אוצר המלך פט

לו טעית ונמצא לא הי' יכול עירא לזרוק מרה בתלמידים בשעת הלימוד כשיטעו לביישם למען תהי' אימתו על פניהם ע"כ בחר בזו לזרוק מרה בתלמידים במה שישב על כרים וכסתות ותלמידיו על הארץ [ודוד נראה שג"כ הי' לו מדה זו שלא לבייש בדברים אף לתלמידו, וכמו שנאמר באבשלום ואדוני' בן חגית ולא עצבו אביו מימיו, ע"כ סיפר בשבח דוד שאעפ"כ ישב על הארץ כי החשיב עצמו כאחד מהתלמידים ולא לרב ונשיא שיהי' צריך להטיל אימה אבל לדידן צריך מרה בתלמידים. היינו להכלימם כמו שכתב רבינו כאן [הלכה ה'] אבל לישב הרב על כסא ותלמיד על הארץ אסור כמו שכתב רבינו כאן, כן נראה לפענ"ד: ומה שכתב ומקודם החורבן כו'. הוא מה שאמרו [פרק הקורא עומד] דמשמת רבן גמליאל ירדה חולי לעולם והתחילו הכל למידין מיושב. היינו דתנן משמת רבן גמליאל בטלה כבוד התורה עיין שם. ובשלהי בוטה [דמ"ט ע"א] תנן משמת ר"ג הזקן בטלה כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות והקשה המהרש"א בחידושי אגדות שם דא"כ כבר קודם החורבן בטלה טהרה, דהא ר"ג הזקן קודם החורבן הי'. שהרי נכדו ר"ג דיבנה הי' נשיא בזמן החורבן. ולעיל שנינו דמשחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות. וקאמר דהטהרה נטלה את הטעם. עיין שם שנשאר בקושיא: ולפי ענ"ד הי' נראה דר"ג הזקן דבמשנה ט"ס הוא ובמגילה ר"פ הקורא עומד ליתא כלל לתיבת הזקן רק רבן גמליאל סתם. והיינו ר"ג דיבנה שהי' בזמן החורבן ובימיו בטלה כבוד התורה וטהרה ןזה הי' באמת בזמן החורבן ואז ניטל טעם הפירות. ונראה לי ראי' לזה מהא דפרק תפלת השחר [דכ"ו ע"ב] [ומאי דקאמר שם אתוספי ג' מאות ספסלי משמע דהי' בישיבה. הוא דאמר רבא במגילה קשות מיושב ואז למדו קשות שנודע דעדיות בו ביום נשנית] בעובדא שתפלת ערבית רשות או חובה אמר לי' ר"ג לר' יהושע עמוד על רגלך ויעידו בך והי' רבן גמליאל יושב כו' ר' יהושע עומד כו'. ומה ענין דעמד ר' יהושע אם גם כל התלמידים היו יושבין. ותיבות ויעידו בך כתבו התוס' בבכורות [דל"ו ע"א] דלא גרסינן לה דמה עדות שייך כאן. וע"כ דעדיין אז הרב יושב והתלמידים עומדים, וע"כ ציוה לר' יהושע לעמוד כאחד מהתלמידים. ורבן גמליאל בלבד הי' יושב להיותו רב. וע"כ רננו כל העם כו'

ונראה לי טעם ישר אם זה הי' ר"ג דיבנה מדוע אז ירדה חולי לעולם ולא היו יכולים ללמוד תורה מעומד. דבפרק בתרא דכתובות [דקי"א ע"א] אמר לי' לרבה אל תרבה בעמידה שעמידה קשה ללב כו' נמצא דהחולי מה שיוכל להיות מעמידה הוא כאב לב. והנה בברכות [ד"מ ע"א] אמרו הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב. ואסקינן דהיינו בטעמו וא"כ קודם מיתת היו רגילים בטעם הקצת ע"כ לא הזיק להם העמידה לכאב לב. אולם אחרי מות ר"ג דהיינו משחרב הבית ובטלה טהרה וטעם הפירות כנ"ל ולא הועיל טעם הקצת שלא לבוא לכאב לב ע"כ חדלו מלעסוק בתורה בעמידה דה שהעמידה קשה ללב כן נראה דבר ישר ונכון

אבל מה אעשה ורבינו ז"ל כ' להדיא ומקודם חורבן כו'. והיינו כדברי מהרש"א דמימות ר"ג הזקן בטלה והיינו קודם החורבן ואלו ר"ג דיבנה בשעת חורבן הוי כמו שנתבאר וצ"ל ליישב קושיית מהרש"א הנ"ל דבאמת ר"ש בן אלעזר דאמר משבטל טהרה ניטל טעם הפירות. פליג אתנא קמא דאמר משחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות, והוא ס"ל דהטהרה נטלה טעם הפירות. והיינו משמת רבן גמליאל הזקן דמתה טהרה והוא קודם החורבן. ופשטא דלישנא דמתניתין דסוטה [דמ"ח ע"א] משמע דר' שמעון בן אלעזר דאמר משבטלה טהרה כו' פליג את"ק ע"ש

הלכה ג' אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות. אלא אם כי היה המתורגמן אביו של חכם או רבו: תוספתא הביאה הרי"ף [סוף מס' מגילה], והר"ן שם פירש דר"ל הי' המתורגמן בנו של חכם והחכם אביו או רבו של המתורגמן. בזה רשאי לשנות דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו עיין שם ולפי ענ"ד נראה לי כפירוש זה. וראי' לדבר דהא בתוספתא [פרק ג' דמגילה] תניא עוד קטן מתרגם על ידי גדול אבל אין כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן כו' עיין שם. מבואר דאין לגדול להיות מתורגמן לפני קטן ממנו, ואיך יתקן שיהי' המתורגמן אביו ורבו של חכם. והא דרב שעמד מתורגמן לפני