אוצר המלך סב

הרא"ש בפרק מי שמתי דנשים אינן בכלל ערבות אלא למאי דקאמר הכא דנשים עם בפני עצמן וכן אסיק דר"י דמשני הא דהמוציא תפילין התם דקסבר שבת זמן תפילין ע"ש. וא"כ דהם עם בפני עצמם יפה כתב לפי וה הרא"ש דאינן בכלל ערבות דרק לעם אחד ישראל הם ערבים זה בזה. אכן התם בביצה אביי הוא דקאמר ולטעמך כו' הני נשי כו' ואביי לטעמי' דמתיב אדר"י דאמר נשים עם בפני עצמם ממתני' דהמוציא תפילין, וס"ל דאינן עם בפני עצמם רק עם אחד הם עם ישראל, וממילא גם לענין ערבות כיון דהם עם אחד הם בכלל ערבות. וא"כ שפיר פריך אביי ולטעמך מהני נשי כו' ולא מחינן בהו דלטעמי' אזיל דס"ל דגם הם בכלל ערבות ושוים נשים לאנשים והי' למחות בהם, וע"כ דמוטב שיהיו שוגגין כו' כן נראה לי

ובענין מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. בר"פ ד' דביצה [ד"ל ע"א] מבו' דאפי' בדאורייתא לא מחינן בהו דמוטב כו' ע"ש. אך הרא"ש שם כתב בשם בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיוהכ"פ אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי עכ"ל. ועיין במהר"מ אלשקר וסי' ל"ה] מה שחילק בזה בין איסור הנכר לתוספת שבת דאין איסור הניכר כל כך לכן לא מחינן בהו ע"ש. ויעיין מה שכתבתי במקום אחר בענין חילוף לשון הסוגיות כפי מה שכתבו הקדמונים

וראיתי להרב כמוהר"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן בהשמטות (אות מ' סי' קל"ו ערך מוטב כו', הביא להקשות על ד' בעל העיטור הנ"ל בשם הרב כמהר"ח אבולעפיא מהא דפרק במה בהמה [דנ"ה ע"א] דאמרה מדת הדין מה נשתנו כו' הי' בידם למחות כו' אמר לי' גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו כו' עיי"ש, והרי במקדש ראשון היו ג' עבירות חמורות ע"ז ג"ע ש"ד ואפ"ה כיון דידוע שאם מיחו לא יקבלו אין צריך למחות. ובעפרא דארעא שם בשולי היריעה תירץ כמהר"י עייאש קושיא זו בחדא מתרתי או שמיחו על עבירות אלו ולא קבלו וזה שנענשו הוא על שאר דברים שאין מפורשים, או י"ל דאותם עבירות החמורות היו עושין בצנעה דלא פקרו כולי האי לעשותן בפרהסיא ע"כ דבריו

ודבריו תמוהין דמה שתירץ ראשונה אין לו מובן כלל, דהיתכן שבשביל שלא מיחו על הדברים שאינן מפורשין בתורה יתחייבו הצדיקים מיתה ולא יגרע מאם היו עושים הדבר בפני עצום הלא ג"כ לא הי' משפטם על ידי מיתה, אף כי לא עשו רק ראו ושתקו, ותירוצו השני במחילת כבודו אמר להכחיש הידוע, כי הלא נודע בכל ספרי הנביאים איך כולם פה אחד הוכיחום בפומבי על מעשיהם הרעים שעשו בפני כל ולא בושי, גם לא שמעו בקול תוכחות הנביאים ורק בימי יאשי המלך הצדיק השב לד' בכל לבו שמו פסיליהם אחורי הדלת והמזוזה, אולם בימי שארית המלכים הרשעים הלא כולם יחד הפרו חוק לעין כל. וע"ז אמרו בגמרא סנהדרין [דס"ג ע"ב] לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתריר עריות בפרהסיא. והלא עריות הוא איסור מפורש בתורה. אבל באמת לפענ"ד קושיא מעיקרא ליתא. ולפי דרכם קשה טובא על דברי בעל העיטור מגמ' ערוכה בר"פ החולץ [דמ"ט ע"ב] במנשה דמידן לישעי' וקטלי' אמר לו משה רבך אמר כי לא יראני כו', אמר ישעי' ידענא דלא יקבל פנאי מה דאימא לי' ואי אימא לי' אשויי מזיד אמר שם כו' עיי"ש. והרי מנשה על שפיכת דמים הוא בא וזו לאו המפורש בתורה, ואפ"ה לא רצה להוכיחו איך צדקו דבריו ואן חייב מיתה בדין כדי דל לש י' מזיד ומוטב כו'. וצע"ג על בעל העיטור לפי שיטתם

אלא לפענ"ד לא דקדקו בלשון בעל העיטור שהביא הרא"ש שכתב מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי. דבודאי לא יעלה על הדעת כלל א באיסור תורה החמור כשנודע לנו שאף אם נגיד להם אלף פעמים לא יאזינו וגם אין בכחינו לכופם ולעונשם, איך יעלה על לב האדם לאמר דעם כל זה נמחה בהם על מה ולמה, אולם הרא"ש ז"ל מיירי היכי שיש בידינו כח לכופם וידינו תקופה על העוברים וכההיא דהני נשי דאכלו ביוהכ"פ עד חשיכה, דעלה קאי הרא"ש דידינו תקופה על הנשים לעונשם ולהפרישם. אלא שאחר כל העונשים אם יוכלו לאכול באין רואה יאכלו בשאט נפש. כי אך יראת העונשים עברה ראשם לבלתי לאכול בפרהסיא. בזו אמרינן דבדבר שאין מפרש רש בתורה אין לנו למחות בהם. אבל בדבר המפורש בתירה כתב הרא"ש בשם בעל העיטור בדקדוק לשון דמחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי, דיש לט לעונשם ולמחות בהם עד שיפרשו ממעשיהם מחמת יראת העונש. והגם שבהחבא יעשו זר