יד אליעזר חלק ב יא

ואח"כ כ' גם ממ"ש התוס' פ' נערה נ"א ב' ד"ה אונס וז"ל אע"ג דאבוה דשמואל חיישי' קא' משמע לו' דמדאורייתא דאי מדרבנן כו' ולדעת הט"ז מאי ק"ל אפי' נימא דחיישי' מדרבנן קא' פריך שפיר אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה כיון שמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וכן נ' מד' התוס' בחולין י"ב א' ד"ה פסח כמו שתראה המע"י שם עכ"ד. וכן ראיתי בבנין עולם חיו"ד סי' י' שהק' נמי קושי' אלו על הט"ז מד' התוס' פ' נערה ומד' התוס' חולין י"ב הנ"ל ולא ראה ד' השעה"מ הנ"ל שכבר הקדימו בזה הקושי'. ועוד הק' מד' התוס' בר"פ מקום שנהגו הנ"ל ומחולין כ"ז ב' כו' גבי אין שחיטה לעוף מה"ת כו' ומקידושין ע"ג א' גבי ס' ממזר כו' וכ' מתחלה ליישב דדוקא בדבר המפורש בכתוב להדיא להיתר בזה ס"ל להט"ז דאין כח ביד חכמים לאסור וכהא דאי' סחורה דמפורש בתורה להיתר מדכתיב לכם שלכם יהא וה"ט כיון שמפורש בתורה להיתר יהי' מחזי מלתא דרבנן כחוכא ואיטלולי אם יהי' אוסרים אבל במה שלא נזכר כ"כ בפירוש רק שמע מכללא ומדיוקא דקרא בזה יש להם כח לאסור כו' וא"כ א"ש הא דאונס רחמנא שריא מדיוקא דקרא הוא והיא לא נתפשה כו' וכן הא דכתיב ושפך את דמו אין זה מפורש בכתוב כ"כ דבשפיכה בעלמא סגי שלא ע"י שחיטה דהא גם חי' נזכר בכתוב שם וחי' ודאי דצריכה שחי' מה"ת כו'. וגם מיושב בזה הא דקשה על הט"ז מאכילת ק"פ דפליגי ראב"ע ור"ע כו' ואעפ"כ אסור מדרבנן לאחר חצות ולפמ"ש א"ש דגם שם אינו מפורש שמותר לאחר חצות וכן א"ש הא דחכמים ס"ל בפ"ק דברכות גבי ק"ש של ערבית דלכתחלה אסור לאחר עד אחר חצות אע"ג דדרשו ובשכבך כ"ז שכיבה שהוא כל הלילה דגם שם אינו מפורש במקרא דהא יכולין לפרש זמן תחילת שכיבה וכר"א דס"ל עד סוף האשמורה ראשונה כו' וא"ש ג"כ מה דאמרו בריש סנהדרין ג' א' כו' ד"ת חד נמי כשר כו' ורבנן הוא דגזרו משום יושבי קרנות הרי אע"ג דהכתוב מתיר בחד גזרו רבנן דגם זה מפורש בכתוב כ"כ דמלשון תשפוט אין הכרח דר"ל ביחיד דכל התורה בלשון יחיד נאמרה. וראי' לזה שהרי שם איכא מ"ד דפליג על רב אחא וס"ל דמה"ת בעי' ג' מומחין ובהג"ה שם כ' והא דמדאורייתא נדה א"צ ז' נקיים כו' ומצינו שאסרו חכמים כמ"ש בנות ישראל החמירו על עצמן כו' וכן כתמים שמפורש בתורה בבשרה עד שתרגיש כו' וחכמים גזרו על הכתמים כו' דכ"ז אינו מפורש כ"כ בכתוב להיתר וכן הא דאיתא בקידושין י"ד א' כו' ת"ל ויבמה ביאה גומרת כו' ואעפ"כ מצינו שתיקנו חכמים מאמר ביבמה וכן מ"ש חכמים דגט מהני ביבמה לפוסלה מן האחין אע"ג דנלמד מקרא דאין גט מועיל ביבמה כו' א"ש לפמ"ש דאין זה דבר דמפורש בתורה כ"כ רק נלמד מדיוקא דקרא עכ"ד. והיינו כד' הבאר יעקב הנ"ל ולא ראה הבנין עולם ד' הבאר יעקב הנ"ל שכבר הקדימו בזה ואח"כ דחה זה דעדיין אינו מיושב הא דד' התוס' חולין הנ"ל מבשר תאוה וכן הא דואספת דגנך הנ"ל דשם מפורש ההיתר בכתוב ואפי"ה אסרו חכמים. ועוד הק' דהא מצינו בדם טיהר של יולדת דמקרא מלא הוא בתורה תשב בדמי טהרה ומצינו שאסרו האחרונים לבעול על דם טוהר כו' ואין סברא לחלק בין אי' חכמים למנהג דק"ו הוא אם חכמי התלמוד לא הי' יכולים לאסור דבר המפורש במקרא להיתר ק"ו לחכמים האחרונים בזה"ז. ומפ"ז כ' ליישב דהא דכ' הט"ז הנ"ל כו' היינו דאם האי' שהי' אוסרים לא יהי' נוגע לענין אחר כלל רק לאותו דבר שמפורש התירו בתורה כגון לגבי אי' סחורה דמיירי בי' הט"ז דכתיב לכם וה"ט משום שיהי' דבר תמוה בעיני הבריות לאסור דבר המפורש התירו ונוציא לעז על חכמים שעוברים על מ"ש בתורה לא תוסיף עליו אבל אם רוצים לאסור ולגזור על דבר אחד שהוא נוגע לכמה ענינים שאין התירם מפורש בתורה רק שע"י אותה גזירה שרוצים לגזור יהי' נכלל בזה גם דבר שמפורש התירו בזה באמת יש להם כח דאין זה דבר תמוה בעיני הבריות כיון דעיקר הדבר מה שאוסרים הוא לענינים אחרים. ובזה מתורץ הקושי' מד' התוס' גבי בשר תאוה דשם עיקר גזירת חכמים לר"מ לחוש למיעוטא נוגע לכמה ענינים מאי' תורה רק שעי"ז נגרר ג"כ אי' אכילת בשר דחוששין למיעוט שמא במקום נקב שחוט בזה יש להם יכולת לגזור וכן בהא דאי' מלאכה בע"פ וביום שמקריבין קרבן עיקר אי' דבריהם הוא על יחיד המקריב ביום קרבנו שאין זה נגד מ"ש ואספת דגנך דלכל ישראל נאמר רק אגב זה נמשך האי' גם לכל ישראל משום שמקריבין בכל יום ולכן שפיר כ' התוס' דמוכח מהירושלמי הזה שהוא אי' דאורייתא כו' עכ"ד ועי' בברית יעקב שם שכ' ליישב ד' הט"ז כמ"ש הב"ע הנ"ל מתחלה כו' ומיישב בזה קושי' השעה"מ הנ"ל מכתובות נ"א ב' ומהא דקידושין י"ב ב' רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה אע"ג דבקרא כתיב ובעלה כו' ומכתובות כ"ז ב' דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כו' דבכל הני אינו מבואר בקרא והביא ראי' לזה מהא דקי"ל דנשבעין היסת על עבדים וקרקעות כו' וכן בכופר הכל לפי' התוס' ב"מ ג' א' כו' וכ' דבזה נדחו ד' הט"ז הנ"ל באו"ח שכ' ליישב קושי' הר"ן כו' משום דהתורה ריבתה בפירוש וביום השמיני אפי' בשבת כו' דהדבר מוכרח דכה"ג דאתיא רק הדרשא דרבוי מכלל ופרט יכולים חכמים להחמיר על ד"ת כו'. וכ' אח"כ ליישב קושי' מתוס' חולין הנ"ל גבי בשר תאוה כו' די"ל דש"ה כיון דלא למצוה קא' קרא וגבי פסח וקדשים איכא מצוה באכילתן ע"כ פריך כפי וכ"ת דלא אכיל בשרא ולימא כיון דבלא מצוה יכולים להחמיר אפי' מה שכתוב בתורה פסח וקדשים דאיכא מצוה ודאי יכולים להחמיר כו' וגם הביא ראי' להט"ז מד' התוס' חולין ה' א' ד"ה ע"פ כו' וכן מוכח מד' התוס' חולין ח' ב' ד"ה לא לסחוף כו' כד' הט"ז וכן בתוס' פסחים ע"ד א' ד"ה כבולעו כו' דמבואר כד' הט"ז וכ' דבזה יש להבין ד' התוס' בקידושין ח' ב' ד"ה צדקה כו' דכונת התוס' עפ"ד הט"ז כו' וגם כ' דלפ"ד הט"ז הנ"ל יש ליישב קושי' התוס' בחגיגה י"ז ב' ד"ה ופנית על רש"י שם כו' והאריך בזה. ובסי' מ"ד שם מ"ש והאריך בזה ועי"ש עוד בחו"י ובבאר יעקב ובקה"י ובנו"ב ובתשובת רעי"א ובחתם סופר ובכתב סופר שם ובשם אר"י חיו"ד סי' כ"ו מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה

