ספר הזכרונות נב

ממזונותיו הקצובין, המאמין באמת בהש"י כבר יארע לו שיוותר כל אשר לו, וזה פסק משחרב בהמ"ק שאין ההשגחה גלוי' כ"כ עד שתקנו חכמים שלא לבזבז יותר מחומש, ובזה לא יתפאר אדם כמעט בזמן הזה שיהי' הנקל בידו לבזבז כל רכושו ואם יהיה הון רב כדי לקיים מצות על ידן, ואמנם אעפ"י שאנשי אמנה באמת פסקו עדיין לא בטלה השתדלות האדם באמונה כפי המדריגות שיוכלו להשיג גם בזמן הזה יימוד עצמו בענין ויתור הממון בשביל מצוה מה שהוא צריך עכ"פ לוותר, כפי חוזק אמונתו בהש"י כך יהי' הנקל בעיניו הויתור הממון, ואפי' מי שהוא קמצן בטבעו ע"י השתקעות האמונה הגמורה בלבו שהש"י מנהיג הכל והכל

ואמרו עוד שם בסוטה מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, ודקדקו בזה מקטני אמנה לא שאינו מאמין כלל ח"ו דכל ישראל מאמינים בני מאמינים אלא שהם במדריגה קטנה באמונתם, ואע"פ שאמרו על זה במנחות (ק"ג ע"ב) והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח מן הפלטר דקרינן בי' ולא תאמין בחייך, הנה זה ג"כ מצד הקללה עצמה ומשחרב ביהמ"ק שפסקו אנשי אמנה, ומ"מ לשון הכתוב ולא תאמין בחייך לא שלא יאמין בהש"י ח"ו דיהיב חיי ויהיב מזוני, רק שאחר חורבן רואה ח"ו חייו כאלו מופקרים והיינו שחושב שח"ו העון גורם העדר ההשגחה ואינו מאמין בעצמו שהש"י ישגיח גם עליו להטיב לו וזה ג"כ נקרא קטני אמנה, וז"ש שם קטנות שהיתה בהן כו' ר"ל שהם קטנים בעיני עצמן, כי באמת האדם צריך להאמין דהגם שחרב ביהמ"ק והעונות גרמו מה שגרמו עכ"ז לא פסקה השגחתו ית' מאתנו אפי' רגע א' וכמ"ש פ"ק דחגיגה (ה':) עוד ידו נטוי' עלינו, ובפ' מי שמתו [כ"ד רע"ב] המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה ע"ש ברש"י שחושב שאין הקב"ה עונה לחש, ובודאי אין דבריהם לפתאים החושבים שקול נמוך לא ישמע וקול גבוה קצת ישמע, אבל הכונה מקטני אמנה בעצמו ע"ד שנתבאר שאין מאמין שתפלתו מתקבלת אחר שרואה שמתפלל בכל יום ולא נענה כלום, דבר זה צריך אמונה גדולה שאע"פ שאינו רואה קבלת תפלתו ועשיית רצונו עכ"ז יאמין שהש"י שומע תפלת כל פה ולא שיקץ ענות עני במעשים ובדעת ג"כ ואע"פ שלא נגלה זה, וע"ד שאמרנו להאמין גם עכשיו השגחתו ית' על כל אחד מישראל רק לטוב אע"פ שהנראה היא להיפך ח"ו והשמעת הקול בתפלה היא בא מצד התעוררות הלב מצד העדר האמונה בתפלתו שפועלת, ורגשות זה גורם פעולת השפתים בהשמעות הקול שיחשוב אולי זה יעורר רחמים יותר כידוע, אבל באמת צריך להאמין שהש"י שומע תפלת כל פה ועונה לחש כל אחד כפי מה שהוא כי לא בזה וגו', ודברים אלו עיקר גדול בהתחזקות האמונה להאמין שהש"י משגיח עליו עם קטנות מדריגתו כמו שהוא משגיח על הגדול שבגדולים כי לפניו הכל שוים וכל קטנות האמונה בא ע"י הייאוש בעצמו, ועכ"פ ממ"ש יתבונן האדם עד כמה גדולה מדריגת האמונה השלימה וכמה שקידה צריך להשריש בלבו אמונה שלימה, ואע"פ שבאמת כל אחד מישראל מאמין באמיתות השגחתו ית' וכל פרטי עיקרי האמונה, מ"מ אינו עדיין מושרש בלב להיות נגלה כן ע"י כחות הפעולה היוצאים מן הלב שלא תשכח ממנו אמונה זו לעולם

והבטחון שזכרנו שמי שאינו בוטח הוא מקטני אמנה הוא ענף מאמונת ההשגחה, והוא עיקר גדול שפרטיו מרובים והאריך בו בחוה"ל, והנביאים ציוו מאד על זה בכמה מקומות בטח בד' בטחו בד' והזהירו אל ההיפוך אל תבטחו בנדיבים וגו' ארור הגבר אשר יבטח וגו' בשר זרועו, ויראה לי שבתורה בא על הענין הזה ביחוד ג"כ מצות עשה במק"א, והוא מ"ש [דברים ח'] וזכרת את כל הדרך וגו' למען ענותך וגו' ויענך וירעיבך וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם וגו' על כל מוצא פי ד' וגו', יראה שענין מצוה זו הוא הבטחון לעני בעניו בתכלית העוני שאין לו מה לאכול יש לו לזכור ממה שעשה לישראל במדבר כן למען וגו' שיגיע