יד אליעזר חלק ב קלב

מסקי בשם ריצב"א כהר"ן וכן מסיק במרדכי ובהגהות אשר"י בפ' נשנת"פ וכן הוא בהגהות מרדכי פ"ק דב"ב תשובת ריב"א כו' רק דבתוס' פ' נערה ובפ' כ"ה כ' תי' אחרים ולא הזכירו תי' ריצב"א ומשמע לכאורה מדבריהם דלא כהרמב"ן אך י"ל דלא נ"ל לפרש הך דאכפי' רבא לרב נתן שלא הי' מחויב כז' אבל לדינא מודים להרמב"ן דאם רצו כופין ונ' שזאת היא דעת מור"ם דנ"ל דד' הרמב"ן פשוטים בזה וע"כ לא הוצרך להזכירו כאן ולא ביו"ד וסמך עצמו אמה שהזכירו לעיל בסי' צ"ז וגם בסי' צ"ז לא היתה עיקר כונתו לזה אלא לאשמועי' דמצות השבת העבוט הוא מ"ע שמתשב"צ שאין ב"ד מוזהרין עלי' לכופו עכ"ד. והנה הסמ"ע והש"ך ל"פ רק אי התוס' פ' נערה ופכ"ה ס"ל כהריצב"א או לא אבל בד' הריצב"א ס"ל להסמ"ע נמי דס"ל כהרמב"ן וכמ"ש הש"ך וס"ל להש"ך דאין חילוק בין כפי' גדולה לקצת כפי' ודלא כהט"ז שמחלק בזה ובאמת משמע כן מד' הרמב"ן הנ"ל דס"ל דכופין כפי' גדולה שכ' וז"ל אבל אם רצו לכוף כופין וכדאמרי' בפ' הכותב כו' אבל במ"ע כו' כופין אותו עד שת"נ עכ"ל הרי שכ' דאם רצו כופין עד שת"נ והיינו כפי' גדולה דלא כהט"ז ולהש"ך ס"ל נמי להריצב"א כן וכונת התוס' ב"ב שם בשם הריצב"א שכ' וז"ל וההיא דכ"ה דלא הוה מוקיר אבוה כו' ה"פ אינכם מוזהרים להכריחו עד שיעשה כשאר מ"ע כו' מכין אותו עד שת"נ עכ"ל היינו דאינם מוזהרים להכריחו אבל אם רצו כופין אותו כפי' גדולה עד שת"נ וכהרמב"ן ואף ד' המרדכי בשם ריצב"א הנ"ל צריך לדחוקו דס"ל כהרמב"ן יעוש"ה. וקושי' הט"ז על הרמב"ן מפכ"ה לק"מ דהא דאמר להו שבקוהו היינו דאינם מחויבים להכריחו אבל אם רצו כופין אף כפי' גדולה עד שת"נ וכמ"ש הרמב"ן עפ"ד הירושלמי וכן הוא דעת הרמ"א כאן דאם רצו ב"ד כופין אותו וכמ"ש הש"ך ואף כפי' גדולה וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל ואין חילוק בין כפי' גדולה לכפי' קטנה. ועי' בחינוך מצוה ל"ג שכ' וז"ל ואם יש כח בב"ד כופין אותו כמש"ל שבביטול עשה כופין ב"ד עכ"ל ולכאורה קשה ע"ד מדי הגמ' חולין הנ"ל דמבואר דעל מ"ע דכבוד או"א אין כופין דהוא מ"ע שמתשב"צ וכן ראיתי בהגהות משל"מ על החינוך שהק' כן וכ' ליישב דאולי יאמר הרב אם ירצו הב"ד ומקצת המורים הכי ה"ל אבל אין זה במשמעות דבריו שנ' דמשוה עשה זה לשאר עשה עכ"ד והניח בצ"ע

