יד אליעזר חלק ב עו

סעיף יא (י) טמאה לידה. עי' חו"ד בחידושים ס"ק י"ב שהביא ד' הטור שכ' ואין נותנין לה ימי טוהר עד שיולד וכ' ולדידן אין נפקותא בזה שאין בועלין על דם טוהר בלא"ה עכ"ד. ועי' בשמלה ס"ק ט' שהשיג עלין דהא איכא נפקותא לזמן הטבילה ומ"ש שם עוד בזה יעוש"ה

סעיף יד (יא) יוצא דופן. עי' בפלתי ובעצ"ל מ"ש והאריכו בזה ומ"ש הפלתי ע"ד הרמב"ם פ"ז מהל' א"ב הל' ט' והאריך בזה. ועי' בס"ט ס"ק כ"ז מ"ש בזה ולבסוף הביא ד' הפלתי שכ' דאף דלא יהבי' ימי טוהר בהוציא אבר א' אלא מעת שיצא רוב הגוף או הראש מ"מ לחומרא מנינן ימי טוהר מראשון לענין זה דשלמו לה ימי טוהר מעת שהוציא אבר א' וכ' עליו דאין זה מוכרח די"ל דאף שאמרו חז"ל הוצאת אבר א' מקרי לידה מ"מ לא אמרו שתבטלו בזה הלידה דאורייתא שאף שהוצאת אבר א' מקרי לידה מ"מ הוצאות הראש או הרוב ודאי דלידה מקרי ועשאו כאלו ילדו ב' ולדות דיהבי' ימי טוהר משני וטמאה ג"כ מלידה ראשונה כו' עכ"ד. ובאמת כדין זה הוא מחלוקת הראשונים הובא בשמלה ס"ק ט' דבה"ג כ' וז"ל ואיתתא דיתבא על מתברה ואפיק ולד ידי' והדר עילה ולא ילידה עד למחר כו' ולענין ימי טהרה חשבי' לה מההוא יומא דאפיק ולד י"ל לחומרא עכ"ל. והיינו כהפלתי הנ"ל והרשב"א בתוה"ק כ' וז"ל הוציא העובר את ידו והחזירה כו' נולד מונין לה ימי טומאה וימי טהרה משעה שיצא רובו או ראשו עכ"ל והיינו כהס"ט ולא ראו הפלתי והס"ט הנ"ל ד' הבה"ג והרשב"א הנ"ל

סימן קצה

סעיף ו (א) במטה. וכ' הש"ך ס"ק י"א מיהו במטה של עץ או של בנין מותר שם עם אשתו הוא במטתו ואשתו במטתה כו' עכ"ד. וכן העתיק החו"ד בחידושים ס"ק ז' ד' הש"ך ובאמת ד' הש"ך תמוהים דמריש דבריו משמע דר"ל דאפי' במטה אחת מותר דהא קאי ע"ד המחבר ואח"כ מסיים הוא במטתו ואשתו במטתה וכן תמה בשמלה ס"ק ד' ע"ד הש"ך ועי' בס"ט ס"ק י"ג ובעצ"ל ובחכ"א כלל קט"ז דין ה' מ"ש ע"ד הש"ך יעוש"ה

(ב) כ"א בבגדו. עי' בתוס' שבת י"ג א' ד"ה מה שכ' וז"ל דהוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפי' בא"א אלא מדרבנן עכ"ל ועי' בתשובת המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ז שכ' דהוא בבגדו והיא בבגדה אפשר דאסור מדאורייתא ועי' בשמלה ס"ק ה' שכ' דגם התוס' בסנהדרין ל"ז א' ד"ה התורה ס"ל נמי דהוי דאורייתא כו' והאריך בזה יעוש"ה

סעיף ז (ג) לא יסתכל. עי' נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קכ"ב שכ' כ' דלצורך טבילה מותר בבעלה להסתכל ולראות שתטבול יפה שתהא כולה תחת המים כו' והאריך בזה. ובהג"ה שם ובאמת מבואר להדיא בב"י לקמן סי' קצ"ח שהביא ד' הכל בו והאגור בשם הר"מ דאשה שטובלת צריכה להוליך עמה אשה יהודית או בעלה כו' הרי להדיא דיכול בעלה לראות שתטבול יפה וכן מבואר להדיא בתשב"ץ ח"ג סי' נ"ח דמותר לבעלה לעמוד עלי' בשעת טבילה יעוש"ה. ולא הביא הנו"ב ד' התשב"ץ והב"י הנ"ל

סעיף יז (ד) למשש כו'. עי' ש"ך ס"ק כ' שהשיג על הב"י וכ' דאף להרמב"ם ליכא אי' דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה ותיבת ביאה משא"כ הכא כו' עי' בפלתי ובס"ס ס"ק כ"ד ובעצ"ל ובעצי ארזים באה"ע סי' כ' ס"ק א' מ"ש ע"ד הש"ך והאריכו בזה ועי' במי נדה מ"ש בזה ומ"ש לענין חטא כדי שיזכה חבירך ומ"ש ע"ד המשל"מ פ"ג מהל' תרומות לענין הא דאמרי' מה לי אי' לאו ומה לי אי' כרת והאריך בזה יעוש"ה

סימן קצו

סעיף ב (א) ראתה כו'. עי' בתשובת מוהרא"ל חיו"ד סי' ט' מ"ש והאריך הרבה בזה יעוש"ה

סעיף ד (ב) ימי הספירה. עי' בשל"ה שכ' דצריכה למנות בכל יום ותאמר היום יום כו' כדכתיב וספרה לה הובא דבריו בפ"ת ס"ק ד' והביא ד' הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קכ"ג שחולק עליו ועי"ש עוד בסי' קכ"ד מ"ש והאריך בזה. והפ"ת הביא. ג"כ בשם מהר"מ בר ברוך סי' רנ"ב שכ' ג"כ דאינה סופרת כו' וכן ברדב"ז ח"א סי' כ"ז כ' ג"כ שאינה צריכה להוציא המספר בשפתי' ועי' בחינוך מצוה ש"ל שכ' וז"ל ואם תשאל למה חייבונו ז"ל למנות השנים שבע מדכתיב וכפרת לך ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספורו ולא הזבה כו' ואע"פ שכ' בהם וספרה לה זולתו שחייבים שיתנו לב על הימים ולא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מניינם תשובה ד"ז כו' כי כל ענין התורה בפי' המקובל כו' וכן באתנו הקבלה שצווי וספרת לך צריך מנין בפה וצווי הספירה הכתובה בזב וזבה אינה אלא השגחה בימים ומנהגן של ישראל בכ"מ כן הוא כו' וכעין זה מצינו בלשון תורה בזכירה דכתיב בענין עמלק זכירה וע"ד מרים זכירה וכתיב ג"כ זכירה בענין נ"מ ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה כו' ושאר הזכירות די לנו בהם בזכירות הלב לבדו השגחתינו על הדברים עכ"ל. הרי שכ' בהדיא דא"צ לספור בפה דלא כהשל"ה ולא ראה השל"ה הנ"ל ד' החינוך אלו שהרי לא הביאו ועי' בס"ט ס"ק י"ח שהביא ד' החינוך והאריך בזה. וכן עיקר לדינא דא"צ לספור בפיה: (ג) וביום הח'. עי' חו"ד ס"ק ג' שכ' דמשמע מד' הש"ס נדה ס"ט דכל שלא בדקה עצמה אף שלא הרגישה טמאה מדאורייתא דימי נקיים ספורין ובדוקין בעי' מדמוקי הש"ס הברייתא דיום א' טמא ראיתי דוקא כשאו' ספרתי כו' והיינו שבדקה עצמה כו' משמע הא כל שלא בדקה עצמה א"צ טבילה כו' א"ו דמדאורייתא ספורין ובדוקין בעי' וכן משמע מד' הפוס' כו' שכ'. גבי בדיקת חו"ס בז"נ דיש אי' כרת אלמא דהוא דאורייתא. ולפ"ז נ' דכ"ש דאם בבירור ראתה דם בלא הרגשה בז"נ דסותרת דהרי אינן בדוקין דהא ראתה דם כו' ועוד דהא דם שלא בהרגשה טמא לטהרות כו' והוי טומאה מפסקת ביניהן ולא קרי' בהו ואחר תטהר וגם לא הוי נקיים ואנן נקיים כו' בעי' ועוד כיון דמטמא בפנים כבחוץ רואה הויא כו' ובהכי ניחא מאי דקא' בנדה נ"ח מעשה באשה אחת כו' דם אמר רחמנא ולא כתם ואמאי לא אמר להו מקרא דבבשרה כו' דאפי' בדם גמור טהור בלא הרגשה כו' א"ו דקרא דדם אמר רחמנא אצטריך לענין שתהא יכולה לתלות אפי' בספירת ז"נ דלא מהני מה שראתה שלא בהרגשה ואצטריך למימר דדם כו' ולא כתם דלא חש רחמנא לכתם כלל ולפ"ז באשה שראתה דם ממש ואח"כ נולד לה מכה אפי' ידוע שמוציאה דם וא"א לה לבדוק אפי' פ"א שלא תמצא דם בספירת ז"נ טמאה דהא באותן הימים שיחדה לנקיים אנן בעי' ספורין ובדוקין וזו לא יהא אלא שלא נבדקה טמאה אבל נבדקה פ"א ביום א' מאותן הימים שיחדה לנקיים בשחרית ומצאה טהורה שוב מוקמי' כל הימים בחזקת בדוקין וטהורה ותולה כל הדמים הנמצאים אח"כ במכה וכן צריכה שיהי' לה הפסק טהרה במוך כדין וכ"נ הדין באשה שיש לה מכה שידוע שמוציאה דם