בזמנא דהוה בי וכו': בזמן שהיה בית המקדש קיים, החוטא מקריב קרבנו. כל כפרה שלו תלויה עליו, עד שמתחרט ומשבר לאותו רוח מצד הטומאה שמשך עליו בחטאו, מגאותו, ומשפילו. וזה הוא שבירה לאותה מדרגת הטומאה, שהרוח נמשך ממנה, וכשנשבר אותו רוח הטומאה, ומקריב קרבנו, זה הוא קרבן המקובל ברצון כראוי.