ובאמת שפיר כונת החינוך שכ' דכופין היינו אם ירצו הב"ד ומ"ש המשל"מ שנ' דמשוה עשה זו לשאר עשה לא לענין חיוב להכריחו הוא דמשוה עשה זו לשאר עשה אלא דכונתו דאם ירצו ב"ד כופין אותו כפי גדולה עד שת"נ כמו בשאר עשה דמחויבים הב"ד להכריחו עד שת"נ ה"נ אם ירצו הב"ד כופין אותו כפי' גדולה עד שת"נ ובזה הוא דמשוה לשאר מ"ע והיינו דס"ל כהרמב"ן הנ"ל ושפיר ד' החינוך וא"כ יהי' מוכח מד' החינוך דלא כהט"ז הנ"ל ואין חילוק בין כפי' גדולה לכפי' קטנה ואף בכפי' גדולה כופין אם ירצו ב"ד. ועי' ברמב"ם פ"ה מהל' ממרים הל' ט"ו שכ' וז"ל ויש לב"ד להכות ע"ז מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו עכ"ל וכונתו שאם יראו הב"ד שצריך לכופו רשות בידם לכופו והא דקא' הגמ' חולין הנ"ל דאין ב"ד מזוהרין היינו דאין מחויבים להכריחו אבל אם ירצו רשות בידם לכופו וכהרמב"ן. וכן ראיתי בהגהות מהר"ץ חיות בחולין שם שכ' דכן הוא כונת הרמב"ם ועי' בקצה"ח שם ס"ק א' שכ' להוכיח דהרמב"ם לא ס"ל כהרמב"ן מהא דכ' הרמב"ם ובמערב כותבין בשט"ח שיש לו לגבות מהמטלטלין ומהקרקע בחייו ובמותו ונמצא גובה בשביל תנאי זה יותר מהתקנה וסייג גדול הוא בדבר שמא לא ידע הלוה בהתקנה ונמצא גובין ממון של יתומים שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב בהם יתומים כו ואם נימא דאם רצו ב"ד כופין לפרוע מטלטלין א"כ למה לא יהא כח בתקנת אחרונים לתקן על ב"ד שיהי' כך כיון דאם רצו כופין כו' עכ"ד ולפ"ד יהי' ד' הרמב"ם סותרים זא"ז מהא דהל' ממרים הנ"ל אבל באמת לא מוכח מידי מד' הרמב"ם דהל' מלוה די"ל כמ"ש הנתיבות ס"ק א' דאף דמוטל מצוה על היתומים לפרוע חיובא דגופא הוא דאיכא אבל מ"מ גוף המטלטלין אינן יוצאין מרשות היתומים אף שתפסן שכנגדו והרי הן של יתומים כו' וגם הם גזל בידו וגם הב"ד א"י להגבותם להמלוה שיהי' שלו רק הב"ד יכולין לכוף עד שיאמר רוצה אני אבל כ"ז שאין היתומים בעצמן מחליטין הדבר אינו מוחלט וגזילה הוא בידו ומיושב בזה קושי' התומים שם ס"ק א' יעוש"ה. וא"כ י"ל דמש"ה ס"ל להרמב"ם דבעי' תנאי דשמא לא ידע הלוה בהתקנה כו' ואף דאם רצו ב"ד כופין מ"מ הוי גזל בידו ואסור להשתמש בהמטלטלין כ"ז שאין היתומים בעצמן מחליטין הדבר ומש"ה בעי' תנאי וא"כ שפיר י"ל דאף הרמב"ם דהל' מלוה ס"ל דאם רצו ב"ד כופין וכדמוכח מהא דהל' ממרים הנ"ל והקצה"ח שהוכיח מד' הרמב"ם דהל' מלוה דס"ל דאם רצו אין כופין צ"ל דס"ל דאין ראי' מד' הרמב"ם דהל' ממרים דס"ל דאם רצו ב"ד כופין די"ל כמ"ש בלב ארי' בחולין שם דדוקא גבי מזלזל ס"ל להרמב"ם דיש לב"ד להכותם כו' אבל היכא דלא כיבדם כראוי בזה ס"ל להרמב"ם דאין כופין וכ' על הכ"מ והב"י דלא הראה מקור לזה דינא לי' להרמב"ם מד' הגמ' חולין מדר"ח הי' חפץ להכותו ואף דא"ל שבקוהו היינו דוקא בזה דלא הי' מקיים מצות כבוד והוי מ"ע שמתש"ב אבל אם מזלזל אותם דהוי בכלל ארור מקלה נשאר קיים סברת ר"ח שיש להכותו ולענשו וכ' דזהו כונת בעל עין משפט שציון על הא דכפתוהו מיי' פ"ה מהל' ממרים יעוש"ה. וא"כ אין ראי' מד' הרמב"ם דהל' ממרים ושפיר י"ל דס"ל להרמב"ם דאף אם רצו ב"ר אין כופין וכדמוכח מד' הרמב"ם דהל' מלוה וכמ"ש הקצה"ח

ובאמת משמע מד' הרמב"ם דהל' ממרים כהלב ארי' מדלא כ' הרמב"ם הך דינא דיש לב"ד להכותם כו' רק בפ"ה גבי מקלה ולא כ' בפ"ו שם גבי כבוד א"ו דס"ל גבי כבוד אף אם רצו ב"ד אין כופין ורק דוקא גבי מקלה הוא דכופין וכמ"ש הלב ארי' וכן ס"ל להקצה"ח בדעת הרמב"ם דהל' ממרים וכמ"ש ולא כהגהות מהר"ץ חיות בדעת הרמב"ם וא"כ ס"ל להרמב"ם דאף אם רצו ב"ד אין כופין דלא כהרמב"ן וכמ"ש הקצה"ח הנ"ל וכ' דגם הטור שכ' כד' הרמב"ם דהל' מלוה ס"ל נמי דאף אם רצו אין כופין. אך החתם סופר חחו"מ סי' קע"ז השיג על הקצה"ח וכ' להוכיח דס"ל להרמב"ם דאם רצו כופין והאריך בזה ועי' בריטב"א ר"ה ו' א' ד"ה ועשית שכ' וז"ל ותימא האיך ממשכנין על הצדקה דהוה מ"ע שמתשב"צ ואין מוזהרין ב"ד עלי' ותי' בירושלמי אין ב"ד נענשין עלי' כלומר מוזהרין הן לכוף אבל אם העלימו עיניהם ולא כפאום אין נענשין כמו שנענשין על שאר מ"ע אם לא כפאוהו ואו' רבינו נר"ו דלגמ' דילן ל"ל האי סברא אלא כל מ"ע שמתשב"צ אין ב"ד מוזהרין כלל כדאמרי' בחולין כ"ו א"ל לר"נ כפתי' וא"ל דלא בעי' למכפי' דכל מ"ע שמתשב"צ אין מוזהרין עלי' וא"כ האיך ממשכנין על הצדקה ותי' רבינו דש"ה דגלי בי' קרא דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ולא גמרי' מינה לעלמא משום דהכא לאו משום מצוה דרמיא עלי' בלחוד כייפי' לי' אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה או לעניים וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט שלא יהא כת הדיוט תמור מהקדש עכ"ל ומשמע דס"ל להריטב"א ורבו דבמ"ע שמתשב"צ אף אם רצו ב"ד אין כופין דאל"כ מאי קא' דגמ' דילן לא ס"ל הכי ומקשים דהא ממשכנים על הצדקה הא אם רצו כופין א"ו דס"ל דאף אם רצו ב"ד אין כופין והיינו כהרמב"ם ולא כהרמב"ן הנ"ל