יד אליעזר חלק ב קסט

ראי' להרמב"ם מסנהדרין פ"ט גבי זקן ממרא דפריך הגמ' והאיכא ציצית כו' להרמב"ם והאריך בזה ועי' ברביד הזהב שם ד"ה יחדיו ובארצה"ח ס"ק ט"ו מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה

סימן שא

סעיף ו (א) תופרין כו'. עי' ט"ז ס"ק ז' מ"ש ליישב דעת הרמב"ם ועי' בס' עונג יו"ט חיו"ד סי' צ"ו מה שהשיג על הט"ז ומ"ש בטוב ליישב ד' הרמב"ם והאריך בזה ועי' בס' מהר"ן יפה חיו"ד סי' י"ז מ"ש והאריך בזה ומ"ש ע"ד הר"ן פ' גה"נ שכ' דלענין הנאה אף פס"ר שריא כו' ליישב קושי' הטו"א בא"מ בר"ה כ"ח א' והאריך בזה יעוש"ה ואכ"מ להאריך בזה ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' צ"ו מ"ש ע"ד הט"ז ס"ק ח' והאריך בזה יעוש"ה

סעיף ח (ב) לעכו"ם. עי' בנדה ס"א ב' תוס' ד"ה בגד שהק' דלבטל ברובא כו' ועי' בספרי דברי אליעזר סי' י"ז ס"ק מ"ש ע"ד התוס' יעוש"ה

סימן שנ

סעיף ב (א) אסור להלביש. בטור הביא ד' הרמב"ם שכ' דאם לא ידע הלובש שהוא כלאים והמלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור והוא מדברי הרמב"ם פ"י מהל' כלאים הל' ל"א וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' אבל הל' ה' לענין המטמא את הכהן דאם הי' הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד ה"ז שטמאו לוקה ועי' בתשובת הרא"ש כלל ב' סי' ט"ז שהק' להרשב"א דמנ"ל להרמב"ם דלוקה המלביש כו' ועי' בכ"מ בהל' כלאים שם ובלח"מ הל' אבל שם מ"ש ליישב ד' הרמב"ם ועי' בביאורי הגר"א ס"ק ג' שהביא מקור לד' הרמב"ם מהתוספתא פ"ג דמכות כו' וכבר קדמו הב"ח בזה וע' בהגהות ציוני מהר"ן על הרמב"ם הל' אבל שם מ"ש בזה ועי' בעונג יו"ט חיו"ד סי' צ"ו שכ' ליישב ד' הרמב"ם עפ"ד הגמ' בקידושין מ"ג א' מודה שמאי באו' לחבירו צא ואכול חלב ובועל את הערוה כו' משום דלא גרע משליחות כו' והאריך בזה ועי' במנ"ח מצוה רס"ג אות י"ד שכ' דדוקא המטמא אח הגדול וכן המלביש כלאים לחבירו הגדול דהוא בן מצוה חייב מלקות אבל קטן שאינו בר מנות אינו חייב מטעם זה רק צריך קרא דאמור ואמרת כו' אין לוקין וכ' דמוכח מכאן דהא דקטן הוא לאו בר מצות לא מטעם שאינו בן דעת אלא שאינו מצוה כלל והשיג על הפרמ"ג בפתיחה כוללת באו"ח ח"ב אות ג' שדעתו דעל לאו חייב הקטן אלא שאין לו דעת ובמצוה תקנ"א אות ב' כ' להסתפק בזה ומשמע שם דאינו ברור לו דין זה ועי' בעונג יו"ט שם שכ' בפשיטות דהמלביש את הקטן נמי עובר כיון דשני האי לאו דכלאים משארי לאוין כו' דלוקה המלביש א"כ איכא למימר דהמלביש אח הקטן נמי חייב ודמי ללאו דהקפה דאמרי' בנזיר נ"ז דהמקיף את הקטן חייב כו' וה"נ גבי כלאים כו' ולא משום ליתא דקטן כמו בשאר איסורין אלא דהמלביש גופי' עביד אי' ומפ"ז פ' דאסור להציע בגד שיש בו כלאים אחת הקטן ואף דאי' הצעה הוי רק מדרבנן ולדעת הרשב"א באי' דרבנן מאכילין לקטן בידים כו' דהכא לאו משום ליתא דקטן אלא דהמלביש גופי' עביד אי' והביא ראי' לזה מביצה י"ד א' דפריך הגמ' והתניא לא יעלה עליך כו' וכ' דאפשר עוד דהמשלח הבגד בשביל שיהא ראוי לקטן דמי למלבישו כו' והאריך בזה ועי' בס' מלבושי יו"ט ח"ב ביו"ד סי' י"ט שכ' ליישב ד' הרמב"ם עפ"ד התוס' פ' שמיני דיש אזהרת גדילים על הגדולים אף במקום דליכא לפ"ע רק אם האוכל הוא שוגג אז חייב המאכיל עליו כו' והאריך בזה והביא דכ"כ נמי במהרי"ט אלגזי בספרו קדושת יו"ט סי' נ"ז יעוש"ה ועי"ש עוד במנ"ח מצוה תקנ"א שכ' להסתפק אם נאמר דכלאים דחוי' דעשה דוחה ל"ת אי חבירו יכול להלביש בטלית כלאים בציצית אם הלובש ידע שהוא כלאים כיון דאין המלביש עובר רק משום לפ"ע וכאן ל"ש לפ"ע דהלובש אינו עובר רק עושה מצוה אך באי' אם הוא כלאים א"כ המלביש עובר בלאו כו' א"כ ה"נ כיון דיכול לקיים שידוע לחבירו אסור להלבישו רק אם ידוע לחבירו כו' וגם אפשר מ"מ כיון דיכול הלובש ללובשו אף דדחוי' מ"מ אין המלביש עובר עכ"ד

