אוצר המלך לב

זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו שר משה. ומיתתי בחנק ער שהזיד לדבר בשם ד' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב: בסוף פרק הנחנקים [דפ"ט ע"ב] פליגי בנביא שהדיח ת"ק אומר בסקילה ור' שמעון אומר בחנק. ושם [ד"צ ע"א] מוקי ר"ח פלוגתייהו בעוקר הגוף דעכו"ם וקיום מקצת וביטול מקצת דכו"ם אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק וקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור ורב הונא מוקי פלוגתייהו בעוקר הגוף בין דכו"ם בין דשאר מצות וקיום מקצת וביטול מקנת דכו"ם אבל בקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור עיין שם. ותמה בזה הרב לחם משנה על רבינו דנהי דס"ל כר"ח דרביה דרב הונא הוי אכתי קשה מדוע כתב בסוף הפרק בעכו"ם אין שומעין לו ואפי' לפי שעה כו' ויחנק והא בעכו"ם אפי' בקיום מקצת וביטול מקצת חייב סקילה דהרי רבינו פוסק בפרק ה' מהלכות עכו"ם כרבנן. ותו הקשה על מה שכתב כאן דלפרש מצוה מן המצות מיתתו בחנק והא בקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור. ואפי' יפרש רבינו דקיום מקצת וביטול מקצת היינו באומר לפי שעה לעבור ואחר זה לעשות אבל לא בפירוש על איזה מצוה. חדא דלא משמע כן בהוריות. ותו קשה על מה שכתב בפרק ה' מהל' עכו"ם] וכן נביא השקר מיתתו בחנק אפי' שלא הוסיף ולא גרע כו' ועיין שם והרי אפי' ביטל מקצת פטור כש"כ בלא שינה כלל ע"כ דבריו ועיין שם שנשאר בצ"ע בכל זה

ואחר בקשת המחילה מכבוד תורתו לפענ"ד לא קשה מידי ודברי רבינו נכונים. דקושיא הראשונה אעכו"ם שכתב דמיתתו בחנק ודאי דלא קשה מידי דהתם בהנחנקים משום לתא דנביא שהדיח אתא עלה ובזו אין צריך להתנבא בשם ד' אלא אפי' נתנבא בשם עכו"ם חייב סקילה והוא שהדיח רוב העיר כדין מדיח וכמו שכתב רבינו להדיא כן ברפ"ה מהל' ע"ז [הלכה ב'] עיין שם. ואלו הכא אתי רבינו עלה לחייבו בחנק משום לאו דנביא שקר שהרי בודאי לא נושו השם כן ובזו חייב אפי' לא הדיח רוב העיר אבל בעינן דוקא שיאמר ויתנבא בשם ד'. וא"כ דבר פשוט דלא דמי כלל להתם והכא מיירי רבינו אפי לא הסית והדיח לשום אדם רק אמר והשמיע נבואתו בזו לחוד סגי לחייבו בחנק ושם מיירי בהסית והדיח ובזו אפי' נתנבא בשם עכו"ם חייב סקילה וזה פשוט. ושוב ראיתי שהלחם משנה עצמו בפ"ה מהל' ע"ז] תירץ כזה עיין שם

ומה שהקשה עוד על דברי רבינו דהכא ודהלכות עכו"ם. לפי ענ"ד אין צריך לפרש פירוש אחר בקיום מקצת וביטול מקצת דבגמרא דהרי זה דבר פשוט ומבואר לכל בר בי רב כדברי רבינו. דהרי בקרא דנביא שקר ובדברים י"ח] נאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צותיו וגו' ומת הנביא ההוא וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם אשר ידבר הנביא בשם ד' ולא יהי' הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ד' וגו'. ופירש"י ואם תאמר זו במתנבא על עתידות הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי השם אני אומר כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות אל תשמע לו כו' ע"כ, הרי דעיקר קרא מיירי במתנבא בשאר עניינים שאינם לקיום וביטול מצות ד' כלל רק כל שאומר דבר בשם ד' והוא שקר שד' לא דברו חייב מיתה. רק שאנו יודעים שהוא שקר והאיך כשרואים כשאינו כנבואתו. רק ממילא אנו שומעין מזה דהוא הדין במתנבא לעבור על אחת ממצות ד' אשר לא תעשנה כיון שאי אפשר שמצוה ד' על זה א"כ נבואתו שקרית ויחנק. אבל פשוט דאפי' אינו מוסיף וגורע כלום בענייני מצות אלא מתנבא בענייני העולם כל שאנו יודעים ששקר דיבר הרי זה יחנק וכמפורש בקרא הנ"ל וזה פשוט מאוד. וכך הם דברי רבינו [בפ"ה מהל' ע"ז] דאפי' מתנבא שלא להוסיף ולא לגרוע על מצות ד' רק שהנבואה הוא שקר שלא צוהו ד' לומר כן הרי זה נחנק. רק דבגמרא קאמר דבביטול מקצת וקיום מקצת דשאר מנות פטור ופרש"י הטעם משום דבר ולא חצי דבר. ועיין מה שכתבו על זה התוס' סנהדרין [דפ"ו ע"א] ד"ה דבר עיין שם. ועיין בפ"ק דהוריות ד"ד ע"א] ת"ר ונעלם דבר כו' ולא כל הגוף כו' אימא דבר כולי' מלתא משמע כו' קרי בי' ונעלם מדבר חזקי' אמר כו' ר"א אמר יליף דבר דבר מזקן ממרא כו' עיין שם היטב. וצ"ע לדברי רש"י ז"ל אימא דבר כולו מלתא משמע כקושיית הגמרא ולא שייך כאן אלא תירוץ ר"א וצ"ע בזה]. והיינו כשחצי הדבר אמת שצוהו השם וחצי דבר שקר בזו לא חייבה תורה כיון שאין כאן נבואת שקר שלימה אלא חצי דבר. והיינו בגונא דהכא בקיום מקצת וביטול מקצת. ולא לחנם האריך בלישנא למימר קיים מקצת וביטל מקצת ולא קאמר ביטל מקצת לחודי'. אבל ר"ל שצריך שיהי' נבואתו גם על זה דקיים מקצת דבלאו הכי