תולעת יעקב יא

נאחזים כחות הטומאה ולפיכך שורה על הידים וההולך ד' אמות בידים טמאות חייב מיתה לשמים לפי שמביא אל אחר בידיו ועליו הכתוב אומר ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו, מי הם מרגיזי אל אותם המביאים אל אחר בידיהם ולפיכך יתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ויתרחק מצד הטומאה כדי שישרה עליו צד הקדושה והטהרה. ומים הללו צריכין ב' כלים כלי עליון להתקדש ממנו ירמוז לעולם הקדושה וכלי תחתון לקבל המים הטמאים ההם והוא רמז לקליפה לעולם הקליפה שהוא צד הטומאה, ולפי שהאדם עד שלא נעל ידיו הוא טמא לפיכך צריך שלא יטול ידיו אלא ממי שנטל שנאמר והזה הטהור על הטמא וגו', ואסור להעביר ידיו על עיניו לפי ששורה עליהם רוח הטומאה, והם ג' רוחות ולפיכך צריך לערות עליהם ג"פ להעבירם ואסור לעשות שום דבר במים ההם ולא ישפכם אלא במקום מדרון כדי שלא ידרסו בני אדם עליהם שלא ירעו לעולם

ויבדוק עצמו משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל לפי שאין כבודו של מלך לבוא לפניו בכרס מלא טינוף, ועל דרך האמת הפסולת הזה באדם הוא דוגמת הפסולת הידוע והוא הסיג היוצא מן הכסף וצריך לפנות עצמו ממנו שלא לעורר דוגמתו לתת חלק לו בתפלה כי חלקו בה דבר ידוע, ועוד יתבאר וזהו הכון לקראת אלהיך ולא לקראת דבר אחר, ואמרו רז"ל כל המשהה נקביו עובר בלאו שנא אל תשקצו את נפשותיכם כי עליו נאמר שקץ תשקצנו וגו' נפשותיכם דווקא

ובשבתו יכוון שיהיה פניו לדרום לתת כבוד לימין עליו ואחוריו לצפון כי מצפון תפתח הרעה, ולא ישב בין מזרח למערב כדאמרינן בברכות פרק הרואה א"ר עקיבא פעם אחת נכנסתי וכו' למדתי שאין נפנין מזרח ומערב והטעם שלא להפריד אלופו של עולם ובבית הכסא שיש בו מחיצות אין להקפיד. וכשיקנח לא יקנח בימין מן הטעם שכתבנו

וירחץ ידיו ויברך בא"י על נטילת ידים, ברוך פי' בו כמו רחום וחנון ואינו לשון פועל חלילה שהוא עצמו מקור הברכות ואינו מקבלם מאחר, וכן צריכין לפרש בא ברוך ה' ברוך בני לה' שלא לחלק, ולכאורה נראה שאין זה נכון. ויש מי שפי' כי מה שנמצא ממנו בענין ברכת הנבראים לאל ית' הוא ענין תהלה כמו ברכו ה' מלאכיו וגם זה איננו נכון והם נפלו במהמורות בחסרון הקבלה מהם והדבר אין בהם, אבל הענין הגדול הזה הוא מכלל סתרי התורה הרמים והנשאים והט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, דע כי ברוך כמשמעו וחלילה כי הוא ית' יתפעל אבל הברכה מאתו אל הנאצלים מאורו הנכללים בשם של ארבע, וכבר כתבנו כי אליהם הברכות והתהלות לצורך הנמצאים כי העלה הראשונה מרומם על כל ברכה ותהלה, ועוד יתבאר

ונשוב לענין הברכה ונאמר כי לשון נטילה כמו וינטלם וינשאם שמגביה ידיו לרמוז אל העשר לפתוח המעיין להמשיך האור ממקור הכל לפי שהמים רומזים רחמים ושפע ועל זה נאמר ואשא כפי אל מצותיך כי שם מקום המצוה ושם נתנו, ובהגבהתו יברך ברוך אתה מכוין להמשיך הברכה ממקור ההויה דרך המלך עד בית מלכותו וזהו את ה' והסוד והמלך שלמה ברוך, וכשיזכיר את השם יזכירנו בא"ד ויכוין ליו"ד ה"א והוא סוד היחוד בענין זה יאהדונה"י יו"ד בראש ויו"ד בסוף כענין שכתוב אני ראשון ואני אחרון, ואשרי היודע זה ומכוין בו כי על ידו הברכה מתפשטת בעולם. וגרסי' בפרק כיצד מברכין א"ר יוחנן כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה והכי איתא בירושלמי דברכות בפרק הרואה והטעם כדי לחלוק כבוד למלכות בית דוד כי אין שלמות בלתו והוא שלמות היחוד הנעלם ולפיכך אומר אמ"ה אשר קדשנו תחלת הברכה בלשון נגלה וסופה בלשון נסתר כנגד שני עולמות האחד נגלה סוד המאורות הנתפשים בהרהור הלב שהוא עולם הנגלה בערך הבלתי נתפשים בשום הרהור ומחשבה שמשם ולמעלה עולם הנסתר ומשם קדשנו במצותיו,, וכבר ידעת אמרם ע"ה נובלת חכמה של מעלה תורה ולסוד זה נתקנו הברכות נגלה ונסתר, במצותיו מצותיו ממש כענין שכתוב אם בחקתי תלכו וגו' והם חקיו ומצותיו שהוא מקיים, ויובן ממה שדרשו חז"ל בפרק מאימתי מנין שהקב"ה מניח תפילין מנין שהקב"ה מתפלל והוא סוד נשגב, ועוד יתבאר. הנה התבאר כי ענין הברכה כמשמעה והיא התפוצצות האור על הראשים העליונים ומשם לשאר מדותיו עד שתתמלא הבריכה התחתונה להשקות כל חיתו שדי, ומכאן תבין מ"ש חז"ל בשבת פרק במה אשה כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, ואמרו עוד כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם והכל טעם אחד, והוא כי הנוטל ידיו פותח המעין והשפע מתפוצץ על העליונים וגורם עושר וברכה וחיים בהם והמקבל חוזר ומשפיע כענין שנאמר וצדיק חונן ונותן, והמזלזל בנטילת ידים גורם עניות ויובש בארץ החיים כי אזלו מים מני ים לפי שנהר יחרב ויבש ומאחר שהצדיק אינו יונק מסתלק אל עמקי האין ותראה היבשה, והוא סוד שנאמר ועתה נפשנו יבשה והטעם אין כל ומודדין לו מדה כנגד מדה כי גרם עניות למעלה גם הוא בא לידי עניות, ובהסתלק חי העולמים מקרבנו כהסתלק הרוח מן הגוף והגורם יעקר מן העולם ותפרד נפשו מגופו מדה כנגד מדה, ואמרו במסכת שבת פרק במה אשה אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא לרמוז למה שכתבנו: