יד אליעזר חלק ב מו

אוקמי' על עיקר הדין דנאמנת אך לפ"מ דמסיק הר"ן שם דמעיקר הדין א"נ להפקיע עצמה מבעלה רק דלמשנה ראשונה הי' נאמנת מתקנת חז"ל דאי לאו קושטא קאמרה לא הי' מזלזלה נפשה כו' א"כ כאן דל"ש סברא זו אוקמי' אדינא דא"נ לאפקועי נפשה מבעלה וא"כ הדרא קושי' לדוכתי איך נאמנת כאן לאפקועי נפשה מבעלה. ועי' בפרמ"נ בפתיחה זה חקירה א' אות ט' שכ' נמי כן לדחות תי' הפלתי וכ' דלדעת הפוס' דמהני בדיקת שופפרת גם תחת בעלה הא' א"כ א"ש דתו ליכא למיחש שמא עיני' נתנה באחר דמאי אהני לי' לרמאי ברמאותי' הרי אם ירצה הבעל שלא לגרשה עד שתבדוק בשופפרת מקודם הרשות בידו וא"כ יתגלה שקרא. אך לד' רש"י דס"ל דבבעל הא' לא סמכי' אבדיקת שופפרת וצריך לגרשה ע"ז שפיר יקשה כנ"ל וכ' ואפשר דבאמת לא נחלקו הפוס' הנ"ל רק דאם ידוע ג"כ להבטל שראתה בודאי מ"ת אבל אם אין ידוע להבעל כ"א ע"פ דברי' כ"ע מודו דסמכי' בזה אבדיקת שופפרת וא"צ לגרשה וכ' אמנם יותר נ' דלא כ' הר"ן דא"נ להפקיע א"ע מבעלה כ"א בשאר אי' כזנות וכדומה אבל באי' נדה נאמנת מעיקר הדין דבענין זה נתנה לה תורה נאמנות דכתיב וספרה לה לעצמה וכמו שהאמינה תורה להקל אם או' שהגיע זמנה לטבול כ"כ האמינתה תורה להחמיר אם או' שעדיין א"י לטהר ואפי' אם יומשך ימי טומאתה זמן רב אם או' שמוצאת דם בבדיקתה נאמנת דלענין זה מסרה תורה בידה כו' וע"כ גם באו' שמצאה דם בשעת תשמיש היא נאמנת בזה מעיקר הדין עכ"ד. ועי' בשיבת ציון סי' ל"ח שדחה סברא זו וכ' שאף שאשה נאמנת לומר שראתה דם והיא נדה היינו הואיל והאי' הוא לפי שעה ואחר הספירה והטבילה היא מותרת לו ואינה יוצאת מבעלה משום כך ומש"ה היא נאמנת לומר שדם זה מהמקור וכדומה שהם דברים שאינן אלא לשעתה כו' אבל באי' שראתה ג"פ מ"מ למה תהי' נאמנת להפקיע א"ע מבעלה נימא עיי' נתנה באחר כמו בהני עובדא דסוף נדרים כו' וכ' ליישב דמש"ה נאמנת האשה לומר שראתה ג"פ מ"ת דהא השיעור הוא בכדי שתושיט ידה תחת הכר לבדוק עצמה בעד א"כ הוי דבר זה שיכול להתברר להראות לבעלה העד שמקנחת בו ובדבר דאיכא לברורי אפי' אינש דעלמא נאמן כו' וכ' דיש חילוק דין בין דבר שיכול להתברר לבין מלתא דעביד לאגלוי' כו' והאריך בזה. וכ' לבסוף דא"כ גם האשה נאמנת הואיל כשראתה תיכף אחר התשמיש הוי עבלא"ג להראות לבעלה העד שיש בו דם וא"ל דעדיין לא הוי מלתא דעביד לגלוי' דשמא הכונה להעד אשר כבר הוא