אוצר המלך צו

מ"מ הא לא יתקיים ושב אל משפחתו בסוף. וגם עתה שכבר נמכר יוצא מאותו טעם שאינו נמכר לכתחילה דעדיין לא עבר על ושב כו', והבן כי זו סברא נכונה לפענ"ד

ובזה יובן ליישב מה דהקשה המהרי"ט בחידושיו מהדורא בתרא לסוגיא דעבד עברי] על דברי רבינו, וכן הקשה במשנה למלך מהא דפרק איזהו נשך [דע"א ע"א] דקאמר בגר טעמא דלא קני משום דלא מקני ולא קאמר כן באשה. עיין שם בדבריהם שהניחו זה בקושיא, ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דבאשה כיון דאם עברה ומכרה עצמה הוי מכירה. א"כ מקרי זה בידה למכר עצמה וכדאמרינן בשבת [דף מ"ג] טבל מוכן שאם עבר ותקנו מתוקן. וא"כ שפיר הוא דמקני וקני משא"כ בגר דאפי' עבר ומכר עצמו אינה מכירה כנ"ל, ואתי שפיר

עוד יש ליישב בדרך אחר קושיית המשנה למלך והמהרי"ט. על פי גמרא דע"ז [דכ"ז ע"א] דר"י אומר מילה בעכו"ם פסולה דכתיב המול ימול. ור"ל מי שהוא נמול ימול ורב אמר טעמא אחרינא עיין שם. וקאמר מאי בינייהו איכא בינייהו אשה. וגירסת הרי"ף בשבת [ס"פ ר"א דמילה] לרב כו' לר' יוחנן דאמר המול ימול כיון דישראל הוא אפי' ערל כמהול דמי איתתא נמי בכלל ישראל ומהלה ע"כ. (ועיין מה שכתבתי שם בגליון בסייעתא דשמיא. ודע דיש לי מקום עיון לכאורה מהא דפרק במה אשה [דס"ב ע"א] נשים עם בפני עצמן הם עיין שם. ועיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בחידושי להל' דיעות ופרק ו' הל' ז'] בהך עניינא דנשים עם בפני עצמן עי' שם] ושמעינן מהא דנשים מיקרי איתנייהו במילת עצמם ובני מילה הם הואיל ואנשים בני מילה והיא נמי בכלל ישראל. לאפוקי עכו"ם אינו בכלל ישראל והכי נמי הכא אשה בת מקניא הואיל וישראל בר מקני והיא בכלל ישראל, לאפוקי גר דאינו מקרב אחיך והוא קהל בפני עצמו והוא לאו בר מקני להכי לא קני. ואתי שפיר לפענ"ד

ומה שכתבתי לעיל בענין אשה מוכרת עצמה מצאתי להדיא כדברי רבינו דעת הראב"ד והרשב"א בחידושיו פ"ק דקדושין [די"א סע"ב] ד"ה אין הכתוב מדבר אלא בנרצע, דהק' הראב"ד אכתי מאיש מאי משמע הא י"ל דקאי אמכרוהו ב"ד וג"כ לא שייך באשה דממעטה מונמכר בגניבתו ותירץ דאי איש קדייק כל מדות שבאיש ולא באשה דהיינו מכרוהו ב"ד ורציעה, אבל במכרוהו ב"ד בלבד ואי נמי במוכר עצמו, חדא דאיכא שישנו באיש ואין באשה ע"כ דבריו. מבואר להדיא מדבריהם דגם מוכר עצמו ישנו באיש ואינו באשה

הלכה ה'

אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב"ד, אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא, כדרך שהעבדים נמכרין, שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אינו נמכר אלא בצנעה ובדרך כבוד יש להסתפק אם הלה אמר איני רוצה אלא להמכר בפרהסיא וכן רצונו אם (שאינו) כפי כבודו, אם שומעין לו ומהני מחילתו. והנה מצינו בפ"ק דב"ק [ד"ח ע"ב] אמרינן מאי טעמא אמור רבנן אין נפרעים כו' משום תקנתא דידי אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי כדרבא כו' עיין שם. ויש לומר הוא הדין הכא מצי אמר איני רוצה בתקנתי. אך יש לומר דלא אמרינן כן אלא בתקנת חכמים לא בדבר המפורש בתורה ואפשר לתלות הענין במחלוקת ר' שמעון ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא, ועיין מה שכתבתי במקום אחר בסייעתא דשמיא איך דברי רבינו להלכה אם כר' שמעון. ועוד י"ל דהכא שאני שהרי אנו רואים דאינו רשאי למכור עצמו מחפצו ורצונו. והכי נמי להיות עבד אין רשאי ברצונו להמכר ממכרת עבד. והכי מסתברא

אבל יש לי לחקור עוד. לפי מה שנתבאר [בפ"י מהל' גניבה] דאם שוה יותר ממחיר הגניבה אין מוכרין אותו. א"כ הרי שאלו מכרוהו על האבן הלקח הי' נמכר יותר מהגניבה ונמצא שלא היו מוכרים אותו כלל. ועכשיו שנמכר בצנעא לכבודו יתנו פחות וכמחיר הגניבה ונמצא שימכר בכגון דא אפשר טפי למוכרו בשוק. ודומה זה למה דאמרו במנחות [דצ"ט רע"ב] פעמים ביטולה של תורה זהו קיומה כו' עיין שם הכי נמי דכותי' בזיונו זהו כבודו. ונראה דדבר זה תלוי ועומד במחלוקת הפוסקים [בהל' ספר תורה] למחוק השם על מנת לתקנו אם שפיר דמי עיין שם ובחידושי להל' יסוד התורה [פרק ו'] שהארכתי בזה בסייעתא דשמיא, והביאנו סוגיות רבות מגמרא לדמות לזה, יעיין הקורא שם וקחם הנה דכפי הנראה הוא הדין הכא