא. וכבר מפורש במרדכי בשם אבי העזרי דבחצר דלא קיימא לאגרא כופין על מדת סדום. ואף דהביא שם דעת היש מפרשים דאין כופין מטעם המובא שם במרדכי וז"ל וי"מ דאין כופין אלא היכא דאי בעי לארווחי בהא מילתא לא מצי לארווחי הילכך כייפינן ליה כיון דלא חסר מידי אבל היכא דאי בעי בעל החצר לאיגורי הוה מירווח השתא נמי כי לא מיגר ליה לא כייפינן ליה עכ"ל בשם פר"י וכן הובא דעתו וטעמו להלכה ברמ"א ז"ל בחוה"מ וסי' שס"ג) מ"מ נראה בפשיטות דרק לא כייפינן ליה אם אינו רוצה אבל לכהחילה אין צריך לשואלו לזה אם רצונו מסכמת וכן לדעת הנ"י ב"ק בפרק כיצד דנתן טעם לזה דאין כופין וז"ל כתב הרא"ה ז"ל אע"ג דקיימא לן בעלמא דזה נהנה וזה אינו חסר כופין על מדת סדום הני מילי בקרקע של שניהם כו' אבל להשתמש בשלו כלל לא אמרו שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חבירו על כרחו ע"כ. משמע ג"כ דאין כופין אבל לשאול לחבירו נראה שאינו מחוייב לשואלו כלל. וודאי חידוש גדול הוא לומר דרחמנא אסרה לדור בחצרו וכנ"ל ולכן כיון דמוכרח לדעת רבא דהרבית בלא נשך ליכא. אף אם נאמר כדעת הפוסקים דהיכא דהוי חצר דקיימא לאגרא אז אע"פ שהוא גברא דלא עבד למיגר מחייב לשלם כל מה שנהנה וכנפסק ההלכה בחוה"מ שם מ"מ אין לומר דזהו נשך בלא תרבית דכתבה רחמנא דא"כ הוה למכתבי' רק נשך לבד ומזה נדע גם תרבית כיון דליכא תרבית בלא נשך ולכן שפיר דייק רבא דלא בא הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין וכ"ש לדעת רבע"ת ז"ל בב"ק (ד"כ) ד"ה זה דגם בזה לא הוי רק גרמא בעלמא אף דהוי חצר דקיימא לאגרא מ"מ כיון דהוא גברא דלא עביד למיגר אין זה רק גרמא בוודאי דאין לומר דרחמנא נחית לאסור לן ולחיובי לאהדורי דבר שאין ממון כלל רק גרמא דהלא הותי אחיך דדריש ר' אלעזר מיני' דיהדר ליה כי היכי דניחי. קאי על לאוי דנשך ומרבית וא"כ אין לך חידוש יותר מזה ופשוט לכאורה. אך דבאמת אין לומר כן דהלא רבע"ת בעצמם כתבו במציע' (ס"א ב') ד"ה רבא אמר דרבא סבר כר"י דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וא"כ עדיין יש לומר דרחמנא אסר לן לכתחילה וזה אין חידוש כלל ולכן נאמר כדברינו הנ"ל דכיון דתרבית בלא נשך ליכא [דאף לאסור לבד חצר דלא קיימא לאגרא הוי חדוש וכנ"ל]. הוה לרחמנא למיכתב רק נשך לחודי' ותרבית בכלל דליכא תרבית בלא נשך. אלא ודאי דלעבור בשני לאוין כתבה רחמנא. ואף דתלמודן בקשו דרכים למצוא נשך בלא תרבית תחילה ולא מצאו ע"ש והלא באמת זהו ימצא וכדברינו היינו דתלמודן לא ירדה רק למצוא נשך בלא תרבית באופן דימצא ע"ז הדרך גם תרבית בלא נשך וכאשר הוסיף עוד להתבונן בתרבית בלא נשך ולא מצא אז חדל לו מלבקש דרכים לנשך בלא תרבית ואולי נכון בעז"ה

אך לכאורה עדיין קשה קצת לדעת הרי"ף ז"ל דפסק דאם אמר לו בפירוש שידור בחצרו הוי ריבית קצוצה ויוצאה בדיינין וא"כ נוכל לומר דזהו תרבית בלא נשך דאסרה רחמנא כיון דהוי חצר דלא קיימא לאגרא ואין כלל חידוש לדעתו וכמובן ואמרנו לתרץ קצת גם לדעת רבינו הגדול הנ"ל והוא דהתם כיון דאמר לו שידור בה עבור מעותיו הוי כקיימא לאגרא דכאילו השכירה ממש הוי. וסיוע קצת מצאנו לזה מדעת רבא דאמר שם (דף ס"ה א') האי מאן דמסיק תריסר זוזי ריביתא מחבריה ואוגיר ליה חצר דמיתגר בעשרה ואוגיר ניהליה בתריסר כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן מיניה ואף דזה לא קיבל רק משום הריבית עכ"ז סבר וקיבל ות"ל כי מצאתי כסברתנו אחר זמן בב"י שהביא משמי' דתלמידי רשב"א וז"ל דאי א"ל בפירוש הלויני ודור בה בשכר מעותך אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא ריבית קצוצה הוא דהא גלי דעתי' שרוצה להשכירה ומעתה קיימא לאגרא עכ"ל. ואולי דברי