מלוכלך בדם והיא בערמה באה להטעות את בעלה לומר שראתה דם זה מ"ת לזה אין לחוש דבקל יש לבחון ולראות אם הדם הוא לח דאם הי' על העד מקודם הוא יבש ונדבק בהעד ואינו מעורב עם הש"ז שפולטת אחר התשמיש. והנה כ"ז אם האשה או' לבעלה בכל ג"פ תיכף אחה"ת שראתה דם שייך מלתא דעבדל"ג אבל אם אחה"ת לא אמרה לבעל רק ביום שלאחה"ת אמרה כן אפשר לומר שאין האשה נאמנת כו' עכ"ד. ועי' בפ"ת ס"ק ג' מ"ש ע"ד השיבת ציון בזה וכעת ראיתי בשם ארי' חיו"ד סי' ל"ה שהק' נמי קושי' הנ"ל וכ' ליישב דבזה ל"ש החשש דעיני' נתנה באחר דהא דחששו בטמאה אני לך היינו כדי שלא תהי' ביד כל אשה להפקיע עצמה מבעלה אבל בהא דרואה מ"ת כיון דביד הבטל לברורי אם היא רואה מ"ת שתבדוק תיכף אחה"ת ולקבל העד מידה ולבודקו לכך ל"ש בזה הך תקנה דגבי טמאה אני לך כו' דהרי ביד הבעל לברורי ולראות אם אמת דברי' כו' ומש"ה לא חששו בזה לעיני' נ"ב כיון דביד הבעל לתקן שלא תוכל לשקר ולומר שראתה אם לא ראתה ואם הוא אינו חושש בעצמו לתקן שלא תשקר למה יחושו חכמים יותר ממנו כו' והאריך בזה והביא ד' הש"צ הנ"ל דאתי עלה מטעם אחר כיון דהוי דבר דאיכא לברורי לכך האשה מהימנא וכמו דכל ע"א מהימן במלתא דאיכא לברורי כו' והאריך בזה לחלק בין מלתא דעבל"ג בודאי וליכא לעד מקיר להשתמט בין דבר דיכול להיות שיתברר ויכול להיות שלא יתברר ולא הי' צריך לכל זה רק דהטעם פשוט כמ"ש דכיון דביד הבעל לברר אם הוא שקר לכך ל"ש בזה לתקן שלא תהי' נותנת עיני' באחר כו' וכ' ולפ"ז גם מה שהוליד שם מזה דהיכי דהבעל הלך לדרכו תיכף אח"ת ואח"כ אמרה לו שראתה מ"ת וכה"ג היכא דליכא לברורי י"ל דבאמת לא מהימנה ובאמת דמסתימת כל הפוס' לא כ' כן ולפמ"ש א"ש בכל ענין כיון דברוב פעמים יכולים לברר ולא תיקנו בזה חכמים דלא תיהמן לכך אף אם מזדמן לפעמים בדרך רחוקה דא"א לברורי שוב ג"כ מהימנה כיון דחכמים לא תיקנו כלום בזה ולמלתא דל"ש לא חשו רבנן דל"ש לומר דא"כ כל אשה תהי' יכולה להפקיע א"ע מבעלה כיון דברוב פעמים יש ביד הבעל לברורי ל"ש הך חששא וא"ש הכל כו' עכ"ד

