אוצר המלך קצז

גרע מאבר מה"ח דג"כ מטמא לפי שדומה למת כ"ש נפל שהיה ירך אמו והפילתו והוא גוף שלם דדומה למת, ואבר מן המת למדו בנזיר [נ"ג סוף ע"ב] מקרא דאו במת והוא ד"ת גמור דגם נזיר מגלח ונפל דומה טפי למת מאבר. וא"כ היה אפשר לומר כיון דבאבר בעינן שיהיה גידין ועצמות דאז דומה למת א"כ ה"נ נפל שלא נקשר בגידין ועצמות לא דמי למת, ולא נתרבה מכל אלא כשנתקשר בגידין ועצמות ומשום הכי ר"ל דהוא דרבנן. והרמב"ם שלמד מזה גם לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין הוא למסקנא דירושלמי דגם זה דאורייתא. ע"כ דגם זה בכלל ריבוי דלכל נפש דמרבינן כל מה שהיה בו נפש חיה, וחידוש אהקרבן עדה דבדבור המתחיל מדרשות הנ"ל מביא מרמב"ם [ריש פ"ב] דנפל ולא ראה דשם מייתי לה בפשיטות מקרא. והי' לו להעיר מזה אהירושלמי בד"ה ועוד הנ"ל. ועכ"פ לדעתי דבר זה פשוט מאוד דלא נסתפק בירושלמי אלא בהאי נפל שלא קרשו אבריו ובא להוסיף עוד בטעם הספק בזה. דהוא ג"כ מהא דתחלת ברייתו בכזית לפמ"ש דהוא בקשירות אבריו בגידין ועצמות דס"ד דהוא תחלת ברייתו לטומאה כתחלת ברייתו דשרץ דמקמי הכי לא חשיב בריה כלל. ופשוט מדנותנין לאמו ימי טוהר והיינו ממתני' דשפיר מרוקם תשב לזכר ונקבה בנידה [כ"ד ב']. ומהאי טעמא הוצרך תנא דמתני' ג"כ להשמיענו דחשיב בריה ומת לגילוח נזיר. ואפי' תימא דסברא ברורה הוא מ"ש בירושלמי למילף מימי טוהר. מ"מ לא שייך דיסמוך התנא על זה דהרי חזינן דר"י היה ר"ל דהוא מדרבנן ובודאי צריך לפרש מפני הטועים דלא יוכלו ללמוד מהתם. ובלאו ה"נ דרך התנא לפרש כל דין במקומו ואין סומך על מה שנלמדנו מעצמנו בסברא מדין אחר שבמקום אחר. ואע"ג דבמתניתין אמרו מת סתם ואי האי לאו ברייתו לטמא א"כ אינו קרוי מת כלל ומהיכי תיתי נדע זה מלשון מת. י"ל דסמך דשפיר נדע מכח קושיא זו גופי' דמת למה לי ע"כ בא לרבות זה. דבלשון חכמים ולשון בני אדם ידוע דקרו גם להאי מת דהא עכ"פ מדרבנן מטמא כמת גמור וכולי עלמא ידעי דכהן אסור לטמאות לו ודחשוב מת. ומית רא עכ"פ נדע דכונתו לזה לאשמעינן גם לגילוח ואפי' יש בו כזית שפיר אצטריך להשמיענו. דהרי ס"ד דלא מטמא מדאורי' כלל, ומיהו מ"מ הדין אמת דגם כזית בשר ממנו למה שכתבתי דמשכחת לה דיהיה בו ג"כ מטמא בתר דאשמעינן דכל דנקרא מת דמטמא מגלח עליו ג"כ, ממילא גם מ"ש אח"כ וכזית מן המת קאי גם על מת כזה דרישא דעלה קאי, וכיון דהוא בכלל מת הוא ג"כ בכלל כזית מן המת, ואע"ג דאבר מן המת ששנו שם במשנה אח"כ לא קאי אהאי מת דרישא שלא נתקשרו אבריו בגידין דאין מגלח על אחר ממנו י"ל שאני שם דהפסיק בנתים בכזית נצל ותרוד רקב לא קאי ארישיה אבל הכא אדסמוך לי' קאי. ומלשון הגמ' [שם נ' ריש ע"א] ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח על כולו לא כ"ש דדייק ממנו וכולו משמע לכאורה דפשיטא לי' מלשון אבר מן המת סתם שא' קאי אמת דרישיה, וכל דנקרא מת בכלל אבר מה"ח שאמר אח"כ גם כשאין בו כזית וע"כ אמרו בפשיטות על אבר ממנו כו'

[קמג] וראיתי בהמאירי לשם [ריש דף מ"ט] כתב המת אף שאין בו כזית פשוט הוא דאף על אבר אחד מגלח אע"פ שאין בו כזית כמו שנבאר כ"ש כו' ע"ש. משמע קצת דמפרש הקושיא מאבר מהמת דעלמא דכתב שם אח"כ על לשון המשנה שיש עליו בשר כראוי דר"ל להעלות ארוכה אף שאין בו כזית ע"ש. ואולי לא גרס תיבת ממנו רק בסתם על אבר מגלח. ובירושלמי (שם ריש הל' ב"ן הלשון כן בסתם אבר מן המת מטמא כו' ע"ש ולא אמר ממנו. אבל גם בלשון המפרש [המכונה רש"י] שם ותוס' שם [מ"ט סוף ע"ב] ד"ה עדיין ובהר"ש והרא"ש (בריש פ"ב דאהלות] איתא תיבת ממנו ומשמע דלא פריך מאבר מן המת דעלמא די"ל אבר שאני דחשיב אף שאין בו כזית. דכל אברי אצבעות ידים ורגלים אין בהם כזית בשר כלל, אבל מת דתחלת ברייתו שאמרו בכזית י"ל כשאין בו כזית בכולו לא חשיב. ועל זה דייק אבר ממנו כו' דהא מן המת סתם אמרו משמע כל מת שיהי' והרי גם זה נקרא מת בלשון המשנה, ומ"ש המפרש שם ג"כ מלשון המשנה שיש עליו בשר כראוי ע"ש. היינו דלא תימא דאין טומאת אבר אלא בכזית וכיון דאברים אין להם שיעור כשאמרו אבר מן המת ר"ל גם אבר ממנו, [ושוב מצאתי בספר מלאכת שלמה הנדפס מחדש [בריש פ"ב פ"ב דאהלות] בשם הר"ס [ה"ר סלימאן] כתב שאם כו' אמאי בעינן מת כולו כו' ומשום הכי כו' שכל אבר ממנו אין בו גידין כו' ע"ש. מבואר דהוא מפרש הקושיא באבר ממנו] ומוכח דמת