יד שלמה )רמב"ם( כ

הוי ספק מקודשת והקשה הא בלא"ה הוי ספק קידושין משום הנייר וכו' ולפמ"ש נ"מ טובא לענין מילי לא ממסרן לפי מה שכתבנו או באמירה בלא אמר דבשטר מהני בלא אמירה ובכסף לא מהני אך בלא"ה יש נ"מ בפשיטות בע"מ שתחזיר דמתורת כסף לא מהני דהוי חליפין ומתורת שטר מהני ודוק היטב

ברמב"ם שם פ"ג הלכה ה' פסק דכל המקדש דעתו על גמר ביאה יעו"ש וכ"ה בש"ע אה"ע סי' ל"ג סעי' ב' יעו"ש וזה נובע מדברי הש"ס קידושין דף יו"ד ע"א איבעי' להו ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה וכו' ומסיק משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה יעו"ש ולפי שיש לי בסוגי' זו מקום עיון ראיתי להאריך קצת בזה והנה הא דאמר כל הבועל דעתו על גמר ביאה צריך ביאור כיון שדעתו הוא לגמור ביאתו אבל מאי הוכחה יש לנו דדעתו של קנין הוא על גמר ביאה והנראה בביאור הדבר כיון דהא ודאי כל מי שבועל דעתו לגמור ביאתו א"כ ע"כ שדעתו על הקנין נמי הוא בגמר ביאתו דאל"כ כיון שקונה בתחילת ביאה א"כ הרי גמר ביאה הוא ביאה של איסור א"כ ודאי שאין עושה בעילתו בעילת זנות וע"כ שדעתו של קנין הוא על גמר ביאה אכן הנה ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל א"נ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה ואיכא דקשיא לי' והיכי קני לה בביאה והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר אירוסין ובשעת נשואין בעילת עצמו הוא ואסורה וכו' וי"ל דהכא הוי דביאה נשואין עושה וכו' א"נ הבמ"ע בשכנסה לחופה בלא קידושין ובעלה בחופה לשם קידושין דמשעה שבא עלי' קנאה ונעשה כאשתו נשואה לכל דבר עכ"ל ומעתה הדרא הקושי' לדוכתה דמאי הוכחה יש לנו שדעתו של קנין ג"כ הוא אגמר ביאה דילמא דעתו רק אגמר ביאתו דהיינו שיגמור ביאתו ולא שדעתו ג"כ על הקנין שיהא בגמר ולא שייך משום דאם דעתו של קנין אתחילת ביאה יהא סוף בעילתו בעילת זנות ז"א דהא סברינן או דביאה עושה נשואין או שכנסה בחופה וכו' דעכ"פ ג"כ נשואין הוא א"כ שפיר רשאי לגמור ביאתו ומ"מ ממאי מוכח שדעתו שהקנין יהא בגמר ובאמת לפי דברי הרשב"א יש ליישב מה שיש לתמוה בסוגיא דהנה זה לשון הרשב"א בחידושיו ויש מי שהקשה א"כ אף ביבמה נאמר כן שאם גמר ביאתו על גמר ביאה ואי אפשר לומר כן דהא תנן פרק כיצד אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתיבמת והוינן בה קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ול"ש מן הנשואין בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת ואסיקנא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ואי אמרת סוף ביאה קונה אף סוף ביאה ראשונה אסורה וכו' וי"ל יבמה שאני דבההוא לא אזלינן בתר דעתו דהבא על יבמתו בין באונס וכו' וא"ת מ"מ כיון שקנאה אף סוף ביאה ראשונה אסורה וכו' ולמה אמרו גזירה אטו ביאה שני' לימא גזירה אטו סוף ביאה וי"ל דאע"פ שקונה הוא בתחילת ביאה מ"מ כולה ביאה בכלל יבמה יבא עליה וכו' ועוד דכתיב להקים לאחיו שם ובגמר ביאה וכו' יעו"ש ומעתה יש לתמוה דמיבעי' דאי נימא תחלת ביאה קונה רשאי לקדש בתולה בביאה ואהא אכתי קשה נגזור אטו סוף ביאה ולא שייך תירוצא דהרשב"א איבמה אמנם עפ"י דברי הרשב"א שהבאתי דאיירי בשכנסה לחופה בלא קידושין ובעלה בחופה לשם קידושין א"ש אבל אכתי הדרא הקושיא לדוכתה מנ"ל דדעתו של קנין על גמר ביאה ולכן נראה דודאי הכא מיירי כפשטא שכנסה בביאה וג"כ לא סבר דביאה נשואין עושה ואי משום קושי' הרשב"א דהא בתר נשואין אזלינן והו"ל בעילת עצמו י"ל דלק"מ דה"פ דעיקר כוונת הש"ס דודאי אי כה"ג מקדש בביאה אסורה לו להנשא משום בעילת עצמו רק עיקר הכוונה אי תפסו הקדושין דתבעי גט דאי נימא סוף ביאה קונה אינו קדושין כלל א"כ ממילא לא בעי גט מיני' ואי נימא תחילת ביאה קונה אף דלא יהא רשאי לכנסה לענין נשואין מ"מ עכ"פ תפסי הקדושין דתבעי מיני' גט, ומעתה אתי שפיר הביאור שכתבנו דדעתו על גמר ביאה הוא על הקנין משום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות אך לפי מה שכתבנו הדרא הקושי' לדוכתה דאפילו אי תחילת ביאה קונה רשאי כהן גדול לקדש בביאה הא אכתי נגזור אטו סוף ביאה, גם עיקר סוגי' הש"ס תמוה דע"כ צ"ל בישוב הקושי' דנגזר אטו סוף ביאה הוא דהאיבעי' הוא באם תפסי הקידושין בביאה לחוד להצריך גט א"כ גם האיבעי' בפשטות אי לא עשה רק העראה אי תפסי הקידושין להצריך גט ובאמת ז"א דאם האיבעי' הוא אי תחילת ביאה חשוב ביאה או לא חשוב ביאה כלל א"כ אדרבה אם לא חשיב ביאה אזי לקני כה"ג בביאה כיון דתחילת ביאה לא הוי ביאה כלל א"כ לא הוי בעילה כיון דלא הוי ביאה אכן בעיקר הדבר שכתבנו דהכא אזלי האיבעי' אי תפסי הקידושין להצריכה גט אבל לכונסה פשיטא דלא הדרנא בי דהנה בקידושין דף נ"א ע"א כתבו התוס' בד"ה קידושין שאין מסורין לביאה וכו' פי' בקונטרס דכתיב ובעלה דבעינן ראוי לביאה וקשה דהא חייבי לאוין אינם ראוים לביאה ותפסי בהו קידושין לכך נראה לפרש קידושין שאין מסורין לביאה כלומר שאיסור הביאה ע"י קידושין והיינו היכא דקידש אחת משתי אחיות בסתם שמקודם הקידושין היתה כל אחת מהן מותרת ועכשיו על ידי