אוצר המלך ע

אלמא דאי לא בעי רק שאחד מאחיו ייבם קצתם נמי הרשות בידו ע"כ דבריו, מלבד דיפלא אף לפי דרכו דלא כהש"ך. הרי מ"מ יודה דמצוה בגדול והתם משמע דרשות שלא לייבם כולם והא מצוה שייבם והא התבואות שור עצמו כתב שם דלאו כל כמיני' למימר לא בעינא למיעבד מצוה, וע"כ דשאני בד' יבמות והכי נמי י"ל לדעת הש"ך, עוד זאת דבריו תמוהין ופה קדוש איך יאמר כן דכשייבם אחר בלעדי הגדול שליחותי' דגדול קעביד ושלוחו של אדם כמותו. דא"כ יהי' גדול רשאי לעשות שליח לכל אדם גם בלעדי אחיו, אלא ודאי מדבעינן דוקא אחיו ע"כ דאחיו הוא דעביד מצוה. ותי דבהדיא אמרינן בכתובות [דע"ז ע"א] דחליצה ליתא על ידי שליח, וכן ביאה דהיינו יבום ועיין ביבמות [ד"י ע"ב] איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה עיין שם,, אבל ברור דהכא לאו מטעם שליחות הוא רק דכך שורת הדין, דאם אין הגדול רוצה ליבם הולכת אצל הקטן ואם ייבם הקטן, גדול לאו כלום עביד וליכא מצוה גבי גדול כלל אך גבי קטן

ובזה נכון לפי ענ"ד ליישב בפ"ק דיבמות [ד"ג ע"ב] בסוגיא דעלי' דקאמר טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לאו הכי אתי עשה ודחי ל"ת ואחות אישה מתייבמת. והרי התם מיירי קרא דעלי' בדאיכא עוד אחים. דהא כתיב לצרור לאסור צרות וצרות צרות ש"מ דאיכא עוד אחים, וא"כ הרי אפשר ש יבם האחר, ואיך ס"ד אמינא עשה דוחה ל"ת, הא היכי דאפשר לקיים שניהם לא דחי ל"ת מקמי עשה והכא אפשר לקיים שניהם באחר, וכדפריך תלמודא בפרק ר"א דמילה אי איכא אחר לעבד אחר כו'. ולפי מה שכתבתי נכון דודאי אע"ג דאיכא אחר מ"מ המצוה של זה לא תתקיים. וכיון דזה שהיא אליו ערוה הוא גדול האחים ומצוה בגדול לייבם, שפיר קאמר דס"ד אמינא עשה דוחה ל"ת דליכא למימר באחר, דעדיין מצות יבום של זה דוחה ל"ת, דהא אחר המייבם לא מצי עביד שליחותו של זה רק אדעתי' דנפשי' קעביד. אך בשבת פריך שפיר לכבד אחר דבמילה שפיר יכול האחר להיות שלוחו דאבי הבן ולא נתבטלה מצוה גם מאבי בן הכלל, ואתי שפיר

ותבנא לדינינו לפי חילוקינו הנ"ל. לענין מילה וכיסוי הדין עם התבואות שור דמצי לעשות על ידי שליח אבל בנידון דידן בתלמוד תורה אין רשאי לעשות שליח

והנה מצאתי בפסקי מהר"מ רקאנטי. [סימן תקצ"ב] כתב היכא שיודע האב למול אסור לו להניח אחר למול וגם אחר אין רשאי למול לפניו שלא ברשותו דמצוה על האב רמיא ע"כ. מבואר להדיא (דלא) כהש"ך. וכן משמע להדיא בתשובת הר"י בן פלט שנדפס בתשובות מהרי"ל, וסימן י"א] ובסוף שו"ת תולדות אדם מהרשב"א. שכ' בביאור הגמרא דפ"ק דפסחים [ד"ו ע"ב], בענין אי מברכין על ביעור או לבער. דקאמר אבי הבן מאי איכא למימר ומשני אין הכי נמי. ופירש רש הר"י בן פלט וזה לשוני. אין הכי נמי דאב גופי סגי דלאו איהו מהיל כו' דמי סברת הא דתניא האב חייב למולו בידו קאמר להכניסו בברית הלכך כיון דסגי דלאו איהו עביד כו' וכעין זה פירש פסח וקדשים מאי איכא למימר אין הכי נמי כו' הכי נמי גבי פסח וקדשים סגי דלאו בעלים שחטו כו' וכי כל הקהל היו שוחטין אותו אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו אלמא סגי כו' כדלעיל גבי מילה כו' עכ"ל, מבואר להדיא דלא כהש"ך. דביד האב לכבד לאחר דמצות האב רק להכניס בברית ואף על ידי אחר שפיר דמי. וכן משמע בתמים רעים וסימן קפ"ו] מה שכתב הרי' אהרן בשם הרמב"ן בענין על הברכות שבלמ"ד ושבעל, וזה לשונו וכן מצות שאפשר לו על ידי אחר ואין מוטלות עליו כגון כו' ומילה בבן חבירו כו' לא נחלקו אלא במצות המוטלות עליו ואפשר על ידי אחר ואפי' אינו שלוחו כגון בדיקה ומגילה ושחיטת קדשים ומילה בבנו כו' עיין שם מבואר ג"כ דמדמה מילה בבנו לשחיטת קדשים ובדיקה ומגילה דרשאי לעשות על ידי אחר. ותימה גדולה על הש"ך ז"ל דרב גוברי' איך נעלם ממנו דבר כל הפוסקים הנ"ל. מיהו לענין תלמיד תורה העלנו שאין להאב להרשות לאחר היכי דיכול בעצמו. מיהו אם בעצמו לומד שיעור יותר גדול ממה שילמוד עם בנו הצעיר, נראה דודאי רשאי על ידי אחר דהא הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם, כן נראה

הלכה ח'

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו. אפילו היה עני המתפרנס