אוצר המלך עח

הוא חיוביי, ואחר שהוא חיוב לא יגיע לנו שכר עבור זה בהאי עלמא. ואין זה העולם מתקיים על ידו. משא"כ אותם תינוקות של בית רבן הבל פיהם אין בו חטא. ר"ל שאם ימנעו ממנו לא יחטאו. ונמצא עשייתם יותר מהחיוב ושכרו בהאי עלמא, וע"כ זה העולם מתקיים על ידם. והיינו דיקא קודם י"ג שנים. אבל אחר י"ג שנים אפי' פחות מבן כ' דאינו נענש. מ"מ הוא חייב בעשיית מצות ודו"ק

הלכה ב'

מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסין אותו. ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה. ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות. אלא ברצועה קטנה כו': הכי אמר לי' רב לר' שמואל בר שילת בפרק לא יחפור [דכ"א ע"א] כי מחית לינוקא כו', ועיין בפ' נערה שנתפתתה [ד"נ ע"א] א"ר יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד י"ב שנים מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו. ותמה הרב ידי אליהו [תיקון ב'] מדוע השמיט רבינו תקנה זו דאושא. והרי"ף ז"ל הביאה בהלכות ונשאר בצ"ע. ואנכי יגעתי ומצאתי תירוץ מפסוק לדעת רבינו כי הנה עמדתי לכאו' מה תקנו באושא ומה הוסיפו. הא בלאו הכי מדינא קיי"ל בהכותב [דפ"ו ע"א] דבאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה כו' מכין אותו עד שתצא נפשו וכן בכל מצות עשה. וא"כ מה קמשמע לן ביורד עמו לחייו הא ודאי בגדול מבן י"ג שנים דכופין אותו ומכין עד שתצא נפשו בכל מצות עשה, ואי דאשמעינן דמן י"ב שנים ואילך כופין. הא נמי פשיטא. דמשמע ודאי עד י"ב שנים שלימות קאמר ומכאן ואילך היינו מהתחלת שנת י"ג ואז ודאי מחויב מדרבנן משום ח נוך כדמחיוב בתענית כל אותה שנה. כדאיתא בפרק נערה שם לפירש"י עיין שם והרי כתבו התוס' בפרק הכותב שם דאף במצוה דרבנן מכין עד שתצא נפשו

אך י"ל דטובא אשמעינן חכמי אושא. דהאמרינן בחולין [דק"י ע"ב] בההוא דלא מוקיר אבוה וכפתוהו. א"ל שבקינהו תנינא כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרים עלי'. והרי תלמוד תורה נמי מצות עשה שמתן שכרם בצדה דכתיב ושננתם לבניך כו' למען ירבו ימיכם כו'. ועיין בתוס' קדושין [דל"ד ע"א] ד"ה גברא דכ' דקר דלמען ירבו קאי אמזוזה. מיהו כתבי דקרא דכי הוא חייך קאי אתלמוד תורה עיין שם. ולתירוץ קמא שכתבו שם ליתא להא. אך לתירץ בתרא נכון] וא"כ הוי תלמוד תורה מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין כופין. ותקנו הם דמן י"ב שנים ואילך שהוא ביד המלמד יורד עמו המלמדו לחייו, והא דכתבו בהגהות מיימוני [ריש פסק א'] דאי לא בעי אב להשכיר מלמד לבנו כייפינן לי', כדין כל מצוה עשה שלא רצה לעשות דמכין אותו עד שתצא נפשו ונחתינן לנכסי עיין שם, היינו לענין לכוף לאב שישכיר לבנו מלמד ובנו רוצה ללמוד אלא שאין לו מלמד, ובזה נתחייב כבר האב וכדתנן האב חייב ללמדו וכופין אותו לעשות חיובו. ואפשר דסבירא לי' דלא קאי למען ירבו אלא אלימוד עצמו לא אושננתם לבניך, וכן קרא דכי הוא חייך, וא"כ החיוב ללמד את בנו לא הוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה. אבל לימוד עצמו הוא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין כופין. ושפיר תיקנו באושא לירד עמו לחייו ואף מבן י"ב שנים והלאה

אך הנה בחולין שם הקשו התוס' מהא דכופין על הצדקה. עיין שם ובפ"ק דב"ב [ד"ח ע"ב] שכתבו דהא דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרים עלי'. אין ר"ל מוזהרים שאון רשאים למיכף. אלא ר"ל אין מוזהרים אין מוכרחים להכריחו ולכופו כבשאר מצות. והביאו ראי' לזה מהירושלמי עיין שם. וע"כ כופין על הצדקה דאע"ג דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה. א"כ אין הכי נמי לענין תלמוד תורה דאע"ג דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה. אפי' הכי כופין דהא רשאי לכוף והדרא קושיא לדוכתי' מה פעלו חכמי אושא ומאי הועילו בתקנתן. הא אף בלאו הכי נמי כופין כדין כל מצות עשה

אבל י"ל דחכמי אושא לטעמייהו אזלי. דשם בכתובות [דמ"ט ע"ב] אמר ר' אילעא באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם. ויש להבין היכי דמי, ממה נפשך אי דלא כתב כל נכסיו אלא שייר לעצמו ואית לי' לדידי' למזוני. בהא ודאי אף לתקנת אושא אין בניו מחויבים לזונו. ואלא דלית לי' קשה תיפוק לי' אף בלא כותב לבניו. הא כתבו התוס' בפ"ק דקדושין [דל"ב ע"ב] ד"ה אורי וכן בהרי"ף