אוצר המלך קפב

כל נפש לרבות קטן ופירש"י שם ובפ' משפטים] על פסוק מכה איש דר"ל הראוי להיות איש. וא"כ י"ל דלא נתמעט מיניה אלא בן ח' שאין ראוי להיות איש כלל. אבל עובר הוא ראוי להיות איש דרוב מעוברות יולדות ואין מפילות ואין לחוש למיעוט המפילות. דגם קטן יש מיעוט המתים קודם שיגיעו לגדלות, ולרבא בגיטין [כ"ח ב'] לשמא ימות חיישינן ואפ"ה חשבינן לי' ראוי להיות איש. ואפשר לומר הכי נמי לעובר. וא"כ גם כשלא נתכוין לו לא יתחייב דמים והוצרך קרא לאשמעינן לחייבו דמים ללמדינו דאפי' יתכוין לו פטור ממיתה, דלא דמי לקטן דמה שאפשר שימות הוא ע"י התחדשות איזה סיבה ודבר שיגרום לו המיתה, אבל עתה הוא בן קיימא גמור, ואם יעמוד בבריאותו כמות שהוא עתה ולא יתחדש בו דבר הממית יבוא לגדלות ושפיר הוא חשוב ראוי להיות איש. משא"כ עובר דעכשיו לאו בר קיימא הוא ואפי' כלו חדשיו כל זמן שהוא בבטן אמו וחיותו ממנה. אינו בר קיימא בפני עצמו וכמות שהוא עכשיו אין ראוי להיות איש כלל. עד שיתחדש בו היציאה מבטן דכשיוולד אז הוא דנעשה בן קיימא, אבל כל זמן שלא נולד אם יהיה רחמה לו הרת עולם לא יהיה לו חיות. ובערכין [ז' ריש ע"ב] מבואר דאפי' ביושבת על המשבר העובר לית לי' חזקת חיותא דמעיקרא ע"ש. והיינו חיות בפני עצמו שלא ע"י האם דבמעי אמו כל חיותו מאמו. ועי' תורת האדם להרמב"ן שער הסכנה והובא בהר"ן פ' יוהכ"פ בהא דעוברה שהריחה בד"ה וכתבן. וזהו דאשמעינן קרא דהכא דבעינן שיהי' בן של קיימא עתה. (ואולי י"ל בזה קצת טעם על שינוי לשון המכילתא דבפיס' ד' איתא בן קיימא. וכאן איתא בן של קיימא לרמז דאין המכוון אחד וכמו שכתבתי] כן נראה לפרש בדברי המכילתא בזה ואע"פ שהוא קצת דחוק. שלא יסתור מ"ש למעלה מאיש

[קיט] ובספר זית רענן מהמג"א על הילקוט [שם רמז של"ה] ד"ה בן ח' כתב. קשה דהא כבר ממעטינן לעיל ממכה איש וצ"ל דמדרשים חלוקים הן ובאמת פשטא דקרא דהכא למעוטי עוברין אפי' ידעינן שהן בני ט' ע"כ. ומשמע דמפרש דמעוברין באו למילף ג"כ לבני ח'. וכקושיית התוס' סנהדרין הנזכר לעיל וגם לדידיה צ"ל דר"י ס"ל כתנא דבי חזקיה וכמ"ש]. ומה שכתב ובאמת כו' ר"ל דאפי' נמעט בן ח' מאיש אצטריך הכא לעובר בן ט'. ובאמת אפי' עובר בן ח' י"ל דעדיף מנפל בן ח' שזה סופו להיות בן קיימא ואיש. ואע"ג דתוס' הנ"ל בתירוץ ב' כתב הסברא להיפך כנזכר לעיל. ואולי גם הוא ר"ל הואיל ועובר גם בן ט' ההורגו פטור ע"כ דבמעי אמו גרע. ממילא אין ללמוד מיניה גם למעט בן ח' שיצא לאויר העולם דעובר גרע וכסברת תירוץ ב' דתוס'. וחידוש דלא רמז בזה לדברי תוס' הנ"ל] מ"מ י"ל ג"כ כמו שכתבתי וכנזכר לעיל. ובלאו הכי לא ידעתי מאיזה טעם יחלוק מי אההיא דאיש שלא למעט מיניה בן ח'

[קכ] ושוב ראיתי בפסיקתא זוטרתי הנדפס מחדש [שם בפ' משפטים] שהוא העתיק ג"כ דברי המכילתא כדרכו רק משנה הלשון לפעמים לקצר או להאריך ולפרש. וכתב שם ר"י אומר כו' וכי מה [אולי צ"ל ומה] ח"ל וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש בבן קיימא ולא בבן ח' ע"כ. ומדבריו מבואר דהוא מפרש בן קיימא על העובר קאי דכשכלו חדשיו קוראו בן קיימא ולענין לחייב בתשלומין. ומה שכתב זה בדברי ר"י הי' נראה דס"ל דהאי עובר דקרי לי' בן קיימא ההורגו נהרג ג"כ. ומ"ש כאן דמשלם דמים זהו לר"י דס"ל מתכוין להרוג זה והרג זה פטור ממיתה והכא לא נתכוין לעובר, ושם לא מייתי מקודם דברי רבי רק דברי ת"ק [ועל דבריו איתא שם הא דדמי ולדות לבעל וכל המתחייב כו', ע"ש דמפרש זה מהיכן. ואולי הי' בגירסתו זה במכילתא מקמי דדברי רבי. ולת"ק שייך שפיר הא דכל המתחייב כו'. ועי' עוד שם בדברי ר"י שינה ג"כ מלשון המכילתא]. ולת"ק דמחייב גם בלא נתכוין לו לפמ"ש דחייבין אעובר בן קיימא שכלו חדשיו ע"כ דהכא בבן ח' דפטור ממיתה ע"כ משלם ממון. ולדידי' הא דנקט כי ינצו וגו' ונגפו וגו' הוא משום סיפא דאם יהי' אסון כו' לחייב אף שאין מתכוין לו. ולרבי איצטריך נמי להא ולשיטתו דמפרש נפש תחת נפש ממון. וללמד דבלא נתכוין פטור דיליף לה מהכא ור"י דיליף מוארב הוא מפרש נפש תחת נפש ממש. וכן (בפיסקא ז' שם] אח"כ על פסוק ואם יהי' אסון מביא מהמכילתא הפירוש נפש ממש. ולא מייתי דברי רבי שבמכילתא דמפרש אממון כנ"ל משום דלא מייתי הכא ג"כ דברי רבי רק דברי ר"י. ומבואר דר"י מפרש ג"כ נפש ממש וע"כ דהך יהי' אסון קאי אאותו שנתכוין לו. וח"כ קשה לדידיה למה אמר כלל כי ינצו ואנשים ונגפו