יד אליעזר חלק ב צד

והוי בעידנה או לא נ' דהיא פלוגתא דאמוראי ורבא ור"א מחולקים בהך סברא דבזבחים נ"ז ב' כו' פריך הגמ' וניתי עשה וידחה ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' ר"א אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וקשה מאי אהני ר"א בתי' כו' הא תינח בהך דיקדש שהוא עשה ול"ת אבל בשבירת עצם שיש בו מוח אכתי קשה ליתי עשה דאכילת פסח וידחה הל"ת דשבירת עצם כמו שהוכיח רבא והביא דכן הק' הטו"א בר"ה כ"ח ובשעה"מ בהל' נדרים שם ודחה תי' וכ' ליישב דלר"א הך דיוקא דרבא מברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ליתא ול"ש בי' לומר דעשה דאכילת פסת ידחה ל"ת דשבירת עצם דלא הוי בעידנא כו' כמו שמקשים התוס' באמת שם כו' על רבא כו' אך הטו"א בריש חגיגה הביא בשם הפסקי תוס' כו' דהוי שפיר בעידנא דהא א"א לאכול המוח אם לא שישבר העלם ומעתה אני או' דלרבא מוכח דס"ל דכל התחלת המצוה דוחה ל"ת דהא א"א לקיים המצוה בלא"ה והוי בעידנא כו' ושפיר קשי' לי' על הברייתא דאחד עצם כו' ניתי עשה וידחה ל"ת ומזה הוכיח לעצמו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אבל לר"א ל"ק כלל הך ברייתא כו' דהא לא הוי בעידנא ור"א ס"ל כסברת הר"י הלוי הנ"ל כו' ולרבא צריכין אנו להמציא דאין חילוק בין עשה שהוא התחלת המצוה ובין שאר מ"ע שנגמר תיכף בשעת עקירת הלאו וצריך סברא כזה מקרי שפיר בעידנא הואיל ולא סגי בלא"ה וכהרנב"ר היוצא מזה דרבא ור"א פליגי בהך סברא אי התחלת המצוה דוחה ל"ת ומעתה אין כאן סתירה בד' הר"י דמ"ש ביבמות צ' דמצות ציצית אינה אלא אחר שנתעטף כו' הוא לרבא כמתרץ שם שב וא"ת שאני ולשיטתו שפיר הוי כלאים בציצית בעידנא כו' הואיל וא"א לקיים מנות ציצית בלתי העיטוף בכך ס"ל לרבא גם בשבירת עצם כו' וא"כ שפיר מתרץ הר"י שם אליבא דרבא דכלאים הוי בשעת לבישה ומצות ציצית הוא אתר שנתעטף ואפי"ה הוי כלאים בציצית בעידנא דלרבא לשיטתו הוי בהתחלת המצוה בעידנא כו' אבל בשאר דוכתא כ' התוס' נגד סברא הזאת וס"ל דהתחלת המצוה לא דחי ל"ת אם לא נגמר המצוה בשעת עקירת הל"ת כסברת הר"י הלוי הואיל וגם ר"א ס"ל כן ופליג על רבא נקט הר"י בכל המקומות כדעת ר"א דהוא בתרא

ומעתה אין אנו צריכין לומר דגם ר"א ס"ל שינויא דרבא אלא כמ"ש הק"א פ' צו דר"א ל"ל שינויא דרבא כו' וס"ל דגם במקדש עשה דוחה ל"ת אם הוא בעידנא עכ"ד ולק"מ קושי' הטו"א הנ"ל ועי' בארה"ח סי' ת' בארץ יהודא ס"ק ב' מ"ש ליישב קושי' הטו"א דהא דכ' התוס' הנ"ל דאפי' בשעוקר הלאו בהתחלת קיום העשה לא הוי בעידנא זה דוקא אם מעשה העשה הוא מעשה אחריתי וכל עוד שיניח מלעשות מעשה השנית לא יתקיים העשה כלל כגון שם אם לא יגמור ביאתו לא יתקיים העשה והלאו כבר נעקר וכן בכתישה ביו"ט אם יכתוש ולא יתכסה נעקר הלאו ולא קיים העשה משא"כ כאן ע"י הלבישה שעובר בלאו מקיים ג"כ העשה ואין חילוק בין כלאים לציצית רק דבכלאים הזהר לא תלבש על להבא ובציצית בא הזהרה על הלבישה העוברת דאחר הלבישה חייב לעשות ציצית ומ"מ ברגע א' שיתיצב כמו לבוש עבר על לאו כלאים וחייב לעשות ציצית ושפיר הוי בעידנא עכ"ד ודבריו נכונים ועי' בישוי"ע באו"ת סי' כ"ב ס"ק ב' שכ' נמי כעין זה ליישב קושי' הש"א הנ"ל והאריך בזה ועי' בשאילות שמואל סי' י"ח מ"ש ליישב קושי' הש"א והאריך בזה ובסי' כ"ג מ"ש והאריך בזה ועי' בס' חקרי הלכות סי' ל' מ"ש ליישב קושי' הטו"א וכ' דבסברא זו של הרנב"ר והר"י הלוי הנ"ל תליא בפלוגתא דאמוראי בכתובות ל"א אי אמרי' עיקורא צורך הנחה הוא כו' והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' בשעה"מ שם שהק' על המ"מ שס"ל בדעת הרמב"ם דהא דאמרי' העראה זו הכנ"ע מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור דפטור משום ביאה ק"א אבל מחמת קריבה כו' לוקה