אוצר המלך עב

ובדרושים כתבתי בסייעתא דשמיא, ליישב עם הנ"ל גמרא דמגילה [דכ"ח ע"ח], שאל ר' עקיבא לר' נחוניא הגדול במה הארכת ימים אתו גוזאי קא מחו לי'. אמר לו אם נאמר כבש למה נאמר אחד, אמר להו שבקוהו צורבא מרבנן הוא, אמר לו אחד המיוחד שבעדרי אמר לו מימי לא קבלת מתנות כו' עיין שם. ואין מובן מאי דלא מצא ר' עקיבא דבר אחר להראות לר' נחוניא הגדול דצורבא מרבנן הוא בלעדי בשאלת אם נאמר כבש כו' ויובן לפי ענ"ד עם הנ"ל דשם בתר הכי אמר לי' רבי לר"י בר קרחה במה הארכת ימים. אמר לו קצת בחיי. אמר לו תורה הוא וללמוד אני צריך. ויש לדקדק לכאורה מה זו צורך ללמוד אטו מי סני למימר דבעבור קיומו כל הכתוב בספר התורה האריך ימים. וצ"ל דהא באמת אמרינן בספ"ק דקדושין [דל"ט ע"ב] שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והרי שאמר לו אביו צא והביא לי גוזלות כו', ונפל ומת היכן אריכות ימיו של זה אלא לעולם שכולו ארוך, וא"כ עבור קיום המצות לא יאריך ימים. רק דבפ"ק דב"ק [ד"ט ע"ב] בהא דלהידור מצוה עד שליש במצוה דקאמר עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה, ופי' רש"י ותוס' שם עד שליש שהוא מחויב בו משלו הוא ואין לו שכר בהאי עלמא, מכאן ואילך שעושה יותר מכדי חיובו משל הקב"ה לשלם לו שכרו בהאי עלמא: וזה היתה שאלת רבי, דע"כ עשית דבר מה יותר מהחיוב שבעבור זה הגיע שכרך בהאי עלמא וללמוד אני צריך מהו אותו הדבר. אך עדיין לכאורה לפי דברי רשב"י דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. א"כ בפשוט אתה מוצא דבר יותר מהחיוב שעשה. שהרי בודאי בתורת ד' יהגה יום ולילה וזה יותר מן החיוב. דמדינא בק"ש שחרית וערבית יצא וא"כ עדיין מה שאל דצריך ללמוד, וצ"ל דרבי כר' ישמעאל סבירא לי' דוהגית יומם ולילה חובה, ובזו לא פעל יותר מכדי חיובו

והנה בילקוט [פרשת פנחס] הביא בשם תדב"א, את הכבש האחד תעשה בבוקר דא ק"ש של שחרית, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים דא ק"ש של ערבית. ובאת תורה ללמדך דמלבד ב' הכבשים יש עוד כבש דא ק"ש דהיינו בזמן החרבן דליכא קרבן התמיד. ק"ש שחרית וערבית במקומו עומד. ועיין שם דיליף לה מיתורא דהאחד ר"ל יחוד מלכות שמים עיין שם. וקשה אם כן מנא לי' אחד המיוחד שבעד הא אצטריך לק"ש וצריך לומר דהא קריאת שמע ילפינן מבשכבך ובקומך. רק דהילקוט הנ"ל סובר דבשכבך ובקומך לדברי תורה דאתי. ע"כ אמר דאחד אתי להורות ק"ש, אכן לדידן דק"ש ילפינן מקרא דבשכבך לא צריך אחד לק"ש וילפינן אחד המיוחד שבעדר, ולפי זה אתי שפיר דהני גוזאי היו סבורים כותי' דרשב"י דבק"ש שחרית וערבית קים לא ימוש, וא"כ שאלתו במה הארכת ימים לית להו דתורה וללמוד צריך דמה זו צורך הלא פשוט שהאריך ימים בעבור שהוגה בתורה יום ולילה. ועשה יותר מכדי חיובו ודשכרו בהאי עלמא. וע"כ חשבוהו לקץ בחייו אתו וקמחו ליה ועל זה רמז ר' עקיבא בשאלתו למה נאמר אחד וידע כי הוא באחד ישיבנו להמיוחד שבעדרו ולא לק"ש. וע"כ דס"ל דק"ש ילפינן מבשכבך ולאו לדברי תורה אתא. דלדברי תורה לא סגי בפעם אחת שחרית ופעם אחת ערבית. ומוכח כר' ישמעאל דוהגית יום ולילה חובה. וא"כ כתורה שאל וללמוד הוא צריך, עבור איזה ענין עודפי על המחויב פעל ועשה שבעבור זה זכה לאריכת ימים. דעל ידי תורה לית לי' דהא מחיוב להגות יום ולילה. יר' נחוניא הגדול הבין זה ואמר להו צורבא מרבנן הוא שבקוהו ודו"ק. ובדרוש שכתבתי לבר מצוה שלי שנת תקצ"ו, גם לסיום לש"ס בשבת שובה ת"ר לפ"ק, הארכתי בסייעתא דשמיא ואין כאן מקום להאריך

הלכה י"ג

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינה כשכר האיש מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו. אין שכרו כשכר המצווה שעשה. אלא פחות ממנו. ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה. מפני שרובם הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד. אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות. בד"א בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמוד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות

הרמ"א ביו"ד (סימן רמ"ו] הביא בשם האגור בשם