יד אליעזר חלק א יז

לאחריני אבל לשיטת הראב"ד שהביא הש"ך שס"ל דמטעם מגו הוא ולא מטעם מחילה קשה והניח בצ"ע ואח"כ הק' על הר"ן מד' הגמ' בנדרים שם כו' דלמה ס"ל לרבא דאסורה לאכול בתרומה כו' וכ' דמזה דס"ל לרבא דאסורה לאכול בתרומה מוכת לכאורה דלא כהפרמ"ג הנ"ל שכ' דהיכא דחב לאחרים לא מהני אפי' לדידי' כו' וכ' ליישב דלפמ"ש דהיכא דמשועבד לאחרים אמרי' הכי א"ש דדוקא אם ע"י שיהי' אסור לו נמשך מזה חוב לאחרים כגון באשה שאמרה טמאה אני לך שאם תאסר לבעלה הרי יש תוב לבעלה ובלתי אפשר לחלק בין הדברים אמרי' הכי משא"כ כשאין נמשך מהאי' עצמו תוב לאחרים ולכך בתרומה דמה שתאסר בכך לא יהי' תוב לאחרים ולבעלה אמרי' הכי ועי' בפ' הנזקין נ"ד ב' נאמן אתה להפסיד שכרך כו' אין ראי' דש"ה דלענין שכרו הוי כמחילה כמ"ש במלוה שאמר שטר אמנה הוא עכ"ד ועי' באמרי בינה דיני שחיטה סי' ג' שהשיג נמי על הפרמ"ג הנ"ל והאריך בזה והניח ד' הפרמ"ג בצ"ע

ז] עי' בבכור שור ביבמות פ"ז ב' ד"ה אמרו שכ' בשנים שאמרו על דבר אחד שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו כו' דאין להתיר לאכול בינו לבין עצמו אלא לצורך גדול וכ' דגם בדין של הרשב"א הנ"ל כו' דאמרי' שוי' אנפשי' חד"א כו' ועכ"ז לא יאכל אפי' בינו לב"ע אע"פ שיודע שהאמת עם העדים כו' לא יאכל בינו לב"ע כ"א לצורך גדול עכ"ד ועי' בערוגות הבושם שם מה שהשיג עליו מד' הרמ"א בתשובה סי' ב' ג' דמוכח להיפך ומ"ש עליו והאריך בזה ועי' באמרי בינה שם סי' ב' מ"ש ע"ד הבכ"ש הנ"ל והאריך הרבה בזה ועי' בתפארת ישראל בכתובות פ"ב משנה ט' ובטוב טעם ודעת מהדורא תליתאי סי' מ"ג ובפ"ת לקמן סי' קכ"ז ס"ק ז' מ"ש בזה יעוש"ה

ח] עי' בשב יעקב חאה"ע סי' ג' שכ' דל"א שוי' אנפשי' חד"א אלא דוקא היכא דידע דהוא אי' אבל היכא דלא ידע דהוא אי' ל"א בזה שוי' אנפשי' חד"א כו' ומכת זה השיג על הצ"צ סי' כ"ד בדין מעוברת חבירו כו' והאריך בזה ועי' בקצה"ח סי' פ' ס"ק ב' שהשיג עליו כיון דהטעם דשוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות א"כ אין לחלק כיון דדבריו מקבלין כמו ק' עדים ועוד הביא ראי' מהא דכל האו' לא לויתי כאו' לא פרעתי כו' דאין לחלק ועי' בשערי תורה שם פרט י"א מ"ש על הש"י והקצה"ח וע"ד הט"ז באה"ע סי' קנ"ב והאריך בזה והניח דין זה בצ"ע יעוש"ה

ט] עי' בנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' ט"ז שכ' די"ל דהיכא דבדיבורו הראשון לא הי' האי' מבורר באותה שעה ל"א שוי' אנפשי' חד"א כו' והביא קצת ראי' לזה מדי הש"ך בחו"מ סי' פ' ס"ק ה' בשם מהרש"ל לענין טוען וחוזר וטוען כו' והאריך בזה וכ"כ עוד במהדו"ת חאה"ע סי' ל"ת והאריך בזה ועי' בשערי תורה שם פרט י"ב מ"ש ע"ד הנו"ב הנ"ל והאריך בזה ומסקנתו דבכל גווני אמרי' שוי' אנפשי' חד"א ועי' בערוגות הבושם שם אות ה' מ"ש לדחות ראי' הנו"ב הנ"ל והאריך בזה ועי' בב"ש סי' קנ"ב ס"ק י"ב ובברית אברהם חיו"ד סי' ג' וח' אה"ע סי' ח' מ"ש בזה ובאות ו' שם כ' דאף דאמרי' שוי' אנפשי' חד"א אף נגד העדים המכחישים אותו היינו דוקא בדבר שאפשר להיות שכדבריו כן הוא אבל באו' על דבר הגלוי ונראה לכל שלא כן הוא כו' ל"א בזה שוי' אנפשי' חד"א והביא ראי' לזה מד' התוס' ביבמות פ"ת א' ד"ה אתא כו' דבדבר הגלוי לכל ל"א תרי כמאה כו' ופ' כן ועי"ש עוד בשערי תורה פרט י"ג מ"ש לענין היכא דאמרי' שוי' אנפשי' חד"א אי החיוב על הב"ד לאפרושי מאיסורא או רק לצאת י"ש והביא ד' הריטב"א בקידושין פ"א א' ד"ה אמר ובשימקו"ב ט' א' בשם הריטב"א דס"ל דהחיוב על הב"ד כו' והאריך בזה ועי' בצ"צ סי' ק"ד שכ' בהדיא דב"ד כופין על מי דשוי' אנפשי' חד"א ולא ראה השערי תורה הנ"ל ד' הצ"צ אלו שכ' בהדיא כן שהרי לא הביאו ועי' בחתם סופר באה"ע ת"א סי' כ"ת מ"ש והאריך בזה ועי' בספרי דברי אליעזר סי' קט"ו ס"ק ט' מ"ש והארכתי בזה הרבה יעוש"ה

י] והנה לפמ"ש לעיל דהטעם דאמרי' שוי' אנפשי' חד"א הוא' מטעם נאמנות דאדם נאמן ע"ע א"כ נ' דה"נ גבי קטן אמרי' שוי' אנפשי' חד"א דה"נ קטן נאמן ע"ע וכן ס"ל להישוי"ע חאו"ח סי' שמ"ג ס"ק ד' שכ' והיכי שב' עדים מעידים שדבר זה היתר וקטן או' שהוא דבר אי' ושוי' אנפשי' חד"א נ"ל דתלוי בזה דאם נימא דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו א"כ כיון דהקטן נאמן ע"ע שהיא אי' פשיטא דאף דעדים מעידים היפך דבריו מצוין להפרישו אבל אם נאמר דאין אנו מחויבים רק שלא להאכילו א"כ כיון דהעדים מעידים והוחזק הדבר אצלינו שאין כאן שום אי' ועל הקטן שאוכל דבר אי' ליכא שום אי' פשיטא דאף ליתן לו בידים ליכא אי' דעלינו אין שום אי' כו' דהרי ע"ע אין לנו לדון אלא על המאכילים אותו ועליהם העדים נאמנים עכ"ד הרי דס"ל דקטן נאמן לשוי' אנפשי' חד"א וכן עיקר לדינא

יא] והנה זה פשוט היכא דשוי' אנפשי' חד"א א"נ לקטלא וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' א"ב הל' כ"ג שכ' וז"ל האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהי' ב' עדים שנתארסה בפניהם וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פי' עד שיהי' ב' עדים או הוחזק עכ"ל והוא מד' הגמ' בקידושין ס"ג ב' דקא' דאף רב אסי דס"ל דאב נאמן אפי' לקטלא מודה דהיא שאמרה מקודשת אני דא"נ רק לאוסרה ע"ע אבל א"נ לקטלא והטעם כיון דא"נ רק מטעם דשוי' אנפשה חד"א מש"ה א"נ לענין קטלא וכמ"ש רש"י שם כו' ומשמע דה"ה לענין מלקות דאינו לוקה היכא דשוי' אנפשי' חד"א דמלקות וקטלא דין אחד יש להם אך הרמב"ם פ"כ מהל' א"ב הל' י"ג כ' וז"ל מי שבא בזה"ז ואמר כהן אני א"נ ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ עצמו כו' אבל איסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה עכ"ל הרי דס"ל דהיכא דשוי' אנפשי' חד"א אם עבר לוקה על פיו וכ"פ המחבר באה"ע סי' ג' סעי' א' והוא מד' הרמב"ם הנ"ל ולכאורה ד' הרמב"ם הנ"ל סתרי אהדדי והנה המשל"מ שם הרגיש בזה וכ' דמיירי בשהוחזק כבר ל' יום ומש"ה ס"ל להרמב"ם דלוקה אבל בלא הוחזק ס"ל להרמב"ם דאינו לוקה וכמ"ש בפ"א הנ"ל וכ' דהרמב"ם בפ"כ סמך על מ"ש בפ"א הנ"ל ולפ"ד שפיר ד' הרמב"ם הנ"ל אך הבכ"ש בחידושיו לקידושין פ' א' ד"ה בעלה ס"ל כפשוטו בדעת הרמב"ם דמיירי בלא הוחזק וע"פ דיבורו בלבד לוקה יעוש"ה ולפ"ד סתרי ד' הרמב"ם הנ"ל אהדדי ועי' בש"ש שמעתא ו' פ"י שהשיג על הבכ"ש מד' הרמב"ם בפ"א הנ"ל וכ' דהרמב"ם בפ"כ הנ"ל מיירי כשהוחזק ל' יום וכמ"ש המשל"מ הנ"ל והאריך בזה ועי' בסדרי טהרה לקמן סי' קפ"ה ס"ק א' מ"ש בזה ועי' בשערי תורה שם פרט י"ת שכ' כהמשל"מ דהרמב"ם הנ"ל מיירי בהוחזק ל' יום כו' ואח"ז הק' על המחבר באה"ע הנ"ל שסתם וכ' דלוקה ולא ביאר דמיירי בהוחזק ל' יום ובד' המחבר א"א לומר כמ"ש המשל"מ שסמך עצמו כיון דהמחבר לא כ' דין חזקה רק בסי' י"ט ע"כ קושי' והניח בקושי' ובאמת לק"מ די"ל כמ"ש הברית אברהם חאה"ע סי' צ"ד אות ד' דהרמב"ם בפ"כ הנ"ל מיירי בלא הוחזק ל' יום ואפי"ה לוקין ומחלק בין מיתה למלקות וכמ"ש מהרי"ק בשורש פ"ז לחלק בין מיתה למלקות לענין חזקה דגבי מיתה בעינן חזקה מעליא דכרוכין אבל לגבי מלקות מלקין בחזקה כל דהו כן יש לחלק בין מיתה למלקות לענין הוחזק ל' יום כו' ובאות ה' שם כ' עוד תי' ליישב ד' הרמב"ם פ"כ הנ"ל דמיירי בלא הוחזק ל' יום ואפי"ה לוקה והאריך בזה ועי' בתשובות בית אפרים חאה"ע סי' נ"ט וסי' קכ"ב ובנודע