והק' דבפ"ק דיבמות דפריך הגמ' כו' אימור דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דתי כו' בפשיטות הו"ל להקשות כו' אימור דאמרי' עשה דוחה ל"ח היכא דבעידנא כו' הכא בעידנא דקא מעקר לאו דהיינו משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם והביא ד' התוס' גיטין הנ"ל וכ' דאפשר ליישב שדעת הרמב"ם כמ"ש הנ"י בשם הרנב"ר כו' וא"כ איכא למימר דה"נ הכא אע"ג דמשעת העראה עבר על הלאו חשיב שפיר בעידנא כיון דמשעת העראה מתעסק הוא במצות יבום כו' אמנם ראיתי לה"ה כו' שס"ל לדעת הרמב"ם שחולק על הר"ן ולפ"ד לא ידעתי מה יענה למה שהקשתי כו' עכקוש"י והניח בצ"ע ובאמת יש ליישב קושי' זו אף לדעת המ"מ בדעת הרמב"ם וכמ"ש בס' בית הלוי ח"א סי' א' דאפי' נימא כדעת התוס' גיטין הנ"ל כו' מ"מ ל"ק על הרמב"ם דודאי הך דהעראה לא דמיא כלל איסורא של קירוב בשר דהך אי' של קירוב בשר נפקא לן מקרא דאל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה לחייב על בל תקרב ועל בל תגלה וא"כ אין הקירוב בעצמו האי' רק בדבר שהביאה שלו הוי ערוה אז אסור גם הקירוב בשר וא"כ עקרו של הך אי' תלוי רק בהביאה עצמה ומש"ה אם עיקר הביאה הוי היתר משום דעשה דותה ל"ת ליכא כלל אי' בקירוב בשר דאע"ג דבקירוב בשר לא מקיים העשה מ"מ הא לא אסרה תורה רק קירוב בשר של ערוה וכאן הא אינו של ערוה כיון דאם יבעול הוי בהיתר ול"ד כלל למ"ש התוס' גבי העראה דהתם העראה מצד עצמה הוי האי' ואינו תלוי בגמר ביאה כו' עכ"ד ודבריו נכונים ועי' בטעה"מ שם שהק' לפי שיטה זו דס"ל דמ"ע דיבום הוא על גמר ביאה א"כ איך עשה דיבום דוחה ל"ת הא לא הוי בעידנא דהלאו עובר משעת העראה והעשה אינו מקיים עד גמר ביאה וכמ"ש התוס' כו' וכ' דשיטה זו ע"כ יסבור כהשיטה דס"ל דהיכא דא"א בענין אחר מקרי בעידנא כו' עכ"ד ועי' בחקרי הלכות שם מ"ש ע"ד ומ"ש ע"ד הבית הלוי והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' בנר תמיד בכריתות כ"ג א' שהביא ד' ס' פאר הלכה בפסחים שכ' הטעם דבעי' בעידנא משום דשמא בשעת עקירה הלאו עדיין לא יקיים העשה ונשאר עבירת הלאו בידו כו' אבל כשעבר על ל"ת וקיים העשה אח"כ אינו לוקה אלא לכתחלה אסור לעשות כן כו' וכ' דלפ"ד יש ליישב קושי' השעה"מ דלא מצי פריך בכה"ג דא"כ אצטריך עלי' היכא דעבר ונשאה וגמר ביאתו ה"א דאינו לוקה כיון דקיים עשה שבה ול"ש בכה"ג בעידנא וכמ"ש הפאר הלכה וקמשמ"ל קרא ללקות עליו וע"ז פריך הגמ' דבלא"ה לקי דהוי ל"ת שיש בה כרת ואף אם עבר וגמר ביאתו לקי כיון דלא ניתן ל"ת שיש בה כר לדחות מפני עשה ואף דאיתא ביבמות ע"ת כל דאי לא כתוב קרא כו' מיהו י"ל דהכא הוי דאי לאסורא שלא ללקות עליו כתב קרא דאי לאיסורא עכ"ד ועי' בר"ה ל"ב ב' גבי שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום דקא' הגמ' מ"ט שופר עשה ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דותה ל"ת ועשה וכ' הר"ן שם ח"ל ודקא יהבינן טעמא משום דה"ל יו"ט עשה ול"ת קושטא דמלתא קא' ומיהו לא צריכינן להכי דאפי' הוי יו"ט ל"ת גרידא לא אתי מכשירי שופר ודחי לה דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל. ולכאורה ד' הר"ן סתרי אהדדי מהא דב"מ הנ"ל דלפמ"ש שם הוי שפיר בעידנא בהך דר"ה הנ"ל דא"א להתקיים העשה באופן אחר אם לא שיעלה באילן וצ"ל דהר"ן בר"ה כ' זה, אף לפ"ד התוס' והר"י הלוי דס"ל דזה לא הוי בעידנא שם קושטא דמלתא נקט ולא נחית הר"ן שם לזה כיון דגם להתוס' והר"י הלוי ניחא דקושטא דמלתא נקט וניחא טפי לומר הך טעם דעשה ול"ת הוא וכן ראיתי בנר תמיד שם שכ"כ מתחלה ליישב ד' הר"ן וכ' דיש נפ"מ לענין מלקות לפ"ד פאר הלכה הנ"ל כו' וכ' אח"כ ליישב ד' הר"ן דלא סתרי אהדדי כו' דבהא דאין עולין באילן אחר שופר מודה הר"ן דב"מ הנ"ל דהוי כחו מכשירי מצוה דלא