(ז) אלא תתגרש. עי' חו"ד ס"ק ג' שכ' דהא דרואה מ"ת הוא מטעם וסת והביא ד' התוס' נדה ס"ו א' ד"ה ונאמנת שכ' דהוי מטעם וסת והוי וסת גרוע כו' והק' י"א קושי' ע"ז ומפ"ז כ' דברואה מ"ת יש לחוש לב' חששות אי שהוא מחמת חולי וכן יש לחוש לוסת של חימוד התשמיש או לשאר מקרי התשמיש וי"ל דקים להו לחז"ל דכשהוא מחמת חולי לא שייך לומר א"כ אצבעות שוות כו' וכשמכניסה שום דבר להמקור מחויב לצאת דם מהמקור מחמתה אבל בדם שבא מהמקור מחמת וסת של חימוד כי' ודאי דשייך לומר א"כ אצבעות דהחימוד ומקרי תשמיש אינו שוה לכל אנשים ונ' ג"כ דאין סברא לומר דנתרפאת כשלא נפל ממנה חרכת דם ולא עשתה שום רפואה לנפשה כו' ועפ"ז כ' ליישב כל הקושי' והאריך בזה וכ' אח"כ דלפמ"ש דאינה מותרת במצאה הדם בצדדי השפופרת רק מטעם דוסד"ר ומתירין מטעם ס' צדדין א"כ צריכה ז"נ דנגד נקיים הו' ס' דאורייתא ואדרבה רוב דם מהמקור כו' והאריך בזה ואח"כ הביא ד' הנו"ב שכ' היתר לרואה מ"ת כשלא הי' לה וסח ואח"כ נקבע לה וסת ונסתפק באשה שיש לה וסת קבוע אם לאסור אותה משום רואה מ"ת והביא ראי' מסי' קפ"ט סעי' י"ג כו' והשיג עליו ועי' בצ"צ חיו"ד סי' ק"כ שהשיג עליו במ"ש דבדיקת שפופרת אינו מברר רק לענין חולי הממלאה ונופצת מד' הרמב"ן בנדה ס"ו א' דכ' בהדיא דאם היא חולי המ"ו אין לה תקנה אפי', ע"י בדיקת שפופרת ובדיקת שפופרת הוא דוקא באשה שלא ידענו שיש לה חולי זו וכ' אע"פ שהר"ן שם פי' בע"א דלדידי' גם בחולי המ"ו יכולים לברר ע"י שפופרת מ"מ ע"ז ודאי לא פליג על הרמב"ן דאף בדם הבא ע"י תשמיש שלא מחמת חולי הנ"ל יש בירור ע"י בדיקת שפופרת שהדם בא מהצדדין ולא מהמקור וכ' דגם מד' הב"י מבואר דלא כהחו"ד כו' והאריך בזה יעוש"ה ועי' בפרמ"נ במקשה זהב ס"ק ב' שהשיג על החו"ד שהק' דמ"ט מתירין לבעל ב' מטעם ס"ס והרי במקום שאפשר לברר ב' הספי' לא סמכי' אס"ס כ' עליו דשכת ד"ע שכ' בסי' ק"י בדיני ס"ס דבבדיקת שפופרת א"א לברר ב' הספי' ועוד השיג עליו במ"ש דלבעל א' איכא ס"ס מעולם לא שמעתי ס"ס כזה והרי בכללי אי אתה מוצא רק ס' א' שמא מהמקור ושמא מהצדדין וה"ה כמו שאו' שמא הוא מהמקור מטעם זה קביעות וסת או מטעם זה ענין חולי ואיך נחשב זה לס"ס אולם גם אם נאמר שהוא קביעות וסת ג"כ הוא עניי חולי כו' וא"כ פשיטא דאין זה ס"ס אם הדם בא מחולי זה או מחולי זה ועוד השיג עליו והאריך הרבה בזה וכ' לבסוף ועכ"פ נתבאר דמ"ש שמואל זו מ"ו זהו עצמו ענין הוסת דכל הנשים כו' ודלא כהחו"ד עכ"ד יעוש"ה ולפ"מ שהבאתי לעיל ס"ק א' די הבשמים ראש בטעם הב' בלא"ה מיושב שפיר קושי' א' ב' ג' ד' של החו"ד כיון דלאו משום וסת הוא וכמ"ש שם ועי' בזית רענן ח"ב חיו"ד סי' כ' שהשיג על החו"ד מד' הסמ"ג והר"ן והגמ"י שכ' שגם