הלכות פדיון בכור

סימן שה

סעיף א (א) מ"ע כו'. עי' במהר"ם שיק מצוה שצ"ג שהביא דעת הלבוש באו"ח סי' תקנ"א דאם לא פדה בזמנו עובר בכל יום בעשה כו' אבל התוס' במו"ק ח' ובאורו במג"א סי' תקס"ח ס"ק י' שיטה ב' במילה עובר בכל יום משא"כ בפדיון דוקא אם לא פדה בזמנו עובר מכאן ואילך יש לו משך זמן ושיטה ג' היא דעת הש"ע כאן סעי' י"א וסי' שכ"א סעי' א' והחינוך מצוה רצ"ג וביראים סי' שנ"ג דאפי' אם לא פדה ביום ל"א אינו עובר בעשה וכ' דס"ל דמשם מתחיל ויש לה משך זמן והק' למה פ' המג"א סי' רמ"ט ס"ק ה' לענין סעודות פדיון בע"ש לחלק בין בזמנו לשלא בזמנו ועוד הק' מבכורות י"ג כו' דמשמע דעובר בעשה וב"י כ' דבבכורות משמע דאין לשהות וכ' דמצינו דילפי' מלשון ושמרתם את המצות ביומא ל"ב דאין מעבירין על המצות שלא יחמיץ המצוה ובפסחים ד' יליף מוישכם אברהם דזריזין מקדימין ונ' דיש חילוק דמצוה שיום גורם התלוי בזמן והגיע הזמן דאז היא חדשה וחביבה מצוה בשעתא זה ילפי' מושמרתם את המצות שלא יחמיצנה דעתה הוא חביבה ולא אתא למפשע כו' ואם שהה המצוה עד יום אחר עובר בקרא דושמרתם את המצות דהראה כאלו אינה חביבה וכן אם כבר פגע במצוה ההיא ועבר ממנה כאלו הראה דאינה חביבה אצלו והיינו דיליף מכאן דאמעהמ"צ אבל להקדים באותו יום עצמו שבא עליו החיוב זה מקרי זריזות ויליף מקרא דוישכם אברהם וכבר מצינו חילוק דלענין אמעהמ"צ אמרי' אפי' ביום שלאחריו יכול לעשות באופן היותר טוב אמ"ע וכמ"ש המג"א סי' כ"ה ס"ק ב' ועי' בח"צ סי' ק"ו משא"כ לענין זריזין מקדימין אם יעשה אח"כ באופן היותר טוב אין כאן זירוז וכ"כ החת"ס בחידושיו ועי' בפסחים ק"ה ב' ולכך גם לדעת הש"ע והחינוך חביבה מצוה בשעתה שיפדה דוקא בזמנו ואיכ"ל דהיינו עשה דושמרתם וע"ז כוונו בבכורות י"ג ושפיר כ' המג"א סי' רמ"ט דגם בפדיון יש חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו דבזמנו איכא מצוה דושמרתם בזמנו משא"כ אח"כ הוא רק משום זריזות וכ' שם עוד לענין עיקר זמן הפדיון והאריך בזה יעוש"ה

סעיף ד (ב) כתב לכהן. עי' בטור שהביא מחלוקת