(ב) בהג"ה לפועליו עכו"ם. עי' ש"ך ס"ק ג' מ"ש להתיר לקנות כדי להאכיל לפועליו עכו"ם ועי' במקמ"ח ובמקום שמואל סי' ע"ז מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה

סימן קיח

סעיף ח (א) הלוקח בשר. עי' בישוי"ע ס"ק ט' שכ' דאף דבע"ז ל"ט אמר רב חבית בחותם א' אסור והיינו חתיכת דג וחתיכת בשר ומשמע דדג ובשר שוין הן כו' מ"מ יש לחוש לבשר שנתחלף יותר מדג שנתחלף בדג טמא לפמ"ש התוס' נדה י"ח א' כו' דגבי ט' חניות איכא חזקה דבהמה בחי' כו' מבואר מזה אף דאין אנו דנין על בהמה ידוע אם נשחטה כהוגן רק על החתיכה אם היא של נבלה או של כשרה כו' מ"מ שייך חזקת אי' לומר שחתיכה זו שאנו דנין עלי' היא מהחניות הטריפות כיון דאף אי נימא שהיא כשרה ע"כ היתה קודם השחי' בחזקת אי' כו' וכיון שכן אם מסופקים בעכו"ם שהביא. חתיכת בשר אם היא כשרה או טרפה שהחליפה העכו"ם יש לנו חזקת אי' המסייע לומר שהיא נבלה כיון דבהמה בחי' בחזקת אי' עומדת. ודומה ממש להא דט' חניות אבל חתיכת דג שאנו מסופקין אם הוא דג טהור או טמא אין לנו חזקה דמעיקרא לא להיתר ולא לאי' כו'. אמנם אף היכא דליכא חזקת אי' מ"מ אסור לאל ל אם לא שלח הבשר בחותם בתוך חותם אך בשלח בשר ע"י